האדמו״ר החדש
בערב ראש השנה תשפ"ה נסעתי למשפחת דניאל, אל אמיר ומירב, ההורים של עוז דניאל הי"ד, ואל אחותו התאומה הדר. הייתי בדרך לאחל שנה טובה למשפחה שהבן שלה היה בגדר חטוף במשך כמה חודשים, ולאחר מכן התבשרה בבשורה הנוראה שבנם נרצח על ידי חוטפיו כבר ביום שמחת תורה, כמה שעות לאחר חטיפתו. אני כותב "נרצח" ולא נפל מפני שזה לא היה בקרב, זה היה לאחר שכבר נשבה.
בדרך אליהם קיבלתי טלפון מאדם מסוים, איש ציוני־דתי עם אוריינטציה חסידית ססגונית. איחל שנה טובה, אמר שממש חשוב לו להתברך מפי אדם צדיק לפני ראש השנה ושאל אותי אם יש לי המלצה לאדמו"ר שכדאי ללכת אליו. אמרתי לו שכל צדיק זה טוב. שאל לאיזה צדיק אני הולך כדי להתברך. רציתי לומר את האמת – שלבושתי אינני הולך, אבל אמרתי את האמת לאמיתה: "אתה תופס אותי בדיוק בדרך לצדיק". הסתקרן לדעת מי הוא. השבתי: "האדמו"ר אמיר דניאל שליט"א והרבנית מירב דניאל תליט"א". "לא שמעתי עליהם", אמר. אמרתי לו שזו חצר חסידית חדשה, אדמו"ר חרבות ברזל.
צדיקים נסתרים מתגלים
אולי יעניין אתכם
לכאורה אמרתי רק בצחוק שאני הולך להתברך אצל צדיקים. הרי לא כך אמור להיראות צדיק, אפילו בלי כיפה לראשו, אבל אמרתי זאת במלוא הרצינות. המלחמה הזאת גילתה לנו כל כך הרבה צדיקים נסתרים מזן חדש. כאלה שלא לבושים בבגדי צדיק ולא עסוקים בצדיקות, אבל מי שנחשף אליהם מגלה הפתעות, מן הסוג שלא בהכרח נמצא בסיפורי צדיקים.
הרבה שיעורים קיבלתי בבית משפחת דניאל, והנה השיעור הכי גדול שקיבלתי מהמשפחה של עוז: הם נחשפו לסרטונים מזעזעים על חטיפת בנם, חודשים ארוכים עברו עליהם בידיעה שבנם האהוב כלוא במחילות חמאס, אחר כך חיו יותר משנה וחצי בידיעה שבנם נרצח ובחוסר ידיעה אם ומתי יובא לקבורה כראוי לו. בכל התקופה הארוכה הזאת פגשתי אותם עשרות פעמים, ומעולם מעולם לא שמעתי אותם מדברים סרה באיש. היו להם כל הסיבות לכעוס, להתלונן, להיפגע, אבל הם בחרו בכוחות על־אנושיים לחיות אחרת. הבית שלהם הפך מבית פרטי רחוק מאור הזרקורים, לבית שבאו בשעריו אנשים מכל קשת המגזרים הישראלית, וכולם התקבלו באהבה. הם עצמם היו קודם לכן משפחה שחיה בצניעות, שומרת על פרטיותה, אבל האסון האישי תבע מהם לעמוד על במות ולדבר אל המונים. הם ידעו שעל במה מתקבלים דברים קיצוניים במחיאות כפיים סוערות, אבל הקפידו לדבר אהבה ועידוד, התעלו לגודל השעה והשליחות שהונחה על כתפיהם מבלי שבחרו בה.
עוז
עוז היה מוזיקאי מחונן שצפו לו עתיד מזהיר, אבל הניח את כל החלומות האישיים בצד בבחירה לשרת שירות קרבי. קודם לעשות למען הכלל, ואחר כך להגשים חלומות אישיים, שלצערנו לא יזכה להגשים. לפני הגיוס אמר להוריו שרק דבר אחד לא יהיה מוכן לשאת, נפילה בשבי, ואם זה יקרה הוא יילחם ולא ייתן לזה לקרות. המשפט הזה היה מקור דאגתם בכל התקופה שבה היה בגדר חטוף. ואכן התבשרו שנרצח, ובסרטון אכן נראה עוז מנסה לחטוף נשק משוביו. גיבור ישראל שלא היה מוכן עד הרגע האחרון להכניע את עצמו בפני מפלצות הרשע האלה. אחותו התאומה הדר (ככה הופיעו בעולם – עוז והדר) יכלה לבחור בכל שירות קל אחר, אבל בהיותו בשבי התגייסה לשירות משמעותי משלה. עם של גיבורי על.
עולם הפוך
באופן בלתי מתקבל על הדעת, ביום שישי לפני שבועיים נערכה האזכרה לעוז, והלוויה צפויה להתקיים ביום חמישי זה. בנוהג שבעולם הלוויה מקדימה את האזכרה, אבל מאז שהתהפכו עלינו השמיים בשמחת תורה, גם הדבר הבלתי אפשרי הזה מתרחש – קודם אזכרה, אחר כך הלוויה.
באזכרה דיברו מירב ואמיר, ואני חשבתי לעצמי שאילו היה בכוחי, הייתי מציב רמקולים בכל רחבי הארץ כדי שדבריהם יישמעו בכל מקום. בתוך הדברים אמר אמיר שהייתה לו ציפייה לסגור כבר מעגל עם הבאתו של עוז לקבר ישראל, אבל הוא מכיר את עוז ועומר ואסף ואיתי, הם בטח סימנו לאחרים שיֵצאו לפניהם, הם יחפו עליהם ויבואו אחר כך. והנה עברו עשרה ימים וארבעתם יובאו לקבר ישראל, ארבעה מופלאים שרוחם הטובה צריכה לנשב בכל בית מבתי ישראל.
עדיין יש להתפלל
בכ"ג תשרי הוציאו הרבנים הראשיים פסק בזו הלשון: לשאלת רבים, עדיין יש להוסיף ולומר בתפילה פרקי תהילים להבאתם של החללים לקבר ישראל. הרבנים גם צירפו נוסח לתפילה. אני מניח שהשאלה שנשאלה הייתה אם יש לומר פרקי תהילים שהוספנו במהלך המלחמה גם לאחר שאחינו השבויים חזרו, והרבנים פסקו להמשיך בשל החללים. אני לתומי חשבתי שפרקי התהילים נועדו גם לחיילים הנלחמים.
אני לא מקל ראש בצער המשפחות שבניהן חללים והן מצפות לקבורתם, רואה מקרוב את ייסורי הנפש העוברים על משפחת דניאל ואת ייסוריה הארוכים של משפחת גולדין, הממתינה כבר 11 שנים. עם זאת, עלולה להיות כאן הבנה מוטעית של דברי הרבנים הראשיים שמביאה לידי אבסורד, שהבאת החללים היא הנושא המרכזי שעליו מתפללים ולא חיי החיילים החיים, הנמצאים גם בימים אלה בתוך עזה ומגינים עלינו תוך סיכון חייהם.
הרי יום לפני פרסום פסק הדין הזה נפלו בעזה רב־סמל ראשון תמיר אדר ורב־סמל בכיר טל חיימי. ארבעה ימים לאחר פרסומו נפל סגן־משנה איתי יעבץ. אני עצמי נכחתי במניין שבו קראו בסוף התפילה פרק תהילים עם תפילה לחללים ובלי תפילה לשלום החיילים, כשבאותו יום ממש, ו׳ חשוון, נפל רב־סמל ראשון אפי פלדבאום. זה אבסורד בעיניי להתמקד בתהילים להבאת חללים ולהזניח תהילים לשלום החיים, ובוודאי חייבים להמשיך בתפילה בעבור חיילים רבים שעדיין נלחמים על חייהם וזקוקים לישועה מפציעותיהם. השאלה לרבנים מניחה שחטופים הם סיבה לתהילים, התשובה מדייקת שגם חללים הם סיבה טובה לומר תהילים. ואני בטוח שהרבנים הראשיים התכוונו שהסיבה הראשית, שעודנה רלוונטית ותהיה שרירה וקיימת, היא תהילים לשלום הלוחמים.
ליב"ה
קבלו סיפור אמיתי ומחויך שקרה לי ביום חמישי שעבר. יצאתי מכביש 6 אל כביש 531 המוביל מערבה. מבט אל השעון ואל השמש המכניעה עצמה לים, הבהיר לי שהסיכוי שאגיע לתפילת מנחה בזמן הוא נמוך במיוחד. המשכתי בנסיעה, מתפלל להגיע לתפילה, ולפתע ראיתי בצד הדרך אוטובוס טיולים פרטי עומד לו בשול ולצידו, מעט מאחוריו, עמדה קבוצת חרדים להתפלל, מחזה נפוץ בסביבת ירושלים ונדיר בסביבת ביתי. השתאיתי, דרכו של עולם – אדם מתפלל שייעשה לו נס, ואני – נעשה לי נס כדי שאתפלל.
מיהרתי לעצור לפני האוטובוס ולהצטרף לקבוצת המתפללים שכבר התחילה תפילת עמידה, אלא שמשום מה כולם התפללו לכיוון צפון, בעוד ירושלים המתינה מבוישת מדרום. להתפלל דרומה לא יכולתי, הייתי נראה כמי שמתפלל אחורי בית הכנסת ופניו לאלוהים אחרים, להתפלל צפונה לא רציתי, מפני שאפנה גבי לירושלים. עשיתי פשרה ועמדתי באופן שאהיה קצת לכיוון התפילה של החבורה הקדושה וקצת לכיוון ירושלים.
כשסיימו, שאלתי מפני מה התפללו לכיוון קברי הצדיקים שבצפון, אמרו שהתפללו לכיוון ירושלים. הצבעתי לכיוון הנגדי ואמרתי: "ירושלים שם, מדרום". שאלו אותי: "איך אתם יודעים?" לא משנה כמה פעמים אדבר עם חרדים, לעולם לא אתרגל ללשון רבים שלהם, ומתוך אינסטינקט הסתכלתי לאחוריי לראות מי זה "אתם". כיוון שהבנתי שמדובר בי, אמרתי להם: "אנחנו צפונית לירושלים. השמש שוקעת במערב, אם תתבוננו מכאן לשמש, הרי שהדרום לשמאלכם". אמרו לי: "ואת זה מניין אתם יודעים?" אמרתי להם: "למדתי ליב"ה. תלמדו גם". אמרו: "זה מה שלומדים בליב"ה?" אמרתי: "בוודאי, רחמנא ליב"ה בעי". בטוח שכנעתי אותם.
עובר דירה
אחרי כמה שנים בשכנות לטורו המכובד של הרב מלמד בעיתון, עברתי דירה למוסף המשובח 'אתנחתא'. עדיין מפרק ארגזים ומסדר חפצים במקום, בתקווה שתהיה לנו התחדשות מוצלחת. כרגיל, מזמין אתכם לכתוב, להגיב לחזק או למחות במייל המצורף. תודה לכם שיש בעבור מי לכתוב, ותודה למערכת 'בשבע' על הרענון. קדימה, יוצאים לדרך.
לתגובות:
לקוראינו:
הטור השבועי של ידידיה מאיר יצא לחופשה עד להודעה חדשה, לבקשת הכותב.
מערכת 'בשבע'
איור: ortworks.jpeg@