תעלומה בפריז. לפני יותר ממאה שנה, בתערוכה הגדולה בפריז, קרה משהו שנשמע היום כמעט בלתי אפשרי. אישה אמריקאית הגיעה לפריז עם שתי בנותיה לאחר מסע ארוך באירופה. היא לא חשה בטוב ונשארה לנוח בחדר המלון, בעוד בנותיה יצאו לטייל. כשחזרו, האם לא הייתה שם. הן ירדו לקבלה, שאלו את עובדי המלון, תיארו את החדר ואת חפציה, אבל איש לא ידע על מה הן מדברות. הן פנו למשטרה, חיפשו, שאלו, המתינו – אך האם פשוט נעלמה. רק לקראת סיום התערוכה גילו הבנות את האמת הקשה: אימן מתה בלילה ממחלה מידבקת, והרשויות והמלון החליטו להסתיר את דבר מותה כדי למנוע בהלה בקרב מאות אלפי המבקרים. אפילו מקום קבורתה נותר בלתי ידוע. הסיפור הזה נשמע כמעט כמו סרט הוליוודי, אבל דווקא משום כך הוא מאפשר להבין עד כמה העולם השתנה. אז היה אפשר למחוק אדם מן המרחב הציבורי. היום קשה הרבה יותר להיעלם.
היעלמותן של האם מלי יהלומי ובתה ליאל המחישה באופן דרמטי את הפערים הללו. השתיים נראו לאחרונה בווינה עד שנותק עימן הקשר, והדבר הפעיל במהירות את המשפחה, את הנציגות הישראלית ואת גורמי הביטחון. תמונותיהן הופצו, הציבור התבקש לסייע והחקירה חצתה גבולות. ימים לאחר מכן הודיעה משטרת וינה שעל פי ממצאי החקירה השתיים עזבו את אוסטריה בכוחות עצמן, ולא נמצאה אינדיקציה לאירוע פלילי או ביטחוני. בסיפור הפריזאי, הרשויות דווקא ניסו למחוק את העקבות כדי להגן על התערוכה ועל הכלכלה. בישראל של היום המדינה משתמשת בכלים העומדים לרשותה כדי למצוא את האזרח, להגן עליו ולהחזיר אותו הביתה.
משוואה בלי נעלמים. אין מה לומר, הטכנולוגיה הביאה לשינוי עצום. לפני עידן הטלפונים, המצלמות ומאגרי המידע, אדם שנכנס לרחוב צדדי יכול היה פשוט להיעלם בתוך העיר. לא היה GPS, לא הייתה מצלמת אבטחה כמעט בכל צומת, לא היה טלפון שמדווח על מיקומו, ולא היו אין־ספור עקבות דיגיטליים שנשארות אחרי פעולה פשוטה כמו נסיעה, קנייה או כניסה למקום מסוים. היום כאשר מדווחים על נעדר יש מענה רציני מאוד. למשטרה יש מערכת רשמית לאיתור נעדרים, שמאפשרת לחפש לפי שם, תאריך לידה, תאריך היעדרות, מגדר ועוד, והיא מפרסמת תמונות ופרטים על המקום האחרון שבו נראה האדם. עצם קיומה של מערכת כזאת מעביר לאזרח את המסר שאם נעלמת, אנחנו מחפשים אותך.
בקיץ תשע"ד נחטפו בגוש עציון שלושה נערים – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, ומאותו רגע הפכה ישראל כולה למעין יחידת חיפוש אחת. במשך שמונה עשר יום נערכו אחריהם חיפושים נרחבים, כוחות הביטחון פעלו בשטח, אזרחים הצטרפו לחיפושים, ובמקביל התנהלה תפילה ציבורית עצומה לשלומם. היו אמצעים טכנולוגיים כמו איכוני טלפון שסייעו לחוקרים לשחזר את מסלול הרכב לאחר החטיפה, אבל המידע לא היווה תחליף לחיפוש האנושי, להתעקשות, למודיעין ולמאמץ של אלפי אנשים. בסופו של דבר, לאחר 18 יום, נמצאו גופותיהם. אנחנו מדינה קטנה וצפופה, ודווקא הצפיפות הזאת יוצרת רשת אנושית וטכנולוגית. אדם שנעלם, לא נעלם בתוך יבשת ענקית. יש משפחה שמתקשרת, חברים ששואלים, שכנים שמפיצים תמונה ומשטרה שמפעילה מערכת חיפוש. היום, כאשר כל העולם הפך לכפר גלובלי קטן, יש גם שיתוף פעולה בין מדינות כשצריך. פרשת יהלומי המחישה כמה מהר הופכת חקירה פרטית לעניין בין־לאומי.
אולי יעניין אתכם
סיכוני 'האח הגדול'. אך למרות היתרונות הגדולים, ישנם גם חסרונות ליכולות הללו. למשל, נושא הפרטיות שהטכנולוגיה נוגסת בו עוד ועוד. את המושג 'האח הגדול' פגשתי לראשונה כשקראתי בנערותי את הספר '1984' שכתב ג'ורג' אורוול. אורוול תיאר חברה שבה השלטון עוקב אחר האזרחים ומפקח על חייהם כמעט ללא הפסקה. אז זה היה נראה הזוי, אבל האמת היא שהעלילה הפכה בחלקה למציאות. הרב חיים נבון בספרו 'חופשי זה', לוקח את זה כמה צעדים קדימה. הוא מתאר מציאות עתידנית שבה הטכנולוגיה מחוללת שינויים תהומיים בזהותו של הפרט ובקשריו עם המשפחה והחברה, ולא בכיוון החיובי. הוא מציב לפנינו את הסיכונים המהותיים הצפויים בעקבות חיבוק הדוב של האח הגדול. הטכנולוגיה עלולה לגרור שינויים במערכת היחסים בין האדם לסובבים אותו, ובין העצמי שלו למידע שנאסף עליו. אורוול דמיין עולם שבו השלטון עוקב אחר האזרחים. העולם שלנו מורכב יותר. אנחנו משאירים אחרינו, בלי משים, שביל של פירורי מידע כמעט בכל מקום. הטלפון, מצלמות הרחוב, ועוד חותמות דיגיטליות למיניהן. כאן מתחדד עוד יתרון לסלולרי הטיפש, שלאט לאט חוזר למחוזותינו. אגב, אני מחזיקה בשני מכשירים – אחד כשר ואחד לא כשר. ולוואי שיכולתי לוותר על האחרון.
אבל עם כל החששות המוסריים, יש הבדל עצום בין מעקב שנועד לשלוט בפרטיותם של אנשים ובין מידע שמאפשר להציל חיים. כאשר נער נעלם, אנחנו רוצים שהמערכת תדע לחפש אותו. מדינה שלמה חיפשה את אייל, גיל־עד ונפתלי, כאשר לכל אחד משלושת הנערים היו בני משפחה, חברים ואחים שחיכו להם בבית. אבל הסיפור שלהם הפך למשהו הרבה יותר גדול. הוא הפך לסמל לאחריות הדדית ולסולידריות לאומית. כאשר שתי ישראליות נעלמות בחו"ל, הערבות ההדדית דוחפת אותנו לחפש אותן מחשש לחייהן ולא להרפות, גם אם החיפוש יוצא מפרופורציות והופך לכדור שלג מתגלגל. אבל עם כל הרצון הטוב, לא כל מקרה מפוענח, לצערנו, בין השאר היעלמותם של היימנוט קסאו, מוישי קליינרמן ועוד רבים. עם כל הטכנולוגיה והערבות ההדדית, מדי שנה נעלמים במדינתנו כעשרה בני אדם, כאילו בלעה אותם האדמה. מאז קום המדינה נעלמו כ־600 איש!
הכול גלוי. בימים אלו של חודש אלול, אנחנו יוצאים אל השדה לפגוש את המלך, שמחכה בזרועות פתוחות למפגש הבלתי־אמצעי הזה. המלך שמבין ומאזין, מביט ומקשיב, נמצא אחר כותלנו, מציץ מן החרכים, ואין נסתר מנגד עיניו. הכול גלוי וידוע לפני בורא עולם, ואין דבר, מעשה או מחשבה שיכולים להיות חבויים מפניו. אצל ריבונו של עולם אין אבדות. הוא מונה וסופר כל אחד מאיתנו באופן אישי, עוקב אחרי כל תנועה ומחשבה ורצון טוב שלנו, ומצפה שנשוב אליו בלב פתוח ושלם, שובו אליי ואשובה אליכם.
לתגובות:
