מחורבותייך אבנך

עמיחי שינדלר מסוגל כבר לנהוג לבד, להחליף חיתולים, לקפל כביסה ואפילו הצליח לגזור בעצמו קווצת שיער בחלאקה של בנו בן השלוש. "אני עושה את כל המשימות, ויש דברים שאני לומד תוך כדי תנועה", הוא משתף. אבל שנתיים אחורה, כל זה לא היה מובן מאליו בכלל. אפילו לא השאלה אם יישאר בין החיים וימשיך להיות אב לילדיו ובעל לרעייתו אביטל.

בבוקר שמחת תורה תשפ"ד פרצו המחבלים גם לקיבוץ כרם שלום, לשם הגיעה משפחת שינדלר על ששת ילדיה כחלק משליחות של גרעין משפחות דתיות שבאו לחזק ולעבות את קיבוץ הספר המידלדל. המחבלים נכנסו אל תוך הבית, ועמיחי אחז בכל כוחו בדלת הממ"ד כדי להגן על חיי משפחתו. המחבלים פוצצו את הדלת, ועמיחי נפצע אנושות: שתי ידיו ופניו התרסקו מהפיצוץ. הוא הובהל לבית החולים ושכב שבוע וחצי כשהוא מורדם ומונשם. לאחר סדרות של ניתוחים התעורר, והרופאים נותרו המומים לא רק לנוכח העובדה שנותר בחיים, אלא גם מול תהליך השיקום מעורר ההשראה שעבר בגבורה ובנחישות: יד ימינו נקטעה, ומיד שמאל נותרו לו שתי אצבעות. מנקודת המוצא הקשה הזאת התקדם עמיחי צעד אחר צעד וכיום, כאמור, שנתיים לאחר מכן, הוא כמעט בתפקוד מלא.

סיפורו של עמיחי, ושל משפחת שינדלר כולה, הוא בקליפת אגוז סיפור ניצחון הרוח היהודית את מתקפת הטבח של שמחת תורה. לא רק ניצחון אישי של עמיחי את הפציעה יש כאן, אלא גם החלטתה האמיצה של המשפחה כולה לחזור לכרם שלום על אף רעמי המלחמה שהיו ברקע, ואמירה של חיים והתרחבות במקום שנזרעו בו מוות ואימה.

"נתנו את גופנו ודמנו לטובת הכרעה ברורה במלחמה"

אולי יעניין אתכם

עוד מאת חגית רוזנבאום המדיניות שמפלה לרעה יישובים יהודים בגליל נעצרה. בינתיים

עוד מאת חגית רוזנבאום מתמחים ממוסדות תומכי חמאס יטפלו בישראלים באיכילוב

בקיץ האחרון חזרה משפחת שינדלר לבית בכרם שלום – קיבוץ קטן על גבול מצרים, סמוך לרפיח בדרום הרצועה. בינתיים היא מתגוררת שם בבית זמני, עד לסיום השיפוץ וההרחבה של הבית המקורי. סמוך אליהם בשכונה הזמנית מתגוררות משפחות נוספות ששבו לקיבוץ אחרי שנתיים של מגורים במקומות שנדדו אליהם בעקבות המתקפה בשמחת תורה, שאחריה פונה הקיבוץ לחלוטין. "כמעט כולם פה משפצים את הבתים", מספר שינדלר, ולא מדובר רק בצורך הנדסי: "רוב הבתים לא ממש צריכים שיפוץ, אבל זו הרוח של עם ישראל: במקום לברוח מכאן, אנשים החליטו להרחיב ולהגדיל את הבית. זו התשובה שלנו לטרור, לגדול ולצמוח. זו התשובה היהודית, עוד הרבה לפני עידן הציונות: כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

כ־85 אחוז מהמשפחות בכרם שלום חזרו אליו, ויותר מכך – חמש משפחות חדשות נקלטו בקיבוץ, שעדיין נמצא על הגבול המצרי במציאות ביטחונית מורכבת. בסך הכול מתגוררות ביישוב כ־40 משפחות, רובן חילוניות. "אנחנו בשאיפה להיות טובים יותר, גדולים יותר, לחיות בתעצומות. יש כאלה שנתנו את חייהם בשבילנו, יש משפחות שהקריבו הרבה. חובתנו וזכותנו הן לחיות בגדול".

במשפחת שינדלר החיים מתחילים לחזור למסלולם, או כמו שמגדירה זאת הבת הקטנה שמצטרפת לשיחה: "החיים מהממים". עמיחי חזר לעבודה מלאה כעובד סוציאלי בישיבה התיכונית ביישוב נווה הסמוך. אשתו אביטל מושקעת כל כולה בהתנדבות בעמותת 'חברות ברזל', ובמסגרתה היא מלווה ותומכת בנשות הפצועים, שנותרות הרבה פעמים מאחור ללא גיבוי מסודר מהמדינה. "חלק מההתמודדות שלנו היא לעזור לאחרים", מסביר עמיחי. בתוך כל אלה משלבים בני הזוג בלוח הזמנים שיחות והרצאות שבהן "אנחנו משתדלים לספר על הניסים שקרו לנו, בכל מקום שאפשר".

השיחות הללו הן נקודת מפגש של בני הזוג עם הציבור הרחב, אבל עמיחי מספר שהמעטפת החמה שמעניק להם הציבור למעשה לא נפסקה במשך שנתיים ברציפות, מאז אותו שמחת תורה. "כשחזרנו אחרי תשעה באב האחרון לבית בכרם שלום, הרבה כלי תקשורת פנו אלינו ורצו לשמוע, הרבה אנשים התרגשו איתנו. גם קיבוץ כרם שלום בכללו מקבל מעטפת מעם ישראל בלי סוף, עד לימים אלה. אנשים רוצים להיות חלק. אתמול למשל הגיעה משאית עם 12 משטחים של משחקים לילדים, שחולקו פה לגן, למעון, למשפחות. יש עוד המון אנשים טובים, ארגונים וגופים מכל התחומים שעוזרים ומלווים אותנו לאורך כל הדרך".

החיבוק הזה הוא אור שמשפחת שינדלר לוקחת איתה דווקא מאותו יום טרגי של שמחת תורה: "התחזקנו מאוד בשנתיים האלה מלראות את האור של עם ישראל, שלא מפסיק לעטוף אותנו. גם בתקופת הביקורים בבית החולים, וגם אחר כך כשעברנו לגור ברמת גן. אנשים רוצים להביע הזדהות, להיות שותפים. היינו נכנסים לחנות, ואנשים שאנחנו בכלל לא מכירים שאלו: מה אתם רוצים כאן? אנחנו נקנה לכם. ברמת גן היו כאלה שבאו לבקר, כאלה שהזמינו אותנו לשבתות. הייתה משפחה מרעננה שפשוט הציעה לנו לבוא לבריכה שיש להם בחצר. הנקודה הזאת של עם ישראל גורמת לך להרגיש שאתה חלק ממשהו גדול, מהעם המיוחד הזה", עמיחי נרגש.

צילום: באדיבות המשפחה

מה גיליתם על עצמכם כמשפחה בשנתיים הללו?

"גילינו בתוכנו הרבה כוחות. אנחנו כמובן לא מתכחשים לשום דבר, מדברים מדי פעם על מה שקרה, אני אולי חופר לילדים על זה", הוא מחייך, "ויש רגעים מאתגרים. הקושי קיים, אבל השאלה מה עושים ביום שאחרי. אנחנו רוצים להתקדם עם זה". אגב, ההתמודדות שלו זכתה להנחה מיוחדת: "ברמה האישית אני לא זוכר כלום מכל האירוע הזה. זה נס שהקב"ה מחק לי מהזיכרון את רגע הפיצוץ ומה שאחריו".

מה לגבי ההתמודדות הקהילתית עם הטראומה? לתושבים לא נותרו משקעים, אולי חרדות מאז?

"ההתמודדות קיימת", הוא מאשר, "בכל שלב ישנם אתגרים ברמות שונות, אבל אנחנו משתדלים לעבוד על זה כקהילה. אנחנו עושים לפעמים סעודות משותפות, שיח, מדברים על תקווה והתקדמות הלאה. ברור שלא קל, יש רגעים שיש לאנשים שאלות, אבל אנחנו ממשיכים. ברור שלנו כבעלי אמונה יש נקודת חוזק בהתמודדות, אבל אנחנו משתדלים לייצר ביחד קהילתי שייתן כוח ותמיכה לכל החברים. אגב, הוותיקים שגרים פה כבר עברו לפנינו תקופות לא פשוטות, בצוק איתן, חטיפת גלעד שליט, מנהרות – הם עברו דברים לא קלים ונשארו פה בכל זאת. יש במקום הזה אחיזה מובנית בקרקע".

ילדי שינדלר, יחד עם שאר ילדי הקיבוץ שחזרו הביתה, חוו בחודשים האחרונים את רעשי המלחמה, פיצוצים שלעיתים מרעידים את קירות הבית וקולות של מסוקי קרב, כחלק משגרת החיים של המשחקים בחוצות הקיבוץ. ההסכם מול חמאס אומנם נחתם, ונראה שהדי המלחמה יגוועו בקרוב, אבל האיום הביטחוני רחוק מלהיעלם. רק לאחרונה טסו באזור רחפנים שמבריחים נשק מכיוון מצרים, וגם המציאות של חמאס בעזה אחרי ההסכם לא מבטיחה טובות. "למרות שהשגרה פה רגילה לגמרי", הוא מדגיש, "יש פה דברים שמאפשרים אפילו יותר מבעבר, מבחינה ביטחונית".

שינדלר, חבר ב'פורום פצועי המלחמה', הספיק לשבת בפגישה ארוכה אצל ראש הממשלה עם פצועים נוספים, בדרישה לסיים את המלחמה רק בהגעה לניצחון מוחלט על חמאס. את המסר הזה הוא התאמץ להעביר בשנתיים שחלפו היכן שהתאפשר לו, וגם עכשיו הדרישה הזאת רלוונטית מבחינתו: "נתנו את גופנו ודמנו לטובת הכרעה ברורה במלחמה, מתוך ציפייה שהמלחמה צריכה להסתיים בניצחון מוחלט. מול הסכם כזה או אחר, אנחנו מצפים שמדינת ישראל תיקח אחריות על האירוע ותנצח את המלחמה עד הסוף. אם צריך אנחנו מוכנים לנשום עמוק ולחכות עד שיהיה ברור מי המנצח".

אבל בינתיים, מדגיש שינדלר, תושבי כרם שלום משתדלים להסתכל על החיוב ולא על החששות. "אני לא מתכנן למגן את הבית נגד ירי", הוא ממחיש, "אנחנו מקווים שהכול יתהפך לטובה. בשנתיים האחרונות כולם ראו שיש מי שמנהל את העולם, אנחנו רק עושים השתדלות".

לתגובות:

[email protected]