מה שמגיע
האם המלחמה הסתיימה או לא? ימים יגידו. אבל בחסות ההפוגה היחסית הגיעה השעה לחלוקת צל"שים לגיבורי המלחמה הזאת.
את הצל"שים הרשמיים יקבלו מן הסתם אזרחים ולוחמים עזי נפש שקפצו בלי פקודה בשמחת תורה והצילו, תוך סיכון נפשם, חיי אחרים. יקבלו גם מבצעי פעולות נועזות ששחררו חטופים במבצע, יקבלו אנשי המודיעין וחיל האוויר שאחראים על הפגיעה באיראן והניצחון המזהיר עליה, ועוד חיילים רבים שהתגלו בגדולתם ברגעי אמת. בצדק יקבלו. יש גם רבים שקיבלו צל"שים לא רשמיים לאורך השנתיים בפרגונים מוצדקים בתקשורת וברשתות החברתיות – המילואימניקים, ולא פחות מזה – נשותיהם. הסדירים, ולא פחות מזה – הוריהם. אנשי המוסד, מנצחי השבי (לא יותר מוצלח מ"שורדי השבי"?), צוותי הרפואה בחדרי הטראומה ובחדרי הניתוח במחלקות האשפוז, הטיפול הנמרץ והשיקום. שפע המתנדבים, אנשי זק"א ועוד רבים וטובים.
אולי יעניין אתכם
אני מבקש כאן לחלק וירטואלית צל"שים לגיבורים השקופים, לאלה שמגיע להם, ופחות דיברו עליהם בשנתיים האחרונות. את הרשימה אספתי בסיוע קרובי משפחה וחברים, ומן הסתם זו רשימה ראשונה וחסרה, ואני מזמין כל אחד מהקוראים לכתוב לי הצעות נוספות. אשמח לפרסם.
נשות הקבע
בצדק העלינו על נס את נשות המילואימניקים, אבל כמעט לא דיברנו על אנשי ונשות הקבע. נשות הקבע שאצל בני זוגן אין הפוגה בין שירות לשירות, שבעבורן שירות בתנאים מאתגרים אך נסבלים בימים של טרום המלחמה הפך לשירות קשה מנשוא. אני יודע על אנשי קבע בתפקידים מסוימים שכמעט לא הגיעו הביתה בשנתיים האחרונות. שמעתי על הריונות לבד, לידות לבד ובריתות לבד. בלי הפוגות. תודה גדולה לכן, הנשים, שאפשרתן לזה לקרות ונשאתן את המשא לבד על הכתף. בלעדיכן היה כאן רע ומר.
הרווקים
צל"ש לרווקים רבים שנאלצו בעל כורחם להקפיא את עולם הדייטים הסדירים למשך שנתיים כדי להתמסר להצלת העם. הצל"ש מיועד לרווקים ולרווקות כאחד (אפשר לבוא לאסוף אותו יחד, אולי תחזרו זוגות זוגות). צל"ש למילואימניקים הרווקים ששוב ושוב התנדבו להישאר בשבת ובחג כדי לשחרר מילואימניק נשוי והורה להיות עם משפחתו. צל"ש מיוחד על כך שנשאו את עול השירות בלי תמיכה זוגית ולרוב בלי תמיכה חברתית וקהילתית. בשעה שכולם העלו על נס את נשות המילואימניקים ואת האבות שעזבו הכול, עליהם דיברו פחות, והם לגמרי ראויים לצל"ש.
המפקדים הרגישים
צל"ש למפקדים שהצליחו בעיצומה של מלחמה להרגיש את החייל שלא מסוגל או שזקוק להפוגה, ולמפקדי המילואים שידעו לראות את נשות הלוחמים שלהם ולשלוח להן מתנות קטנות לחיזוק הרוח במהלך התקופה.
הבוס
לכל המעסיקים שהצליחו לקבל באורך רוח צו שמונה רביעי, חמישי ושישי, שלא החמיצו פנים, לא אמרו שאולי הפעם כדאי לוותר, ובטח לא רמזו דבר על לפטר. צל"ש לכל החברים לעבודה שעשו שוב ושוב שעות נוספות בשביל להחליף מגויסים.
גננות ומורים
לכל אנשי החינוך שהצליחו להחזיק את המערכת בתקופה הקשה הזאת, להיות בשביל הילדים בטלטלה הזאת, לפתוח את הגן בשעות לא שעות בשביל אימהות שעושות הכול לבד ולכן גם מאחרות, פעמים רבות כל זה קרה כשבביתם שלהם אתגרים של ימי מלחמה.
שורה
לחיילי הרבנות הצבאית שהיו שם בשביל לנהוג כבוד במי שלא חזר, אנשים שאין זו מלאכתם ונאלצו להיחשף למראות הכי קשים. צל"ש גדול ובבקשה טפלו בנפשכם, גם אם נדמה שאינכם צריכים. צל"ש גדול גם לאנשי הרבנות שנראים שוב ושוב בבתי העלמין, מנהיגים את ההלוויות והאזכרות בשעות הקשות למשפחה, לרוב בלי הכרת תודה. תודה גדולה לרב הצבאי הראשי שעומד בראש המערכת הזאת, וישב בעצמו על מדוכת הכרעה איומה אם לבשר למשפחה על מות בנה גם בלי שהביאו את גופו לקבורה.
אבו כביר
צמד המילים אולי הכי מפחיד בישראל הפך גם למקום שגואל אנשים מן הספק, ובמקום יש צוות עובדים שראויים לצל"ש על מלאכתם.
המבשרים
צל"ש לאנשים הללו שנפלה בחלקם השליחות הנוראה.
נוער
צל"ש לנוער שנעוריו התהלכו מקורונה אל חרבות ברזל, ומצאו כוחות לעשייה ולהתנדבות בצד לימודים בתוך סיטואציה משפחתית לפעמים בלתי אפשרית.
ילדים
צל"ש לילדי התקופה הזאת, על תקופות ארוכות בלי אבא, על בית כנסת בלי אבא בחגים, על שולחן חגיגי שיש בו רק אמא של שבת. תודה שבגיל צעיר התעליתם לגודל השעה, צל"ש על שאפשרתם לאבא ללכת שוב ושוב.
הנשארים
צל"ש לא מובן מאליו למעט הגברים ביישובי יש"ע שנשארו ביישוב שנותרו בו רק נשים וילדים על מנת להגן עליהם. יש מהם שבער בהם לצאת אל החזית, יש שידעו שהבחירה הזאת עלולה להיות מוערכת פחות אבל חשובה מאין כמותה.
המתנדבים האנונימיים
מבלי לגרוע כלל מהנדבנים שצילמו את מעשיהם וממפעלי החסד שהתפרסמו (הרי פרסום כזה מעודד עוד ועוד התנדבויות ולפעמים מהווה חשיפה לתרומות), צל"ש גדול למתנדבים האנונימיים הקבועים, אלה שכל יום או אחת לשבוע אפו ובישלו, הסיעו או חילקו, בלי מצלמה, בלי פרסום ומחיאות כפיים.
חדשות טובות
צל"ש לכל מי שדאג להתמקד בטוב, להפיץ לכל עבר חדשות שנותנות כוח, ובזכותם אנשים הצליחו לנשום בתקופה חסרת הנשימה הזאת.
המנחמים הלא מנוחמים
צל"ש מיוחד להורים שכולים ואלמנות ממלחמות קודמות או מהמלחמה הזאת, שהלכו מאוהל אבלים אחד למשנהו, לחבק, לעודד, ובעצם היותם אמרו שיש חיים אחרי המוות, שאפשר.
פצועים
לכל הפצועים בגוף ובנפש ובני משפחותיהם, שבשבילם המלחמה כך או אחרת לא תסתיים לעולם. לכם צל"ש מיוחד, עיטור העוז והמופת, אנחנו פה בזכותכם.
סבתא אמא
צל"ש לסבתות ולסבים, שכבר עברו את השלב והגיל של לקום בלילות לילדים בוכים, ומצאו עצמם שוב, יותר מפעם אחת, בתפקיד אמא ואבא.
משפחות הכאב והתקווה
צל"ש למשפחות שכולות ולמשפחות חטופים, שהצליחו בשנתיים הקשות בחייהן להיאבק את מאבקם בכבוד ובאחווה לכל עם ישראל. הצל"ש למשפחות מימין ומשמאל, והיו כאלה רבות רבות.
סבים, סבתות ואחים של
כולם מעלים על נס הורים שכולים, אלמנות ויתומים. צל"ש לאחים ולאחיות של נופלים, לסבים ולסבתות, שאין שם רשמי למעמד החדש והכואב שלהם, ונושאים את האבל לפעמים עם מעגל תמיכה משני.
מטפלים
צל"ש לעובדים סוציאליים, פסיכולוגים ושאר מיני מטפלים, שעובדים יום ולילה בשביל להשיב את הנפש הפצועה לאיתנה.
השתקנים
לכל מי שאיחד במקום לפלג, לכל מי שברר מילים במקום לשסע, לכל מי שאצלו ה'ביחד' מנצח, לא רק בשלטי חוצות. ובין רבים שכאלה אני חייב לציין שרק לאחרונה קיבלנו שיעור בשתיקה של הנעלב ואינו עולב מאב שכול ורב שקול, הרב תמיר גרנות, תלמיד חכם עניו שכמותו, ה' הטוב יכפר על מעליבו. ולאורך השנתיים האחרונות הנהיגה גניה, דודתו של עומר נאוטרה הי"ד, אי של אחדות, שירה ותפילה בכיכר החטופים הסוערת. צל"ש גם לה.
ישראל
צל"ש לעם הזה ששוב הוכיח שכמה טוב שהוא כזה.