בשעת כתיבת הטור הזה הדי הדיון ההיסטורי בבג"ץ בשאלה מי יחקור את היועמ"שית עדיין מרחפים באוויר. השיח הציבורי עוסק בשאלה הנקודתית מי ימנה את החוקרים, אבל מחמיץ נקודת עומק חשובה. יש מקום לשמוח על כך שהשופטים סנטו במיארה על יומרתה לעסוק בתיק הזה ולמנות את כפיפיה כדי לגשר על ניגוד העניינים שהיא מצויה בו. זה לא היה קורה בבית המשפט שבו לטיפוסים כמו אסתר חיות ומני מזוז יש רוב. אבל בתשובה שהגישה מיארה לבג"ץ בליל שני, באיחור מתוקשר, היה פרק נרחב שעסק בחשש מפני פוליטיזציה של התביעה. בדיון הביעו השופטים את הסכמתם הלא מסויגת לעיקרון הזה. אף אחד מן העותרים מימין לא העלה בדעתו להתנגד.
אני מתנגד. פוליטיזציה של ההליך הפלילי לא רק שאיננה בעיה, אלא היא הפתרון לבעיה. היעדר פוליטיזציה הוא הסיבה למצולות השחיתות שאליהם שקענו בהובלתה של יפעת תומר־ירושלמי.
במבט ראשון אפשר להבין את ההסכמה לטיעון הדספוטי הזה. המחשבה שפוליטיקאי יפעיל שיקולים פוליטיים כשהוא מחלק הוראות למשטרה ולפרקליטות מעוררת חלחלה. מה אם פוליטיקאי מכהן יחליט להשתמש בכוח הזה כדי לפתוח בחקירה חסרת יסוד נגד יריבו הפוליטי? אולם הסדק הראשון בהסכמה הרחבה הזאת צריך להיפער כשנזכרים שמשפטי נתניהו הם בדיוק זה: ברוני הפרקליטות חקרו, האשימו, ועכשיו מנהלים הליך חסר בסיס שמטרתו היחידה היא להבאיש את נתניהו ומחנה התומכים בו, ולהתבסם במילים "ראש ממשלה נאשם". עכשיו, שוו בנפשכם מה היה קורה אם בראש התביעה הפלילית היה עומד פוליטיקאי. האם ההליך היה מגיע עד הלום? האם ההתנהלות הפלילית של המשטרה והפרקליטות, שנחשפה כבר לפני שנתיים וחצי, הייתה מאפשרת לנבחר שצריך להסביר את עצמו לציבור להמשיך לנהל את ההליך המופקר הזה? הנה כי כן, הטיעון המרכזי נגד פוליטיזציה של התביעה, תקף באופן מוכח גם נגד תביעה "מקצועית".
הבה נביט מעבר לגבולותינו, ונראה מה מתרחש אצל החברות הנוספות במועדון הדמוקרטי. יש בו שתי שיטות מקובלות. בשיטה המקובלת ברוב מדינות אירופה, ראש התביעה הוא פקיד בלתי נבחר, עצמאי, כמו אצלנו. ההבדל בינינו לבינם הוא שלפקיד הזה יש אפס שיקול דעת בקביעת מדיניות התביעה, והוא חייב להגיש כתב אישום על כל עבירה המגיעה לידיעתו. בשיטת המשפט המקובל, כמו אצלנו, לראש התביעה יש שיקול דעת נרחב במדיניות התביעה. אבל לא כמו אצלנו, ראש התביעה הוא מינוי פוליטי מובהק, כפוף לחלוטין לפוליטיקאי שמעליו. בחלק מהמקרים, כמו בבריטניה ובחלק ממדינות ארצות הברית, ראש התביעה הוא פוליטיקאי נבחר בעצמו.
אולי יעניין אתכם
ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה ראש התביעה הוא גם פקיד בלתי נבחר, וגם מסור לו שיקול דעת בקביעת מדיניות התביעה. נדייק זאת: ישראל היא המדינה היחידה המתיימרת להיקרא דמוקרטיה, שבה ניתן לפקיד בלתי נבחר כוח בלתי מוגבל שכזה. אריך מיאלקה, המפקד המיתולוגי של השטאזי במזרח גרמניה, לא ראה שום בעיה בתפקיד הזה. גם לא לברנטי בריה, ראש הנ.ק.וו.ד הסובייטי, שאפילו סטאלין פחד ממנו בשלב מסוים.
בתשובתה לבג"ץ, מיארה התפייטה על עצמאות היועץ המשפטי בתביעה הפלילית כעיקרון יסוד של השיטה, בלי להבין שמה שהיא מתפייטת אודותיו הוא למעשה עיקרון אנטי־דמוקרטי מובהק. במדע המדינה מקובל לזקק את מהותה של המדינה כיכולת להפעיל אלימות. לוז השלטון הוא היכולת להגיד לאזרח החופשי: מעכשיו אתה לא חופשי. נכבול אותך באזיקים, נחייב אותך להיכנס לניידת, ובהמשך נכלא אותך בבית הסוהר. מי שמחזיק בסמכות הזאת הוא המחזיק בשלטון בפועל. אם היועמ"שית היא המחזיקה בסמכות הזאת הרי שהיא בשלטון. ומאחר שהיועמ"שית היא פקידה בלתי נבחרת, ללא כפיפות לנבחרי ציבור, אשר עצמאותה היא "עיקרון יסודי בשיטת המשפט בארצנו", כפי שהתפייטה, הרי שעיקרון יסודי בשיטתנו הוא שהשלטון בישראל אינו מסור בידי הציבור ונבחריו, אלא בידי פקידה בלתי נבחרת, חשודה בשחיתות ובפלילים.
כוח מוחלט משחית באופן מוחלט. לכן, מי שמצוי במחשבה מדינית כלל אינו מתפלא שרשויות אכיפת החוק במדינת ישראל מושחתות באופן מוחלט. במקביל לעיסוק בשאלה מי יחקור את היועמ"שית, יש להכריז ללא היסוס שהציבור הישראלי כופר בשקר זורע העריצות שלפיו עצמאות התביעה הפלילית היא עיקרון יסוד של השיטה. רק הכפפה מוחלטת ושקופה של התביעה הפלילית לדרג הפוליטי תאפשר לשקם את אמון הציבור במערכת, ועל הדרך גם את הדמוקרטיה הישראלית.
