הפשע אינו ההדלפה, אלא הטיוח

פרשת הפרקליטה הצבאית הראשית יפעת תומר־ירושלמי לא עוסקת בהדלפת הסרטון לכתב חדשות 12 גיא פלג. שוב, אני חוזר על הדברים: הפרשה לא עוסקת בהדלפה. למען הסר ספק, אכתוב בפעם השלישית: הפרשה איננה פרשת חקירת הדלפה. בעיניי ההתמקדות בהדלפה היא גיחוך משפטי וגיחוך ציבורי.

כשלעצמי אני בספק רב אם ההדלפה לגיא פלג מהווה עבירה פלילית מצד המדליפים. אומנם סעיף 117 לחוק העונשין קובע כי "עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה… דינו – מאסר שלוש שנים". אבל ממש לא ברור בעיניי אם החוק מדבר על הדלפה שנעשתה על ידי הפרקליטה הצבאית הראשית, הגורם המשפטי הבכיר. לא פעם ולא פעמיים המשטרה מעבירה לכלי התקשורת באמצעות הדוברות תיעודים מבצעיים כדי לשלוט בנרטיב התקשורתי.

כך לדוגמה כאשר ביוני 2024 טענה חברת הכנסת נעמה לזימי כי הותקפה על ידי שוטרים בהפגנה נגד הממשלה, המשטרה הגיבה לביקורת הציבורית ופרסמה תיעוד שבו נראית לזימי, כך על פי טענת דוברות המשטרה, מנסה לסייע לאזרח שנעצר להבריח את הפלאפון שלו שנדרש לחקירה. התיעוד הזה הוא תיעוד מבצעי של אירוע פלילי שנחקר. עוד לפני שהחשודים הרלוונטיים מסרו גרסה במשטרה. האם בפרסום תיעוד זה יש משום עבירה על סעיף 117 לחוק העונשין? מופרך בעיניי. הסעיף מדבר על עובד ציבור שמסר ידיעה ללא סמכות כדין. אם דובר המשטרה מחליט להוציא את התיעוד – לכאורה הוא מוציא את הידיעה מכוח סמכותו.

אם זה נכון בסיטואציה הזאת, אז לכאורה קל וחומר שעל הפרקליטה הצבאית הראשית, הגורם המשפטי הבכיר בצה"ל, להעביר חומר לעיתונאי כל עוד היא לא משבשת בכך את החקירה או פוגעת בזכויות של החשודים. כל עוד החשד עסק בכך שגורם זוטר הדליף, אזי היה היגיון בכך שמדובר בעבירה פלילית. אבל אם ההדלפה נעשתה על ידי הממונה על החקירה הזאת בפרט ועל מערכת המשפט בכלל – אני חושב שהיא פועלת מכוח סמכותה כדין. חוץ מזה כידוע לכולנו, הסעיף הזה הפך לאות מתה לפני שנים רבות. אפשר לחשוב אחרת. אבל כמו שפתחתי את הטור – זה ממש לא לב העניין.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

עוד מאת אבישי גרינצייג השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה

העניין הוא אפילו לא הנזק התדמיתי שנגרם כתוצאה מהוצאת תיעוד שבו נראים חיילי צה"ל מבצעים מעשה סדום בעציר ביטחוני (כך על פי החשד ועל פי הקריינות), תוך כדי מלחמה מרובת חזיתות, ובזמן שעשרות רבות של חטופים עדיין מוחזקים בשבי חמאס. אפשר לדון על שיקול הדעת הנמהר בהוצאת הסרטון הזה, אבל זה לא לב העניין. למעשה, אודה על האמת – אני חושב שגורמים פוליטיים מגזימים במכוון בחומרת הנזק שנגרם לישראל בחזית ההסברה והלגיטימציה הבין־לאומית כתוצאה מהסרטון. מי שעוקב אחרי התקשורת הבין־לאומית יודע שהטענות ששדה תימן הוא מחנה עינויים או מחנה ריכוז ושישראל מבצעת פשעי מלחמה חמורים התחילו הרבה לפני פרשת שדה תימן והפצת הסרטון, והמשיכו עוד הרבה לאחר שהתקשורת הבין־לאומית שכחה מהסרטון הזה.

במידה רבה מאוד, השיח על פרשת שדה תימן הוא שיח פנים־ישראלי לחלוטין. יש כל כך הרבה סרטונים אחרים שעוררו סערות בין־לאומיות ותיעודים קשים מתוך עזה שיצרו נזקים בין־לאומיים גדולים פי כמה. לכן, כשנתניהו טען בישיבת הממשלה כי "האירוע בשדה תימן גרם לנזק תדמיתי עצום לישראל ולצה"ל, לחיילים שלנו. זה אולי הפיגוע ההסברתי הקשה ביותר שמדינת ישראל חוותה מהקמתה, אני לא זוכר דבר ממוקד בעוצמה כזו", הוא לא אומר אמת ולא קרוב לומר אמת. האם פרשת קו 300 שבה פורסם תיעוד של כוחות הביטחון מחזיקים מחבלים חיים ולאחר מכן מוציאים אותם להורג גרמה לנזק הסברתי קטן יותר? האם ההדלפה של מרדכי ואנונו על הכור בדימונה, ולאחר מכן ההדלפה על חטיפתו מרומא, גרמו לנזק הסברתי קטן יותר? אבל למה ללכת עשרות שנים אחורה, בואו נלך לפרשת הריגת עובדי המטבח המרכזי העולמי.

ב־1 באפריל 2024 צה"ל הרג בשוגג שבעה מתנדבים של ארגון המטבח המרכזי העולמי. האירוע גרם למשבר עצום ולנזק אדיר לישראל. כל מנהיגי העולם, גם של המדינות הכי ידידותיות לישראל, גינו בחריפות את ההרג. באותה נקודת זמן הועלתה שאלה אם מדובר באירוע שהוא בבחינת שובר שוויון שיכריח את ישראל לסיים את המלחמה. זו רק דוגמה אחת. אפשר לתת דוגמאות נוספות מן המלחמה הנוכחית. כולן גרמו לנזק הסברתי ודיפלומטי גדול בהרבה מהדלפת הסרטון של שדה תימן.

תיאטרון האבסורד

ההקדמה (המאוד לא קצרה) הזאת חשובה מאוד בעיניי, כדי לסלק ולסכל מן הדרך את טענות האווירה ולאחוז את השור בקרניו. הסיפור בה"א הידיעה הוא הטיוח, קשר השתיקה והשקרים בצמרת הפרקליטות הצבאית. הפרקליטה הצבאית הראשית, אלופה בצה"ל, יחד עם בכירי הפרקליטות הצבאית, קושרים יחד קשר להכשיל בדיקה פלילית של הדלפת סרטון שדה תימן לחדשות 12. הפרקליטה הצבאית הראשית, התובע הצבאי הראשי, ועוד קצינים בכירים נוספים. שורת מעורבים בכירים בהדלפה ואחר כך בקשר השתיקה ובהטעיית המערכת המשפטית שבדקה את האירוע והמערכת הפרלמנטרית שביקשה לפקח על הבדיקה.

כאשר הוגשה עתירה לבג"ץ ובה התבקשה חקירה פלילית של ההדלפה, נציגת היועמ"שית הסבירה בינואר 2025 שסגן הפצ"רית (תת־אלוף גל עשהאל) הממונה על הבדיקה "נמצא בקשר עם היועמ"שית", ושימו לב למשפט הבא: "מדובר בבדיקה מאוד מעמיקה. מעמיקה עם פעולות מאוד מאוד מורכבות". קריאת הטקסט הזה וטקסטים דומים כיום, בנובמבר 2025, בהחלט יכולה להיות הפוגה קומית. הכול היה עבודה בעיניים. בתגובה לעתירה אחרת הגיבה היועמ"שית בספטמבר 2025 כך: "לאחר פעולות החקירה הרבות שנערכו במסגרת הבדיקה המקדימה וממצאיהן, כפי שאלה באים לידי ביטוי בעיקרי נימוקי ההחלטה בנוגע לבדיקה המקדימה, הוחלט על דעת גורמי החקירה והמשנה לפרקליט המדינה, כי הללו הגיעו למיצוי וכי מבחינת תוחלת החקירה, נמצא כי אין פעולות חקירה נוספות שנכון לבצע לצורך בירור הטענות וגילוי האמת. בשים לב לתשתית הראייתית שנאספה בבדיקה המקדימה המעמיקה, נמצא כי אין בסיס להמשך טיפול במישור הפלילי". עוד נכתב כי "לא נמצאה ולו אינדיקציה ראשונית המצביעה על מקור העברת המידע. כמו כן, התוחלת לביסוס תשתית ראייתית מפלילה בכלי חקירה נמוכה ביותר ואין בנמצא פעולות חקירה קונקרטיות שאותן ניתן לבצע".

כל הטקסט הזה הוא תיאטרון אבסורד בתפארתו, כשאנחנו יודעים שההדלפה נעשתה על ידי צמרת הפרקליטות הצבאית, וסגן הפצ"רית שהוסמך לבצע את הבדיקה כנראה שאל את הקירות ואת המחשבים אם הם הדליפו. לולא הנושא היה עולה במקרה לחלוטין, כאשר אחת הקצינות הייתה מועמדת לקידום לשיפוט ועברה לצורך כך בדיקת פוליגרף, האמת לעולם לא הייתה יוצאת לאוויר העולם. השערורייה הזאת מתרחשת בצמרת המערכת המשפטית, כאשר היועצת המשפטית טוענת שהיא מלווה את הבדיקה בעצמה, וההחלטות מועברות לאישורה. זה פן אחד של השערורייה.

בלתי סבירה

הפן השני של השערורייה הוא ההתנהלות הבלתי נתפסת של היועצת המשפטית ושל ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה בניהול החקירה. החקירה נוהלה באופן עקום ביותר, ברמה שקשה למצוא לה תקדים. היועמ"שית מיוזמתה הסירה את צו איסור הפרסום על הפרשה, יום לאחר שהצו הזה התבקש. מי שמכיר את התנהלות המשטרה, יודע שהסטנדרט הוא שהעיתונאים צריכים לריב עם המשטרה על צמצום צו איסור הפרסום, ואילו כאן המערכת יזמה בעצמה את התרת הפרסום, עוד לפני שהחשודים מסרו גרסה. עוד לפני שהראיות היו בידי המשטרה. זה באמת אירוע משוגע.

במשך כמה ימים הפרקליטה הצבאית הראשית תומר־ירושלמי מספיקה להיפגש פעמיים עם הרמטכ"ל זמיר, להיפגש שוב ושוב עם עורכי דינה, ובינתיים הגרסאות יוצאות החוצה לתקשורת. היועמ"שית לא מורה לחקור אותה בדחיפות כדי לנעול אותה על גרסה. וכל זאת קורה כאשר כל עניינה של הפרשה הוא חשד לשיבוש חקירה וקשירת קשר לטיוח עבירה פלילית. ברור שבסיטואציה כזו נדרשות פעולות זריזות ונחרצות כדי למנוע פעולות שיבוש. אבל נעשה פה בדיוק ההפך. שעות לפני שהפצ"רית העלימה את הטלפון שלה, אולי במצולות הים ואולי במקום מסתור אחר, הוא עדיין היה ברשותה. ראיות משמעותיות הועלמו רק בגלל רשלנות פושעת של מערכת אכיפת החוק. זה לא מחדל חקירה. זה ממש פשע חקירה, כי הכתובת הייתה על הקיר (או בקרקעית הים). אין מערכת מושלמת, ומחדלי חקירה נעשים לא פעם ולא פעמיים. אבל פה זה לא מחדל. זה ממש פשע חקירה, כי זה היה כל כך ברור וצפוי. ייתכן שהמשטרה תצליח להתגבר על הפשע החקירתי הזה ולשאוב את המידע בדרכים אחרות. אינני יודע. אך לא הייתה שום הצדקה בכלל להגיע לסיטואציה הזאת. רגע לאחר שהטלפון הועלם, המשטרה נזכרה לבקש מעצר של חמישה ימים לפצ"רית, ולאחר מכן לבקש הארכת מעצר. אם היו מנהלים חקירה נורמלית, לא היה צריך לדרוש עוד ועוד ימי מעצר. המידע הגולמי היה פרוס בפני החוקרים.

הפן השלישי של השערורייה נוגע לעצם המעורבות של גלי בהרב־מיארה בחקירת הפרשה. כאשר הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לחקור את ההדלפה, היא הסבירה לבג"ץ עד כמה היא מעורבת בבדיקה הזאת ועד כמה הלשכה שלה מייעצת ומקבלת את ההחלטות. ועכשיו היא רוחצת בניקיון כפיים כאילו אין לה שום קשר לסיפור. אני מדגיש (ולא מן השפה ולחוץ) שאני לא טוען שבהרב־מיארה הייתה חלק מהקנוניה ונטלה חלק בטיוח. אני לא יודע, ואין לי דרך לדעת. אבל השאלה על המעורבות שלה ועל המודעות שלה היא השאלה הכי רלוונטית בעולם. ניגוד העניינים של בהרב־מיארה זועק לשמיים. אם לטענתה, היא לא ידעה על הטיוח של הפצ"רית ובכירי הפרקליטות הצבאית – אזי בהרב־מיארה לכל הפחות צריכה להיות עדה בתיק הזה כדי לבסס את הטענה שהתנהלות הפצ"רית גרמה לכך שהייעוץ המשפטי לממשלה הטעה את בג"ץ שמתקיימת בדיקה מעמיקה ורצינית, בעוד הכול היה בלוף. התגובה לבג"ץ גרמה לכך שהעתירה בנושא נדחתה. ואז נשארת רק שאלה על מידת הרצינות כשהיועצת המשפטית מפקחת על משהו, ועד כמה היא באמת רצתה לפקח על הנושא. ואם היא כן ידעה על הטיוח או העלימה עין בחצי קריצה – אזי היא בעצמה צריכה להיחקר באזהרה בפרשה.

כל אדם שאמון הציבור (כל הציבור ולא אגף מסוים) חשוב לו, היה מבין שהוא צריך למנוע מעצמו את העיסוק בפרשה. לתת למשטרה לעשות את עבודתה. להשאיר את הטיפול בפרשה לאנשים אחרים. זה לא המקרה הראשון בהיסטוריה שיועץ משפטי לממשלה לא מטפל בעניין מסוים בגלל ניגוד עניינים או מראית עין של ניגוד עניינים. אבל את בהרב־מיארה זה לא מעניין. היא מתעקשת להמשיך לטפל בפרשה ולהנחות את המשטרה כיצד לחקור את הפרשה ובאילו כיווני חקירה להתקדם ואילו כיווני חקירה לא רלוונטיים, כאשר חלק מכיווני החקירה הללו נוגעים אליה אישית.

כפי שנפסק לא אחת על ידי בג"ץ, "המבחן לקיומו של ניגוד עניינים הוא מבחן אובייקטיבי הנבחן מנקודת מבטו של 'אדם סביר היודע את כל פרטי העניין'. השאלה הנבחנת במסגרתו היא האם מתקיים חשש, במידת ההסתברות הנדרשת, שמא יש באינטרסים האחרים של עובד הציבור כדי למנוע ממנו לבצע את עבודתו ללא משוא פנים", וכי "די להצביע על חשש סביר לניגוד עניינים". האם אין חשש סביר לניגוד עניינים של היועצת המשפטית לממשלה? אולי הבעיה היא לא אם יש חשש סביר, אלא מיהו האדם הסביר.

לתגובות:

   [email protected]