מורשת יוני

1

אחד הטיעונים המופרכים שעולים מדי פעם בדיון בסוגיית החטופים הכאובה והמייסרת, הוא זה שטוען כי ראש הממשלה נתניהו בוגד במורשת אחיו יוני נתניהו בכך שהוא מסרב לשלם כל מחיר בתמורה לשחרור החטופים. הרי בעיני יוני שחרור חטופים היה חשוב עד כדי כך שהוא מסר את נפשו למען מטרה נעלה זו. אז איך אחיו בנימין נתניהו לא מבין שאין דבר חשוב יותר משחרור החטופים?

האמת היא כמובן הפוכה. מבצע אנטבה הוא ההוכחה האולטימטיבית לכך שממשלות ישראל בעבר סירבו להיכנע לסחטנות הטרוריסטית של חוטפי ישראלים. ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס, כמו גולדה מאיר לפניהם, סירבו לשחרר מחבלים מהכלא, ובחרו שוב ושוב בדרך הפעולה של מבצעי חילוץ צבאיים, אף שהיה ברור שהם כרוכים בסיכון גם לבני הערובה וגם לכוחות המחלצים. יותר ממאה ישראלים נחטפו במטוס 'איירפראנס' לאוגנדה. המחיר שדרשו החוטפים, כ־50 מחבלים שישולחו לחופשי, היה צנוע מאוד לעומת הדרישות הגוברות והולכות שלהן התרגלנו להיכנע בארבעת העשורים האחרונים. למרות הקושי המבצעי בפעולה על אדמת מדינה זרה ועוינת, ולמרות הסיכון הברור הכרוך בפעולה שהייתה עלולה להסתיים בעשרות הרוגים, ממשלת רבין ופרס סירבה להיכנע לטרור.
ברור אם כן שמפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו לא מסר את נפשו רק למען הערך הנשגב של פדיון שבויים. את פדיון השבויים היה ניתן להשיג בדרך הקלה והפחות מסוכנת של שחרור מחבלים תמורתם. יוני נשלח לחרף את נפשו למען ערך הסירוב של ישראל להיכנע לטרור. וביחד איתו נהרגו בפעולת החילוץ ההרואית שלושה מבני הערובה. למרות המחיר הכואב, מבצע אנטבה נחשב לאחת ההצלחות המופלאות של צה"ל ומדינת ישראל, והוא זכה לתשואות בכל המדינות שוחרות החופש, הצדק והשלום.

2

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

בסירובה להיכנע לסחטנות החוטפים, ממשלת רבין הראשונה המשיכה את המסורת של קודמותיה. כך נהגנו כאשר מחבלים השתלטו על בית ספר במעלות שבו התאכסנו יותר ממאה תלמידים ומוריהם. החוטפים דרשו שחרור של כ־20 מחבלים בלבד, אבל ממשלת המערך בראשות גולדה מאיר סירבה להיכנע, ובפעולת החילוץ הלא מוצלחת נהרגו למרבה הצער כ־20 תלמידים.

מדוע נהגו כך ממשלות ישראל בעבר? האם לא היה אכפת להן מחייהם של בני הערובה? ודאי שכן. אבל גם היה ברור להן שכל כניעה לטרור תעודד פעולות טרור נוספות. הן ידעו ששחרור מחבלים תמורת חטופים יוביל בוודאות לחטיפות נוספות, ושמחיר הכניעה לטרור ילך ויאמיר מכניעה לכניעה.

3

הטענה כלפי נתניהו צריכה להיות הפוכה. לא בסירובו לשחרר חטופים בכל מחיר הוא מגלה חוסר נאמנות למורשתו של אחיו, אלא דווקא בנכונותו לשלם מחירים מופקעים. נתניהו קבע שיא מטורף של כניעה לטרור כאשר הסכים בעסקת שליט לשחרר יותר מאלף מחבלים תמורת חייל חטוף אחד. בין המשוחררים אז היה רב המרצחים השטני יחיא סינוואר, ועוד כמה מחבלים בכירים שחזרתם להנהגה הביאה עלינו את טבח שבעה באוקטובר.
גם בעסקת החטופים שנערכה בתחילת שנה זו יצר נתניהו תקדים מסוכן ביותר. הפעם הוא הסכים בתמורה לשחרור חטופינו לא רק לשחרר מחבלים מהכלא, אלא גם לסגת מאזורים אסטרטגיים שנכבשו בדם עשרות מחיילינו, להעניק לחמאס חודשיים של הפסקת אש, ולהזרים למחסניו כמות עצומה של אספקה. ברור וידוע שהנסיגה שלנו מאזורים אסטרטגיים גבתה מחיר של עשרות חיילים שנהרגו כאשר חזרנו לכבוש אותם בתום הפסקת האש, ומצאנו אותם ממולכדים במטענים שהרכיב חמאס מנפלי פצצות שלנו שנותרו בשטח. ממש ככה, חומרי הנפץ שלנו שהופקרו בנסיגתנו לידי חמאס שימשו אותו כדי לפגוע בחיילינו.

גם בעסקת שליט וגם בעסקת ינואר 2025 הסכים נתניהו לשלם מחירים מטורפים כדי לשחרר חטופים, בניגוד מוחלט למורשת אחיו יוני. רק לדבר אחד הוא לא הסכים: לסיום המלחמה ללא השגת היעד של מיגור שלטון חמאס והסרת האיום הביטחוני על ישראל מרצועת עזה. ועל כך הוא מותקף ומושמץ ללא הרף כמי שכביכול לא אכפת לו מהחטופים, בעוד שהאמת היא הפוכה: הוא מוכן לוותר כמעט על כל ערך ועל כל נכס למען שחרור החטופים, מלבד על דבר מרכזי אחד – הבטחת ביטחונה של ישראל והסרת האיום של טבח נוסף.

4

כעת נמצא נתניהו ברגע האמת שלו. ישראל נערכת לכיבוש העיר עזה, וחמאס מתחיל להריח את תחילת הסוף שלו. לאחר ששיטה בנו במשא ומתן עקר שנמשך חודשים ארוכים וסירב לכל עסקה חלקית שלא תכלול את סיום המלחמה בלי השגת מטרותיה, חמאס חוזר בו ומסכים לכאורה לאותו 'מתווה ויטקוף' שלו השיב בסירוב. אבל גם אם נניח שלא מדובר בעוד ניסיון לתעתע ולשרוף זמן על מהלכי סרק, כעת לישראל לא נותר עוד זמן. החול בשעוני החול שלנו הולך ואוזל. במערכת הפוליטית מסתמנים סדקים בקואליציה שעלולים להפיל את ממשלת הניצחון ולהעלות ממשלה שתחתור להסכם כניעה. מחאת האופוזיציה של השמאל הקיצוני הולכת ומחריפה ופורצת את גבולות החוק, כפי שראינו השבוע. מדד הלגיטימציה הבין־לאומית ירד מתחת לקו האדום. חלק מחיילי המילואים מתקשים להמשיך לשאת את האלונקה המכבידה. גם ממשל טראמפ מקרין ציפייה ברורה לסיום הסחבת והגעת המלחמה אל סופה, עדיף בניצחון ישראלי. ולמרות שהמשק מגלה איתנות שטופחת על פניהם של כל מנבאי השחורות, גם העול הכלכלי המצטבר של ניהול המערכה הולך ונעשה כבד.

בעבר היה אפשר להתווכח אם העסקאות החלקיות מצדיקות את מחירן הכבד. בעת הזאת לא מדובר עוד במחירים הרגילים, שאיכשהו התרגלנו להשלים עימם למרות חומרתם. כעת מדובר בלקיחת הימור מסוכן על עצם היכולת לסיים את המלחמה תוך השגת יעדיה. חמאס שינה את טעמו ומוכן כעת לעסקה חלקית, מתוך תקווה שבחלוף 60 ימי הפסקת האש ועוד תקופת סחבת שבדרך כלל באה בעקבות זאת, ישראל לא תוכל עוד לחזור ללחימה. הם רוצים לדחות את המתקפה על עזה, בתקווה שבתום 60 יום הכלב ימות או הפריץ ימות. אסור לנו לאפשר לזה לקרות. אם עוד נותר בבנימין נתניהו משהו ממורשת אחיו יוני, זה הזמן להוכיח את זה. לפרוץ בעוז קדימה, להכריע את האויב ולשחרר את החטופים בכוח צבאי ולא בכניעה לסחטנות, ממש כמו בפעולה ההרואית באנטבה.

5

הסכנה המאיימת על חייהם של כ־20 חטופים חיים שנותרו בשבי חמאס עומדת לנגד עינינו כל הזמן. ישראל וצה"ל יעשו כל מה שאפשר כדי לשחרר אותם חיים ולהשיבם בשלום לחיק משפחותיהם. אבל אסור לעשות זאת במחיר של הרבה יותר חיילים ואזרחים שישלמו בחייהם על עסקה שאיננה כוללת כניעה של חמאס. וברור לגמרי על סמך ניסיון העבר שזה מה שיקרה אם לא נחסל את חמאס עד הסוף.
טבעו של הרגש האנושי גורם לנו לתת ערך מועדף לחייהם של אחינו ששמותיהם ותמונותיהם מוכרים לנו. למוחשיות של הסיפורים הקשים יש השפעה רגשית יתרה, ולכן יש מי שדואגים להזין כל הזמן את החושים שלנו ואת הרגשות שלנו. אבל מותר האדם מן הבהמה הוא בשכל שבו חנן אותו בוראו. והשכל מלמד אותנו את מה שחושינו עדיין לא יכולים לראות, שגם לעשרות ומאות קורבנות הצפויים ליפול כתוצאה מעוד כניעה לטרור יש שמות ופנים והורים ואחים, גם אם הללו עדיין לא מוכרים לנו והחושים שלנו טרם נחשפו אליהם. אין לנו זכות מוסרית להציל את חייו של אדם אחד במחיר חייו של אדם אחר, ובטח לא במחיר חייהם של הרבה בני אדם אחרים, גם אם האדם שאנו מבקשים להציל מוכר לנו היטב, ואילו מי שישלמו בחייהם על הצלתו אינם מוכרים לנו כלל. כאשר הצלנו את גלעד שליט מהשבי תמורת שחרור סינוואר ועוד כאלף מחבלים, וראש השב"כ דאז יורם כהן אמר "נדע להתמודד", עוד לא עמדו לנגד עינינו הפנים והשמות של יותר מאלף אנשים, נשים וטף שישלמו על כך בחייהם. אבל אז הגיע שבעה באוקטובר, ומחיר הנרצחים הזוועתי היה למציאות מוחשית איומה.

רגע האמת הגיע. נתניהו לא יכול להמשיך להסס ולדחות. עליו להחליט אם פניו לניצחון או לכניעה וחרפה. אם הוא חוזר על טעותו הקשה בעסקת שליט או מתחבר מחדש אל מורשת אחיו יוני.

לתגובות:

[email protected]

***