שדרוג בפנימייה. לפני כמה שנים ביקש אחד הנכדים המתוקים שלי כמתנה לאפיקומן שאכתוב עליו בטור שלי בעיתון זה. הרעיון המקורי ריגש אותי מאוד. אז הנה זה מגיע: הבחור המתוק הזה נכנס כעת לכיתה ט' בישיבת בני צבי. זה משמח מאוד, אבל יש כאן עוד בשורה: הוא כעת משתדרג משמעותית, כי הוא עובר מחדר שחלק עם עוד שישה אחים לחדר מרווח בפנימייה עם עוד שני חברים בלבד.
אני אישית לא אוהבת צפיפות. לא בבית, לא במקרר, לא ברחוב, לא בשום מקום. כשזה פוגש אותי ברחוב, אני מתנחמת בכך שהנה מתקיימת נבואת הגאולה שירושלים מלאה עד אפס מקום. עם כל זה, כאשר נולדה הילדה האחת עשרה שלנו, גרנו בדירה במגורי משפחות הישיבה שבה היו שלושה חדרי שינה, כך שהיו שישה ילדים בחדר, חלקם ישנו ראש לזנב באותה מיטה. פינת הלימוד של בעלי הייתה גם כן בתוך החדר, ועוד תינוקת ישנה בסלון. הילדים זוכרים את התקופה הזאת כחוויה מגבשת וכיפית, והאמת שגם אני. אני עצמי גדלתי כך בדירה בחו"ל לפני העלייה לארץ, כי להוריי היה ברור שאנחנו בתחנה זמנית, יושבים על מזוודות בדרך לארץ ישראל. שישה מהאחים הקטנים שלי ישנו יחד בחדר שינה קטן, אחותי ואני ישנו אז בספה נפתחת בסלון, ונהנינו מאוד להקשיב לשיחות הסודיות של הוריי, שדיברו ביידיש כדי שלא נבין.
נעליים מקרטון בשלג. אז שנת הלימודים נפתחה, עם נכדים שנכנסים לישיבות גבוהות, נכדה שתתחיל שירות לאומי כקומונרית ברמת אביב, השכונה שבה גדלתי, וכמובן יש כמה נכדים שעולים לכיתה א'. לכבוד האירוע הם זכו לקבל תיקים מסבא וסבתא. גם בישיבות ובאולפנות יש לנו נציגים חדשים. בחלק מהכיתות של הנכדים שלי צפויה צפיפות בלתי נסבלת. קיבלתי דיווח מלא מכל נכד ונכד. אבל בעצם כך גדלו גם אבותינו. במשך מאות שנים, בחדרון קטן בבית הכנסת או בבית פרטי, לימד מלמד עשרות ילדים יחד. הספסלים היו פשוטים, לפעמים היה רק שולחן אחד וכמה ספרים שחוקים. ילדים ישבו בצפיפות, בחורף קפאו מקור סביב תנור פח פשוט, ובקיץ נחנקו מחום. המלמד היה לרוב יהודי עני, שכרו היה זעום, ופעמים רבות הוא שולם במזון או בלבוש. הורים עניים ביותר ויתרו על לחם יומי כדי לשלם על לימודי הבן. כך הייתה מספרת לנו אימי על סבתי, שהכינה נעליים מקרטון לדודים שלי שצעדו בשלג לחיידר המרוחק במזרח אירופה. דווקא הצפיפות והפשטות והקשיים יצרו תחושת שליחות וחוסן רוחני. גדולי תורה כמו החפץ חיים התחילו את דרכם בחדרים קטנים ודלים כאלה.
בשנות השלושים של המאה הקודמת, בפולין מוכת הרעב, הקים יאנוש קורצ'אק בית יתומים יהודי. הוא הקפיד שלכל ילד תהיה מיטה משלו ופינה ללמידה, מתוך הבנה שהסביבה החינוכית היא תנאי בסיסי לבריאות נפשית ולצמיחה. הוא ייסד "פרלמנט ילדים", שבו התלמידים השתתפו בקבלת ההחלטות בכיתה. הוא באמת היה מחנך אגדי. גם בלונדון, בזמן הבליץ של 1940, בתי ספר נהרסו בהפצצות וילדים נדחסו בכיתות חלופיות, לעיתים חמישים תלמידים במרתף או באסם. למרות הצפיפות הבלתי נסבלת הלימודים נמשכו. היסטוריונים מציינים שהשגרה הלימודית במציאות של חורבן שמרה על חוסנם הנפשי של הילדים. ולהבדיל – אחרי מלחמת העולם השנייה הקימו האמריקנים בתי ספר לילדים בגרמניה ההרוסה. המבנים היו לעיתים חורבות, הקירות מחוררים, אבל הייתה הקפדה על לוחות נקיים, שולחנות מסודרים, וצלצול פעמון קבוע. המסגרת הזאת, בתוך חורבן טוטאלי, הייתה נדבך חשוב בשיקום גרמניה החדשה.
אולי יעניין אתכם
הרופאים שלמדו במעברה. בשנות החמישים, עם גלי העלייה הגדולים, הוקמו בבאר שבע בתי ספר באוהלים, "עיר האוהלים". עשרות ילדים ישבו בצפיפות בכל אוהל גם בחום הקיץ, לעיתים בלי שולחנות או ספרי לימוד. המורים היו בעצמם עולים חדשים, שחלקם לא דיברו עברית שוטפת. ובכל זאת, רבים מתלמידי אותן כיתות מאולתרות הפכו לימים לרופאים, מורים ומנהיגי ציבור. הם העידו שמה שנשאר חקוק בזיכרונם הוא לא תנאי הלמידה, אלא דמות המורה המסור, שידע לשדר לילדים שהם חשובים ושהעתיד בידיהם.
עם המצב הדמוגרפי המבורך, יש עלייה בצפיפות במוסדות שלנו בניגוד למוסדות חילוניים. ומאידך, אין מורים. אלפי מורים נקראו למילואים בשל המלחמה, מה שהותיר כיתות רבות בלי מורה קבוע. יש יישובים שלמים בבנימין, ביהודה ובשומרון שבהם כמעט כל הגברים מגויסים, אין מלמדים ואין ר"מים, וחלק ניכר מהצוות הנשי הן נשים עם בעל מגויס, וגם התלמידים הם בנים ובנות לאבות מגויסים. אני תוהה אם המציאות של שנתיים שבהן ר"מים ומורים מתנדבים למילואים אין־סופיים, ומשאירים מאחוריהם תלמידים שעולמם הרוחני נבנה בשנים של חוסר יציבות, היא טובה ונכונה. התשובה היא שאין ברירה. אין מספיק לוחמים. אין מספיק אנשים מציבורים אחרים שיחזיקו קצת את האלונקה. ועולם התורה שלנו משלם מחיר כבד, והתורה היא חיינו.
המשימה שדתיים לא מסתערים עליה. לפני כמה שנים הוזמנתי למסיבת סיום כיתה א' בבית ספר צופיה, שם לומדות נכדותיי. היו שלוש כיתות במחזור הזה. התפעלתי מכך שבזמן העלייה לבמה כתשעים בנות עלו אחת אחת לפי הסדר, בלי שום דחיפה. מאז נפתחו סניפים רבים של צופיה ברחבי ירושלים ומחוצה לה. הציבור התורני־לאומי גדל באופן אקספוננציאלי (זוכרים את המושג?). בשנים האחרונות נפתחו כמה אולפנות תורניות חדשות רק במרחב גבעת שאול והר נוף, וזאת רק דוגמה. האם הציבור שלנו מקבל גם את המענה לצרכים הפיזיים והרוחניים שלו? אנחנו יודעים להסתער על המשימות הלאומיות ללא שהות, אבל כשזה מגיע לצרכים שלנו זה כבר סיפור אחר.
כמה דוגמאות קטנות לכך: ציבור הולך וגדל מבקש ללמוד במסגרת נפרדת באקדמיה, כפי שמתאפשר לציבור החרדי. אבל המל"ג לא מוכנה להכיר בציבור שלנו ובאין היצע אין ביקוש, והילדים שלנו מנועים מללמוד משפטים ועבודה סוציאלית ועוד מקצועות בהפרדה (כמה עורכות דין חרד"ליות שמוכנות להילחם על ערכים לאומיים ותורניים אתם מכירים?). כנ"ל לגבי קדושת המחנה בצה"ל. כציבור שתורם כל כך הרבה, גם בנינו ראויים לקבל תנאים רוחניים ברמה של חטיבת החשמונאים. וכך עם החזקת המוסדות שלנו, למה שכר הלימוד בישיבות ובאולפנות עדיין גבוה כל כך? ומה עם מחירי הדיור לזוגות הצעירים שלנו, שתורמים כבר שנתיים לעם ישראל ומבלים חג אחרי חג בחולות עזה? המשוואה הזאת חייבת להשתנות.
מה שבטוח הוא שמתחת לכיסא הכבוד צפוף מאוד בשנתיים האחרונות, והציבור שלנו ממלא שם את השורות. כל כך הרבה בוגרי מוסדותינו עלו לגנזי מרומים, יבקשו הם עלינו שתהיה לנו שנה של בשורות טובות בחסד וברחמים.
לתגובות:
***