במסגרת הוראת מחשבת ישראל באוניברסיטה אני נוהג להסביר לסטודנטים את ההבדל בין תפיסת האדם הנוצרית לזו היהודית באמצעות משל הסומא והחיגר המופיע במדרש. משל זה מדגים את התלות ההדדית בין הגוף לנשמה, שבעולמו של הקב"ה יכולים לפעול רק יחד (ולכן גם נידונים יחד). מתפיסה זו נובעת ההערכה העצומה שהיהדות רוחשת לגוף האדם, גם אחרי מותו, כי רק באמצעותו יכול האדם "להוכיח את עצמו" בימי חלדו.
בניגוד אלינו אימצה הנצרות את התפיסה היוונית שהגוף הוא כלא לנפש (Soma Sema), ושיציאת הנפש מהגוף אחרי מות האדם היא שחרור. אשר על כן, בנצרות וגם בתרבות המערבית החילונית שצמחה ממנה, אחרי מאה ועשרים הגוף לא חשוב. לגופתו של אדם מת מגיע אומנם הכבוד האחרון, ויש גם לדאוג למקום קבורה שבני המשפחה יוכלו לפקוד, אבל זה רק זמני. אין בנצרות מושג של מנוחת עולמים למת. אחרי כמה עשרות שנים ניתן לסלק את ציוני הקברים ולקבור שם אנשים אחרים, ואף לשטח את בית הקברות לשימוש אחר. מבחינה דתית אין מניעה.
כפועל יוצא מכך, העולם הנוצרי גם אינו מחויב לצורת קבורה מסוימת, ובעצם גם פחות נחוש לקבור את מתיו בכל מחיר ומצב. בפסגות ההימלאיה יש מאות גופות של מטפסי הרים, שההשקעה הדרושה לחילוצן לא שווה לממשלות ולמשפחות את המאמץ. כי שוב, לפי התפיסה הנוצרית־מערבית, גוף האדם אינו חשוב אחרי מאה ועשרים. צריך לקבור אותו, אבל אם אי אפשר או אם קשה מאוד להגיע אליו, אז לא.
ובמעבר חד לאקטואליה: העולם כולו עומד משתאה נוכח הנחישות היהודית להביא את כל החללים של מתקפת שבעה באוקטובר לקבר ישראל. בכירים אמריקנים, כולל טראמפ עצמו, הודו בפה מלא עד כמה הם הופתעו מחשיבות הנושא לציבור הישראלי. הם זורמים איתנו בנושא זה – וגם משתמשים בו כדי לכופף אותנו.
אלא שביהדות כמו ביהדות, המערכת הערכית וההלכתית היא מערכת של שיקולים הכוללת צרכים וערכים מתנגשים. החובה להביא כל יהודי לקבר ישראל לא דוחה כל שיקול אחר – אם הלכתי, אם חברתי, אם מדיני. במילים אחרות: המערכת ההלכתית והערכית של היהדות דואגת לשמירה על הפרופורציה הנכונה בכל מצב נתון, גם ואולי בעיקר במצבי קיצון. הסחבת בהחזרת החללים, שבאמצעותה חמאס חותר לשמר את שילטונו בעזה, היא מצב קיצון.
אולי יעניין אתכם
העמדה המושמעת כעת לרוב בתקשורת הישראלית בנוגע לחללים שטרם הוחזרו היא שגויה מן היסוד, כי היא חסרת שיקול דעת ופרופורציה. עם כל החשיבות שבקבורת המת ובמתן אפשרות למשפחות השכולות למצוא מנוחה לנפשן, הבאת יקיריהן לקבר ישראל אינה דחופה וחשובה כמו שהיה שחרור החטופים. אין לי מושג כיצד חלק מהציבוריות הישראלית, בעיקר זו המתוקשרת, הגיע למצב המעורער שבו מיטשטש ההבדל התהומי בין חטופים חיים לחללים, אך עובדה שהגענו למצב שכזה.
אשר על כן עלינו להדגיש שוב ושוב דבר אחד פשוט: אין עוד חטופים בעזה. השימוש במונח "חטופים" לכינוי חללים קדושים הי"ד שטרם הובאו לקבורה ושהאויב מסרב למסור, הוא חידוש לשוני מהשנתיים האחרונות. לפני כן לא קראו לחללים שנמצאים בידי האויב "חטופים", לא אצלנו ולא בשום מקום בעולם. שימוש זה בא לטשטש את ההבדל בין חטופים חיים לחללים, ולשוות להבאתם של החללים לקבר ישראל אותה חשיבות ודחיפות שהייתה בהשבתם של החטופים החיים. צעקתם המרה של משפחות החטופים "אין להם זמן" אכן שיקפה את המציאות, אולם החללים השוכבים באדמת עזה אינם סובלים עוד. הוריהם אינם מתייסרים במחשבה על מה שהילד שלהם עובר. לדאבוננו הם מתייסרים מהעובדה ששרידי יקיריהם לא הוחזרו ושאין להם קבר לפקוד. זהו מצב נורא וכואב, ועדיין אלו שני דברים שונים לחלוטין ויש להם גם משקל שונה.
גם בעסקת החטופים האחרונה, שבה שוחררו כל החטופים, ישראל לא נענתה לדרישת מטה החטופים לעשות את הכול כולל הכול כדי לשחרר את יקיריהם. היא עשתה יותר ממה שכל מדינה אחרת הייתה עושה, אבל היא לא עשתה את "הכול". ממש לא. היא הסכימה רק לעסקה שעיגנה בהסכם את פירוק חמאס מנשקו, את הסתלקותו מהשלטון ואת פירוז הרצועה. צה"ל גם נשאר ברצועת עזה.
העובדה שחלק גדול מהתקשורת הישראלית מהדהדת את סיפורי החללים ומשפחותיהם באותם טונים של דחיפות שבהם היא הדהדה באהדה את מחאות "בכל מחיר" של משפחות החטופים, אינה מבשרת טובות. אם חמאס ימשיך להתל בנו, וכל עוד טראמפ לא נותן לנו אור ירוק לכבוש את העיר עזה – אין סיבה שלא ימשיך, משפחות החללים בעידוד קפלניסטי ובהדהוד תקשורתי רבתי ידרשו בקרוב שוב שישראל "תעשה את הכול". אני כבר רואה את זה בא: צריך לוותר על הדרישה לפירוק חמאס ולפירוז הרצועה ובלבד ש"החטופים" יחזרו.
מדינת ישראל צריכה לחזור לשפיות ולא להפוך ערך יהודי (הבאת המת לקבר ישראל) וצורך אנושי (לשים קץ לסבל משפחות החללים) לערך אבסולוטי שלמענו יש לעשות את "הכול", ולפארסה תקשורתית שיצאה מכל פרופורציה.
לתגובות: [email protected]
