סיסמתו של קיבוץ ניר עוז, אחד היישובים שהוכו קשות בטבח שמחת תורה, הינה "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב". אולי יש בסיסמה הזאת, המלווה את הקיבוץ מיום הקמתו, מעט התנשאות, המגדירה אחרים כ"עייפי דרך", אבל יש בה בעיקר מודעות עמוקה לתפקידם ההיסטורי של החלוצים, שאינו "רק" יישוב הארץ וחקלאות, אלא גם התוויית דרכה של האומה כולה.
נדמה שהמודעות הזאת לתפקיד ההיסטורי בעיצוב החזון הלאומי, אינה ניכרת אצל חלוצי דורנו המיישבים את יהודה ושומרון. רבים מהיישובים מתחבטים כעת בסוגיית העסקת עובדים פלשתינים. מדיניות הממשלה הנוכחית מאפשרת ומעודדת צמיחה גדולה של ההתיישבות. הממשלה הובילה לאישור בנייה של מאות יחידות דיור, ושריה מפגינים נכונות גדולה להשקיע בפיתוח והעצמת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, מתוך רצון לבסס את שיבת עם ישראל ללב ארצו, שממנה גלה לפני אלפי שנים.
דא עקא, שכדי לבנות מאות יחידות דיור, יש צורך בפועלים. רבות מההתנחלויות החליטו שכשם שנאסרה כניסת פועלים פלשתינים לתחומי הקו הירוק מאז פרוץ המלחמה משיקולי ביטחון, כך יש למנוע כניסתם לתחומי היישובים היהודיים ביהודה ושומרון. באים הבונים הגדולים של ההתנחלויות, ומסבירים שללא פועלים פלשתינים לא ניתן לחדש את הבנייה, ובמניעת כניסתם אנחנו גוזרים על עצמנו במו ידינו הקפאת בנייה מוחלטת, ומחמיצים את ההזדמנות ההיסטורית לתנופה של התפתחות ההתיישבות והתעצמותה.
נעמדים מולם חלק מהמתנחלים ומסרבים בתוקף להכנסת הפועלים, בטענה שיש בכך סכנה ביטחונית ברורה ומיידית, וגם טיפשות גדולה להכניס את האויב לתוך היישובים, לאפשר איסוף מידע לקראת המתקפה הבאה חלילה, ולפרנס אותו כדי שיתחזק ויתבסס. הדיון מתמקד בבניית בתים מחד גיסא, ובסכנות ביטחוניות מאידך גיסא, ואף אחד מהצדדים, המתווכחים בלהט ומתוך מסירות כנה לעתיד ההתיישבות, אינו מתייחס לטיעונים שמעבר לשיקולים המעשיים של כאן ועכשיו.
אולי יעניין אתכם
"באין חזון ייפרע עם", אחיי המתנחלים, וגם אם קטנים אתם בעיניכם, אתם יכולים להיות, ואמורים להיות, ראשי החץ של מדינת ישראל, מפלסי הנתיב למציאות חדשה. איך ייתכן שאינכם רואים שלא בבניית 300 יחידות דיור חדשות, כבודן במקומן מונח, עסקינן, אלא בבניית הקומה הבאה של שיבת ציון? איך אתם מתעלמים מתפקידכם ההיסטורי להשתתף בהולכת ישראל קוממיות?
שיקולי ביטחון מנחים אתכם? ביסוס היישובים מעניין אתכם? איך נעלמה מעיניכם סוגיית הכבוד הלאומי? איזה עם בעולם יבוא למבקשי נפשו, לאלו שחגגו וצהלו בשבעה באוקטובר, לאלו שתומכים בחמאס וגאים בו (סביב 80 אחוזי תמיכה לפי הסקרים האחרונים), ויבקש את עזרתם בבנייה או בשיפוצים? במקום לרדת לחייהם, במקום להצר את צעדיהם, נבוא אליהם, נמוכי רוח וחדלי אישים, ונסביר להם שכל כך אנחנו תלויים בהם, שבלעדיהם איננו יכולים להניח אבן על אבן? הרי בעודם מתקינים את המרזבים, הם חולמים על היום שבו יחוללו פה שבעה באוקטובר פי שבעה, פי שבעים ושבעה; איך יאנסו וירצחו וישרפו ויגרשו את כולנו מכאן. גם לו היינו מתנים את כניסת הפועלים בהצדעה לדגל ישראל ובשירת "התקווה", לא היינו משרשים בכך את מה שנטוע ביסוד הווייתם, את מה שהם מתחנכים עליו וכמהים לו. העסקתם אצלנו מחזקת אותם כלכלית, מבססת את אחיזתם בענפים החיוניים לקיומנו והתפתחותנו, ומזינה את הפנטזיות שלהם על אובדננו. רק כאשר יבינו שאין להם כאן פרנסה, וגם לא עתיד, רק כאשר נקשה עליהם מאוד, יפנימו שאנחנו כאן כדי להישאר, ויבחרו את בחירתם, מי להגירה, ומי לכניעה מוחלטת ולחיים כגר תושב.
אבל מה יהיה עם הבנייה? שואל הקול הקטן והפרקטי. כאילו לא ראינו את גוש קטיף הבנוי לתפארת נחרב בגלל שנאת חינם והיעדר אמונה; כאילו שבלוקים יפתרו את שאלות העומק של קיומנו כאן. החלוצים שחוללו את מפעל שיבת ציון, אלו שעלו לארץ כנגד כל האמירות ההגיוניות של קהילתם ומשפחתם; אלה שעבדו כאן בבנייה ובחקלאות ובשמירה בלי שמץ של ניסיון והבנה בתחום; אלה שנלחמו כדי לדבר ולכתוב בעברית, כדי להקים יישובים וכוח מגן ומוסדות לאומיים כשעוד לא היה ברור בכלל שיש אומה… איפה היינו כולנו אם היו נכנעים לשיקולים הפרקטיים, מנמיכים את הרוח ומוותרים על החזון?
הבתים חשובים, אבל חשוב מהם הכיוון, היעד. המלחמה שהחלה בטבח שמחת תורה טלטלה את כולנו, ריסקה את שאיפת הנורמליות הישראלית, ופתחה דיון עמוק וכואב על זהותנו ועל משמעות חיינו כאן. אסור לנו להפטיר כדאשתקד, לחזור לקונספציה שלנו, שלפיה העיקר הוא לבנות כמה שיותר, כדי שההתיישבות תהיה בלתי הפיכה. ללא כבוד לאומי, ללא הבנה של תכלית שיבתנו לארצנו, ללא שרטוט תוכנית האב הרעיונית לחיינו כאן, כמה בתים לכאן או לשם לא ישנו דבר.
אחיי המתנחלים, יש שקוראים לכם קיצוניים משיחיים. אולי ראוי שתצדיקו במשהו את הכינוי הזה, תרימו את הראש מהתב"ע ומיחידות הדיור, ותתחילו לפלס את הדרך לקראת המדינה היהודית, חזון כל הדורות.
