על כפות המנעול

כמה אירועים דרמטיים ומטלטלים שהתרחשו ב־12 באוגוסט (באדיבות ויקיפדיה): ב־12 באוגוסט, בשנת 30 לפני הספירה נוצרית, קלאופטרה השביעית נטלה את חייה לאחר תבוסתה בקרב אקטיום. באותו יום בשנת 1099 הצלבנים הביסו את הפאטימים במסגרת מסע הצלב הראשון. כמובן אי אפשר לשכוח אפילו לרגע אחד את קרב דידגורי, הידוע לכל גאורגי שמכבד את עצמו, שבמהלכו ניצחה הממלכה הגאורגית המאוחדת את הסלג'וקים בשנת 1121. באותו תאריך בדיוק הכריזה בריטניה בשנת 1914 על מלחמה נגד אוסטריה־הונגריה. כל המלחמות והקרבות הללו מחווירים לעומת מלחמת בהרב־מיארה-יריב לוין התשיעית, שבמסגרתה ביום 12 באוגוסט 2025 דווח לראשונה על פרשת "מנעולי פלא", או בשמה התנ"כי "קמתי אני לפתוח", ובשמה המסווג: "אם ננעלו".

במסגרת פרשה זו החליף יריב לוין את מנעולי לשכתו בקומה 9 בתל אביב, כדי למנוע מגלי בהרב־מיארה להשתמש בה. האמת ששמעתי על כך כמה ימים לפני כן, ורציתי לכתוב על כך בטוויטר כאירוע משעשע וביזארי, כפי שאני נוהג לעשות מדי פעם, אבל העניין פרח מזיכרוני – וידידי כאח לי רועי ינובסקי הקדימני ופרסם זאת.

האירוע בעיניי אכן ביזארי למדי, איך שני אנשים שאמורים להנהיג את המדינה מתנהגים כמו ילדים בגן חובה בואכה כיתה א'. אתם מכירים את זה שהילד הקטן רץ הביתה ונועל את הדלת, כדי להקדים ולעצבן את אחיו או אחותו שרוצים גם הם להיכנס הביתה? ככה פחות או יותר נראית הסיטואציה שלנו כיום, ערב אפשרות ממשית למבצע קרקעי נרחב בעיר עזה, לראשונה מאז פרוץ המלחמה לפני כשנתיים.

אז מה הסיפור? ובכן, לשר המשפטים יש לשכה בקריית הממשלה בירושלים. כך גם ליועצת המשפטית לממשלה ולפרקליט המדינה (בעבר הלשכות הללו היו ברחוב צלאח א־דין בבירה). אלא שלשר המשפטים יש לשכה נוספת בקומה התשיעית של קריית הממשלה בתל אביב. באופן מסורתי – למיטב ידיעתי כבר עשור – הלשכה של שר המשפטים בתל אביב משמשת גם את היועץ המשפטי לממשלה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג ראשי המפלגות חייבים להסכים איך לא מסכימים

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

מכיוון שהיועמ"ש לא עובד מתל אביב לעיתים תכופות, וגם השר לרוב עובד מירושלים, היה מנהג שהיועמ"ש משתמש בלשכה בתל אביב פעם בשבוע. זאת כדי לחסוך נדל"ן של לשכה נוספת, וגם כי תכל'ס גם שר המשפטים וגם היועמ"ש לא אמורים בכלל לשבת בלשכה בתל אביב, לאור החלטת ממשלה ישנה נושנה הקובעת כי משרדי הממשלה צריכים לעבור לעיר הקודש. אז הקמה של לשכה, שבאופן מוצהר תשרת את היועץ המשפטי לממשלה, היא החלטה שיש בעיה אמיתית להעביר אותה.

כל זה היה טוב ויפה בתקופת יהודה וינשטיין ודניאל פרידמן, ציפי לבני, איילת שקד, אביחי מנדלבליט, גדעון סער וגלי בהרב־מיארה. שאלתי את איילת שקד איך זה עבד בתקופתה. לדבריה, היא עבדה בלשכה בתל אביב בימי שלישי, ואביחי מנדלבליט השתמש בלשכה הזאת בימי חמישי. אלא שלאחרונה, בעקבות מלחמות היהודים, יריב לוין החליט שנמאס לו.

קודם כול, צריך להגיד שגלי בהרב־מיארה החליטה שנמאס לה לנסוע מהבית שלה בתל אביב לירושלים ולעבוד מהלשכה שלה שם. גם לפרקליט המדינה עמית איסמן נמאס לנסוע מביתו בחיפה לירושלים. נכון שהלשכות שלהם נמצאות בירושלים, ונכון שיש להם תפקיד ממלכתי וגם נהג צמוד (איסמן, בניגוד לבהרב־מיארה, לא מממש את הזכאות הזאת) – אבל עדיין אף אחד לא אוהב לנסוע זמן ממושך לעבודה. אז איסמן החליט פשוט לעבוד מפרקליטות מחוז חיפה, הקים לעצמו על דעת עצמו לשכה בעיר, וזהו. בהרב־מיארה החליטה פשוט לעבוד מתל אביב, התנחלה בלשכת השר בקומה 9, וזהו. בימים שבהם לוין תפס את הלשכה, בהרב־מיארה עלתה לקומה 24 והתארחה בלשכתו של המשנה ליועמ"ש לעניינים בין־לאומיים, גיל־עד נועם. הגיוני מאוד לתפוס לשכה של המשנה שלך, במקום פשוט לעבוד מהלשכה שהוקצתה לך.

האמת שכבר לפני שנתיים שמעתי תלונות מפרקליטים ועורכי דין בייעוץ המשפטי לממשלה, שכועסים על התנהלותו של איסמן. בעוד שהם חייבים לנסוע למשרד שהוקצה להם גם אם זה רחוק מביתם ומאוד לא נוח – היועמ"שית ופרקליט המדינה נותנים דוגמה אישית קלוקלת ומחליטים לעבוד במשרד לא שלהם, למרות שיש להם נהג ולשכה גדולה ומרווחת בירושלים – אך ורק משיקולי נוחות, וכי אף אחד לא יכול להגיד להם שום דבר.

פנו אליי עובדים במשרד וביקשו שאפרסם זאת, אך למיטב זיכרוני לא פרסמתי על הנושא בזמנו, כי זה היה נראה לי יותר מדי פנים־משרדי. אגב, בהרב־מיארה בזמנו הסבירה לי בתגובה שהיא עובדת מתל אביב כדי להיות קרובה לישיבות קבינט שמתקיימות בבסיס הקריה הסמוך. תירוץ מופרך ומגוחך כזה לא שמעתי זמן רב. גם איסמן השיב לי בזמנו כי "מאז פרוץ המלחמה פרקליט המדינה נמצא ימים רבים בתל אביב בשל ישיבות המתקיימות שם. בעת שהוא נמצא בחיפה, הוא לא יושב בלשכת פרקליטת המחוז". התייחסות לשאלה למה למען השם הוא לא יושב בירושלים – לא קיבלתי.

לגרש זבוב עם נבוט

אז אפשר להבין את יריב לוין, שנמאס לו מהסידור הזה. והאמת שכל השיטה הזאת, שלשכה אחת משמשת גם את הדרג המדיני־פוליטי וגם את הדרג המשפטי, היא די תמוהה. צריך להודות בכך. תדמיינו שאותה לשכה משמשת יום אחד בשבוע את התביעה ויום אחד את ההגנה. שהלשכה של ראש הממשלה תשמש יום בשבוע את המפכ"ל או את נשיא בית המשפט העליון. בואו, זה הזוי. מדי יום העובדים אוספים או גורסים כל מסמך ולא משאירים שום חומר בלשכה, כי הרי ייתכן שבעוד כמה שעות ישב שם מישהו שאסור שייחשף לחומרים הללו. זה מופרך.

אבל יריב לוין כדרכו, גם אם זה מהלך לגיטימי כלשעצמו – הוא חייב לפעול עם נבוט כדי לגרש זבוב. אם נמאס לך, אתה יכול לשלוח ליועמ"שית מכתב ולהבהיר לה שאתה לא מוכן יותר לסידור הזה, ושעליה למצוא פתרון למשרד אחר בשבילה בתוך X ימים. מה אתה מחליף מנעולים כמו בן זוג שמחליט להתנקם באשתו? ובכלל, זה באמת מה שחשוב עכשיו? למה להתעסק בשטויות האלה עכשיו?

בכל פעם מחדש אני מופתע מההתנהלות הזאת שלא תורמת דבר. ודווקא עכשיו, לאחר שהמשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג הוציא צו ביניים הקובע כי "החלטת הממשלה על פיטורי היועצת המשפטית לממשלה לא תיכנס לתוקף, על כל המשתמע מכך, עד למתן החלטה אחרת. בכלל זאת, לא יחול בתקופה זו כל שינוי בסמכויות היועצת המשפטית לממשלה, בסדרי העבודה הנוהגים בינה לבין הממשלה, במעמדן הנורמטיבי של חוות הדעת של היועמ"ש וכו' ולא יוכרז על מחליף או ממלא מקום". אז באמת זה מה שחשוב עכשיו?

לא צריך להיתמם. יריב לוין סבל מהלשכה המשותפת הרבה מאוד זמן, והוא לא החליף מנעול והשאיר את בהרב־מיארה מחוץ לדלת. זה לא קרה עכשיו סתם. לוין בא להגיד: מבחינתי היא כבר לא היועמ"שית. האם הוא עשה משהו שאסור לו לעשות? לדעתי לא. הוא לא הפר את ההחלטה של סולברג. הלשכה הזאת לא רשומה בטאבו על שמה של בהרב־מיארה. אבל מה זה נותן? זה סתם מסעיר את כל המערכת המשפטית והפוליטית.

את יריב לוין זה יחזק מבחינה פוליטית, בכך אין לי שום ספק, אבל מה זה נותן לציבור שהוא מייצג? בואו נניח שאין שום דבר חשוב במדינה הזאת חוץ מקידום הרפורמה המשפטית – האם החלפת המנעול תקדם את שינוי מאזן הכוחות בין הדרג הנבחר לייעוץ המשפטי לממשלה? כל אדם בר דעת יבין שבדיוק ההפך. כל "רעשי העשייה" הללו יוצרים נזק ואפס תועלת. הציבור מרגיש שהוא קיבל משהו, הנה יש פה שר שלא מוותר ולא נכנע – ובכך בא הציבור על סיפוקו, למרות שלא היה פה שום דבר עם תוכן, אפס מהות, אפס מדיניות וקידום ערכים.

אני לא מצליח להבין את הציבור שנהנה מההטרלות הללו, אבל זה מה שהציבור רוצה וזה מה שהציבור מקבל. בעיניי זה דומה לאפשרות לקדם עקב בצד אגודל את החלת הריבונות ביהודה ושומרון, ולהעדיף במקום זה להוריד בדרגה את התקן של יועמ"ש איו"ש. זה כמו שיש לך אפשרות לקנות ארבעת המינים, ואתה מחליט להסתפק בקניית נרתיק מפואר ללולב, בלי שנותר לך כסף לקנות את הלולב עצמו.

באיזשהו שלב הממשלה הזאת תמלא את ימיה, בין אם באוקטובר 2026 ובין אם לפני כן עקב הקדמת הבחירות. הבוחרים יסתכלו אחורה, ויראו שהייתה להם ממשלת ימין מלא מלא, והיא קיבלה מלא מלא גימיקים אבל כמעט שום עשייה בתחום המשפטי, בדיוק להפך. ושימו לב שאנחנו נמצאים בימים הללו בתקופה די היסטורית עם מספר נאה של שופטים שמרנים בבית המשפט העליון. נעם סולברג, דוד מינץ, יוסף אלרון, יעל וילנר (ככה ככה, למען האמת) וגם אלכס שטיין (נסלח לו על עמדתו בעניין מגילת העצמאות בפסק דין הסבירות), ועוד שופטים שכנראה נוטים לשמרנות כמו גילה כנפי־שטייניץ ויחיאל כשר. במקום להמשיך את המגמה, אין מינויים לעליון, אין ניסיון אמיתי להגיע להסכמות. תכף אלרון יפרוש, ולא יתמנה מחליף במקומו. הייתה שעת כושר להמשיך את מגמת השינוי בבית המשפט העליון, אבל הממשלה הזאת החליטה לריב עם כולם. לפתוח עוד ועוד חזיתות ולהשאיר אותן פתוחות בזמן שעוברים לחזית הבאה. במקום לחזק את הקיים, מחליטים להפוך את סולברג לפרוגרסיבי, לעבד של האליטה השמאלנית, לרקדן מה יפית.

עם התנהלות שפויה, הממשלה הזאת הייתה יכולה להדיח את בהרב־מיארה מתפקידה. שימו לב להרכב תשעת השופטים שיישב בתיק העוסק בהדחתה: עמית, סולברג, מינץ, אלרון, וילנר, גרוסקופף, שטיין, כנפי־שטייניץ, כבוב וכשר. היה אפשר לעשות שינוי. אבל הממשלה החליטה ללכת עם הראש בקיר בשם הפרינציפ. כל טעות אפשרית נעשתה לכל אורך ההליך.

לממשלה הזאת נותרה עוד שנה. זה יהיה עגום מאוד אם ברשימת עשרת ההישגים המשפטיים שלה תהיה כתובה החלפת המנעול בקומה התשיעית בקריית הממשלה בתל אביב. מה שבטוח, למבצע הנועז הזה מגיע ערך בוויקיפדיה. שם המבצע: גייטגייט.

לתגובות:

[email protected]

***