ברית שמיימית
ביום כיפור זכינו לקיים ברית לתינוק שנולד במשפחה. בערב יום כיפור אמרתי לאבישי דוד, אבא של אביתר שהיה חטוף בעזה (היה! היה! כמה טוב לכתוב ׳היה׳!) שאני מרגיש שאנחנו ממש צריכים אותו לתפילת נעילה, אולי יסכים לבוא, אולי גם לתקוע בשופר של חירות. אמרתי לו שעוד קודם לכן, באחת בצהריים, תתקיים הברית. לא חשבתי שבאמת יבוא, ידעתי את הצער שהמשפחה נתונה בו כבר שנתיים וביתר שאת מאז פורסמו הסרטונים של אביתר, כולו עצמות יבשות, כורה קבר לעצמו. בכל זאת הזמנתי, שיבחר הוא. הוא בא.
דמיינו את המעמד הזה. אנשים רבים שסיימו זה עתה שחרית ומוסף, עבודת כהן גדול של היום הזה, נאספים לברית קודש. בתוכם אבישי, אבא שמשלם יחד עם אשתו ובנו על הברית שיש בינינו לבין בורא עולם ועל קנאת ישמעאל בברית יצחק, כבר שנתיים ימים.
אבישי רזה מאוד, כבר תקופה ארוכה שהוא אוכל רק כדי קיום גופו ולא יותר מזה. כל עוד הבן שלו מורעב הוא מסרב ליהנות מאוכל.
אולי יעניין אתכם
עד שהגיע המוהל עלה אבישי והתפלל את התפילה לשיבת החטופים, וכל הקהל הצטרף לשירת אחינו כל בית ישראל. כמה תפילות התפללנו בשנתיים הללו על האחים שלנו? מאות ואלפים. כמה פעמים שרנו ״אחינו כל בית ישראל״? אי אפשר לספור. אבל התפילה ההיא עם אבישי ביום הכיפורים, רגע לפני ברית מילה, הייתה תפילה אחרת. לגמרי אחרת, וכל מי שהיה שם הרגיש שהוא במעמד מסוג אחר.
במוצאי יום כיפור כתב לי אבישי: ״היה אירוע רוחני מחשמל. כשבירכנו, אני לא יודע להסביר את זה, הרגשתי שיש נכונות של הבורא לשחרר אותם, שאביתר וגיא וכל החטופים חוזרים״.
והנה זה קרה – הם חזרו. אני לא חושב שבזכות התפילה בברית בלבד, כמובן. אני חושב שכל התפילות של השנתיים האחרונות הצטברו להן, והגיעו לאיזו מסה קריטית שהכריעה לטובה. אני חושב שאני לא מספיק מכיר בכוחה של תפילה ואבישי נתן לי שיעור גדול. בהושענא רבה זכיתי להיות בשיעורים ברחבי הארץ, גם בשדרות המנצחת. חזרתי הביתה אחרי תפילת הושענא רבה, ורק פחד אחד גדול בלב שלי, שאביתר יחזור במצב גופני נוראי אחרי מה שעשו לו שם. רק אחרי שראיתי תמונות ראשונות שלו, על הרגליים, יכולתי להירדם.
אחד היה צביקה (ועוד כמה)
אני מכיר את המסרים של פורום תקווה ומזדהה איתם, מעריץ את צביקה מור וחבריו על עמידה הרואית בסיטואציה אנושית ומשפחתית בלתי אפשרית, ויכול להסביר באותות ובמופתים כמה צביקה צדק לאורך הדרך – מטה החטופים, כיכר החטופים וההפגנות, מתוך כוונות טובות ולב חם, רק העלו והעלו את המחיר. עכשיו קיבלנו את זה גם בעדות מהשבי: איתן מור סיפר שאמר לו מנהיג המחבלים בעזה, יימח שמו, שהוא יהיה הראשון להשתחרר מפני שאבא שלו ממילא לא הולך להפגין.
אחרי כל זה, אני מרגיש צורך לומר את הדבר הבא: מלחמות מנצחים יחד, כשמצליחים ללכד את רוב רובו של העם סביב מטרה משותפת ודרך אחת. צריך להכיר בכך שהעם שלנו לא בנוי רק מצביקה־מורים, ואולי אפילו לומר שכמעט בלתי אפשרי לצפות שכולם יתנהגו ויגיבו כמוהו. זו דרך מיוחדת, הרואית, של אנשים עם שאר רוח מסוג אחר, זו ממש לא דרך לרבים במציאות הישראלית של ימינו. תאשימו את ערוצי התקשורת, את מטה החטופים, את קפלן, את עינב צנגאוקר, זה לא משנה – השורה התחתונה היא שלעת עתה חטיפה של אזרחים וחיילים סופה להסתיים בעסקאות. עם ישראל לא רוצה או לא מסוגל כרגע אחרת. מי שעושה את העסקה הזאת הוא בנימין נתניהו וממשלת ימין, שיודעת להסביר נהדר איך עסקת שליט היא אסון חיינו, והנה האסון חוזר שוב.
אגב, את הרטוריקה הזאת על איך נכון להתנהל במצב של חטופים לא המציא פורום תקווה, זה פרי ועדה ברשות שופט ואפילו הצעת חוק בחתימת כמה וכמה חברי כנסת מהשמאל. זה לא משנה, במבחן המציאות זה לא עובד. האויבים שלנו מבינים את זה, כדאי שגם אנחנו נכיר בזה.
מה זה אומר?
זה אומר שאם אתה לא יודע להתמודד עם סיטואציה, תמנע אותה מראש. למנוע חטיפות יהיה קשה מאוד, הרי אנחנו חולקים את אותה פיסת אדמה. נשאר למנוע את החלק שלנו בעסקה – עונשי מוות למחבלים, גירוש במצבים אחרים וכמובן גירוש משפחות. אין ברירה וזה פיקוח נפש של כל החטופים הבאים, אחרת בפעם הבאה ששופט יגזור מאסר עולם על מחבל כל האולם יתפוצץ מצחוק.
כן, עונש מוות, וכדאי להתחיל עם הנוחבות. מי יבצע אצלנו, רחמנים בני רחמנים, את עונש המוות הזה? כל מי שרחמן באמת, כל מי שחושב על הילדים שייחטפו בעתיד, על הנשים והזקנים והגברים והחיילים.
אני אישית מתנדב לעשות את זה. וכן, אני מכיר את עצמי, אני לא עשוי מהחומר של מוציאים להורג. באמת מעדיף לטאטא ג׳וקים מחוץ לבית מאשר לדרוך עליהם, ופעם אחת בחיי דרסתי חתול בדרך חשוכה ומהירה, והעיניים הרצות בחושך אל עבר הגלגלים, מוארות בפנסי הרכב, לא יוצאות לי מהראש כבר עשרים שנה. אז איך אהרוג אותם? אצפה בסרטוני הזוועות משמחת תורה הנורא ההוא, ואהרוג אותם בלב שלם, ובטח אצטרך לעבור אחר כך איזה טיפול ועיבוד ושיקום, כי יש בי משאול שחמל על אגג, אבל אלף טראומות מהוצאה להורג של מחבל ולא עוד חטוף אחד נוסף.
ואם לא נעשה את זה – שלא יהיה ספק, הנוחבות הללו ישתחררו כמו גדולים, בדיוק כמו חלאות האדם שמשתחררים עכשיו, כי הזיכרון שלנו קצרצר ממש. בקרב משוחררי העסקה האחרונה יש מחבלים שעשו דברים גרועים יותר מחלק מהנוחבות, תהיו בטוחים, אבל הנוחבות הם פצע שעדיין טרי, ומה שהמשוחררים של עכשיו עוללו לנו אז, מי בכלל זוכר, חוץ מהמשפחה השכולה והכיכר שנקראה על שמו של זה שחייו אינם חשובים עוד.
וככה יהיה בעוד כמה שנים אם לא נהרוג אותם: יחטפו, תהיה כיכר חטופים חדשה, ומטה שהפיק את כל הלקחים, איזה מסר עובד ואיזה לא יעיל, ויראיינו ניצול הומני מהנובה שיאמר שאין טעם להיתקע בעבר ושאת מה שנעשה לו אין להשיב, והוא לא מוצא שום עניין בנקמה, והוא יגיד שעד היום הוא לא מצליח להשתחרר מהצרחות של החברה שלו שעונתה שם, במתחם המסיבה, אבל זה רק גורם לו להבין מה עובר על החטופה התורנית, כך שאין ברירה. וימחאו לו כפיים בכיכר, והוא יהיה גיבור לאומי, וכל מי שיאמר שאת הנוחבות לא משחררים, יוקע כמי שאין לו לב, בטח לא לב יהודי, ולא יודע שאין מצווה גדולה כפדיון שבויים. והם יצאו כמו ענקים עם וי על הידיים המדממות שלהם מדם אחינו ואחיותינו. ומי שרוצה למנוע את התסריט הזה, כדאי שיחוקק עונש מוות לנוחבות ועוזריהם לפני שיהיה מאוחר.
תודה
זה אומר עוד משהו: שיש הרבה על מה להודות כרגע. ברור שאחרי מה שעשו לנו לא היה צריך להישאר גרגר מעזה, ברור שהמלחמה נוהלה גרוע מאוד בלי החלטה להכריע בכל מחיר. אבל גם ברור שבתנאים הללו, של לחץ פנימי עצום כנגד כל אחד מאנשי הממשלה, נוסף על לחץ בין־לאומי שלא חווינו מעולם, חד־צדדי ואנטישמי מאין כמוהו, להצליח לעמוד שנתיים בלחצים, להביא לידי עסקה בתנאים טובים יותר מכל מה שהציעו הלוחצים, להנחית מכות קשות על עזה, איראן, סוריה, תימן ולבנון – יש הרבה מה לתקן ויש הרבה על מה לומר תודה.
התפכחנו
וגם התפכחנו, כולנו, מימין ומשמאל. איך אני יודע? כשטראמפ דיבר על שלום לא היה אחד שאמר לעצמו: וואו, יהיה שלום. פעם מקסם השווא הזה היה מערפל אנשים. עכשיו כולנו ערים. נתווכח מה ואיך, אבל אותם הבנו מצוין. בסוף נבין גם את עצמנו. ולא, לא הכרענו את המלחמה הזאת עד הסוף, אבל היו הישגים משמעותיים. עד כאן הקפה שישית, בוא תבוא הקפה שביעית, ובמוצאי שביעית – בן דוד בא.