אבא איתן
במהלך המלחמה הזמנו את צביקה מור לדבר בבית המדרש הקהילתי בכפר סבא, כפי שעשה לאורך השנתיים הללו בכל הארץ. הוא היה רהוט ומעורר השתאות, והצליח להוכיח באותות ומופתים שהדרך שמציע פורום תקווה היא האלטרנטיבה הראויה לכל העיסוק בסוגיות חטופים בשנים האחרונות. יצאתי מהשיחה בהתפעלות עצומה, אבל כאבה לי גם הבטן. הרגשתי שפגשנו את צביקה ההוגה, הפטריוט, הגיבור שמעמיד את טובת הכלל לפני משאת נפשו, צביקה האידיאליסט, אבל לא פגשנו מספיק את אבא צביקה.
אני מכיר את צביקה עוד מימי הישיבה. לא היה לי ספק לרגע כמה רגשות אבהיים האיש המיוחד הזה נושא יום יום, שעה שעה, אבל נלחם כדי שחלילה האהבה שלו לבנו לא תקלקל את השורה ותפגע במדינה. הוא הזכיר בעלבון את הודעות הנאצה שהוא מקבל מכל האנשים שפספסו את אבא צביקה, ואני חשבתי שנכון להניח את שני החלקים הללו על השולחן, את אבא ואת פורום תקווה. חשבתי שככל שיכירו יותר את אבא יתפסו נכון יותר את האיש והמאבק יוצא הדופן הזה.
חודש לאחר מכן נערך בהיכל התרבות בכפר סבא כנס נשים של בית המדרש עם מאות משתתפות. שאלתי אם יסכים שנעלה יחד לבמה, שאשאל שאלות אישיות בצד ערכיות, כדי שיכירו את התמונה השלמה. צביקה הסכים מיד. ״תשאל הכול״, ביקש, ״ואל תרחם עליי״.
אולי יעניין אתכם
אבא מתגעגע
קשה לי לבטא עד כמה אני מצטער שלא וידאתי שהכנס מצולם. מה שראיתי אני וראו במו עיניהם מאות נשים, הפסיד העולם. אני מאמין שכל מי שהיה נחשף לאבא צביקה מור כפי שפגשנו על הבמה ההיא, לא היה מעז עוד לעולם להרהר אחריו.
את המפגש ההוא לא צילמנו, אבל הנה חלק מהשאלות ששאלתי שם:
אני מבקש לשים היום את הפוקוס על האישי, לא בשביל הרכילות הצהובה אלא מפני שאתה מציג לחברה הישראלית אלטרנטיבה, שלחלקה קשה לעכל לנוכח העובדה שמדובר באבא של חטוף, ואני רואה חשיבות בלהכיר אותך כאבא, להבין את הצד האנושי שמאחורי פורום תקווה. יש לך הזכות המלאה לעצור אותי ולומר לאן אסור לי להיכנס.
ספר לי על איתן הילד, אם הייתי מכיר אותו, במי הייתי פוגש?
זה לא סוד שאיתן בחר בדרך אחרת, הוא מאבטח במסיבה כשאתה רוקד בבית הכנסת. אם אפשר לשאול, ספר לי על איך זה להיות אבא של ילד שבוחר אחרת. מה זה עשה לחיים שלכם?
כמי שהילדים שלו נלחמו ונלחמים, ימים ארוכים בלי קשר מטרידים מאוד, כל דפיקה בדלת מלחיצה. אני חושב עליכם, אצלכם זה במכפלות אין־סופיות. ספר לי על זה, על הגעגוע, על איך זה להיות אבא אוהב מרחוק.
מה העוגן שלכם בתקופה הזאת? מה מחזיק?
אתה שומע את הביקורת, את העלבונות. איפה אתה עומד מול זה?
כששומעים הורים שכולים בפורום הגבורה זה מובן, הם שילמו הכול והם רוצים לוודא שזה לא יהיה לשווא. אבל באשר לפורום תקווה זה אחרת. אתה אבא של חטוף חי, יש לך מה להפסיד. תן לי את זה רגע מהזווית של האבא, איך כאבא אתה מצליח להיות במקום של פורום תקווה?
שאלה קשה – האם יש רגעים של פחד, שאתה אומר לעצמך, איתן אולי יושב באיזו מנהרה עם חטוף אחר. שומעים את ההורים שלו מפצירים בממשלה לקבל את כל דרישות החמאס כדי שיוכלו לחבק את הילד שלהם, ושומעים אותך אומר – אסור להיכנע, צריך להגביר את הלחץ. אין איזה פחד מאיך שהילד שלך יקבל את זה? ממה זה יעשה לו שם?
אנחנו מכירים שנים ארוכות, תמיד הערכתי אותך, אבל כוחות הנפש שמתגלים בך בתקופה הזאת מעוררים השתאות בסדר גודל היסטורי. אני מבקש לשאול שאלה מוזרה: ידעת שאתה כזה?
אבא בוכה
חבל חבל שלא הייתם שם, חבל חבל שלא צילמנו. אתאר רק את תחילת המפגש, כשביקשתי מצביקה לספר על הילד איתן. הוא סיפר איך איתן היה מגיל קטן ילד של חופש, איך אהב לצייר ציפורים, ואמר: אני לא מצליח לדמיין איך לוקחים ילד כזה, עם נפש של ציפור חופשייה, וכולאים אותו בכלוב. באותו רגע כל הדמעות שכלא אבא צביקה בזירה הציבורית יצאו ממחבואן, והוא בכה שעה ארוכה על בנו. קמתי אליו וחיבקתי אותו. לא ידעתי איך ממשיכים מכאן. אך הוא הפציר בי שוב ״אל תרחם עליי״, וסיפק בתשובותיו מארג אנושי חד־פעמי של עומק הרגש ההורי עם אידיאליזם צרוף. כזה לא פגשתי מימיי. כשענה על השאלה מה יהיה על איתן שישמע במנהרה שעל חטוף אחר דורשים ההורים להקריב את הכול, ואילו הוריו שלו מדברים אחרת, אמר: זה בדיוק איתן, זה בדיוק מה שאיתן ירצה לשמוע. הוא יהיה גאה בי על זה, מזה אני לא חושש. והנה, איתן חזר וכמה מהר גילינו שבזה, וכנראה לא רק בזה, צביקה צדק.
ראיתם אותם?
הרשו לי להתמגזר לרגע, ולהתמוגג מנחת מהכיפות הסרוגות המושמצות. ראיתם את התפוצצות האושר ביישובי בנימין בקבלת הפנים לאבינתן אור? ראיתם את הנשים, האנשים והילדים הללו, שעמדו כך עשרות פעמים בשנתיים האחרונות, מורכני ראש עם דגלים לקבל את פני הנופלים, עומדים עם אותם דגלים והפעם זקופי קומה, מאושרים, רוקדים? ראיתם אותם? ראיתם את האושר שעלה על גדותיו בהקפות השניות אצל אותם אנשים, שאולי התנגדו גם לעסקה הזאת בשל שחרור של מאות מרוצחי אחיהם ושכניהם, ראיתם איך התפוצצו משמחה בהקפות לנוכח הידיעה כי כל החטופים החיים שבו הביתה? ראיתם אותם?
אם ראיתם אותם, לעולם לא תוכלו להאמין לכל מה שהטיחו בהם, שלא היה אכפת להם מהחטופים, שהפקירו, שלא הכירו בחשיבותה של המצווה שכל שלטי החוצות ידעו לצטט שאין כמותה, מצוות פדיון שבויים. אם ראיתם אותם אתם יודעים את האמת הפשוטה: נפשו של המגזר יצאה אל החטופים, אבל את הנפש שלו לא כבש רק ערך אחד, חשוב ככל שיהיה. הנפש שלו סרוגה מערכים רבים, שצריך באומנות עדינה לשזור את כולם.
מורכב
ומה לא ראו מטיחי שלל העלבונות בכיפות הסרוגות? לא ראו שזהו באמת המגזר הכי מורכב במדינה, שמי שינק מגיל אפס תורה ועבודה, דתיות ולאומיות, קודש והקודש שבחול, מיומן כל כך בנשיאת ערכים שונים, לפעמים מנוגדים, על הכתפיים. לכן אפשר שתצא נפשו אל החטופים ובה בעת יתנגד נחרצות לעסקת שחרור מרצחים. לכן יהיה מוכן לשרת מאות רבות של ימי מילואים ואפילו למסור את נפשו כדי להציל אותם, וישלם מחירים זוגיים, הוריים ומשפחתיים, שהוא מאמין בהם כל כך, ועם זאת יתנגד להפסיק את המלחמה רגע לפני הכרעת האויב. לכן יהיה גם הראשון להשתתף במעגלי שיח, אחדות ושאר חיבורים, מפני שגדל על תורת הרב קוק שבלב ליבה שלושה כוחות שמתאבקים בתוך המחנה, אבל כולם זקוקים זה לזה. קוראים לזה מורכבות, איזוני ערכים, וכל מי שהטיח בציבור הזה נאצות – פספס כאן את כל המורכבות.