כמה ימים לאחר החזרת החטופים פניתי לנציג הציונות הדתית בעיריית גבעת שמואל בבקשה לאסוף את הכיסאות הצהובים מהכיכרות. הגיע הזמן לרומם את רוח התושבים אחרי שכל החטופים החיים חזרו. הגיע הזמן למְעט מנוחה מהדיכאון הלאומי, ולחזור לשגרה מסוימת, בינתיים לפחות, למרות המלחמה שטרם הוכרעה ולמרות החללים שטרם הושבו.
עם או בלי קשר לפנייה שלי, יומיים אחר כך התפאורה הצהובה שכל כך העיקה על מצב הרוח הלאומי בשנתיים האחרונות הוסרה מנוף העיר. בניגוד לערים אחרות, אין בגבעת שמואל יותר מצב חירום לאומי צהוב. אינני חושב שזה פוגע בסיכויי החזרת החללים הנותרים. טראמפ יודע שאם הוא רוצה להתקדם עם תוכניתו – ולפי כל הדיווחים וההערכות הוא רוצה מאוד להתקדם איתה – גם כל החללים הישראלים חייבים לשוב. אלה תנאי העסקה.
סוגיית החטופים מאחורינו, ואין שום סיבה לשדר בחוצות את המשך מצב החירום. הצבע הצהוב ימשיך לשלוט עוד קצת בחלק מהנוף האורבני שלנו ובצמתים, מכוח האינרציה, אולי עד שהקפלניסטים שרכבו עליו – אינני מתכוון למשפחות החטופים עצמן – יתארגנו מחדש. כאמור, בכל הקשור להחזרת החללים המוחזקים עדיין על ידי חמאס, נכון לעת כתיבת שורות אלה מדובר בשלושה ישראלים וזר אחד, השבתם היא אינטרס של טראמפ, ולכן יש סיכוי טוב שהם יוחזרו בקרוב בעזרת ה'.
מה שלא בטוח בכלל הוא מה יקרה בעתיד הנראה לעין עם המטרה היותר אסטרטגית של מלחמת עזה: הכרעת חמאס. הולך ומתחזק הרושם שכשם שמטרת החזרת החטופים הושגה אך ורק בגלל הלחץ האמריקאי, כך גם הכרעת חמאס עלולה להתפספס אך ורק בגלל לחץ אמריקאי. לא בגלל שצה"ל לא יכול להכריע את חמאס מבחינה צבאית, לא בגלל שחמאס הוא רעיון ורעיון אי אפשר לנצח, לא בגלל שאין אפשרות להגיע למצבת כוח האדם הדרושה כדי להחליף את שלטון חמאס – אלא בגלל שהאמריקאים רואים את המצב אחרת מאיתנו.
אולי יעניין אתכם
נראה שהכרעת חמאס לא עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם. התמיכה הקטארית, הטורקית והמצרית בתוכנית טראמפ ההיברידית חשובה להם יותר במסגרת הסדר הגלובלי החדש שהם מקדמים. אף כי באופן מוצהר תוכנית טראמפ גורסת גם היא את הכרעת חמאס, הניסוחים בה מספיק גמישים כדי שהיא תוכל להתקדם גם בלי שמרכיב זה יושג. ועם הניסוחים לא גמישים מספיק, אזי טראמפ מספיק גמיש.
ההיסטוריה תשפוט את ממשלת ישראל ואת העומד בראשה, בנימין נתניהו, אם ההישג העיקרי במלחמה נגד חמאס יסתכם בהחזרת החטופים. אלא שבינתיים מי ששופט זו לא ההיסטוריה אלא כוחות אחרים הצועקים בשוק התקשורת האנטי־ממשלתית ובקרב האליטה השמאלנית שעודנה מחזיקה בלא מעט אמצעי שלטון חוץ־פרלמנטריים. אליטה זו חולשת עדיין על מוקדי כוח ותקציבים שאינם כפופים לתוצאות הבחירות. כמו למשל אוניברסיטת תל אביב שבטוויסט אורווליאני של ממש העניקה ליקירת התקשורת עינב צנגאוקר המגדפת, המשמיצה, המפלגת והמסיתה על בסיס כמעט יומיומי תואר דוקטור לשם כבוד על – לא תאמינו – פועלה למען סולידריות חברתית ואחדות העם. נכון, אוניברסיטת תל אביב כשלעצמה אולי לא כל כך חשובה, אבל היא מייצגת מילייה עוצמתי החולש על מרכזי שליטה חשובים במדינת ישראל: על רוב התקשורת, על רוב מערכת המשפט, כמעט על כל האקדמיה ועוד.
עם זאת יש גם חדשות טובות, למעשה טובות מאוד. בין אם הבחירות תוקדמנה ובין אם לא (ממילא מדובר על כמה חודשי הפרש בין התסריטים השונים) אנחנו כבר בשנת בחירות, וביבי, כך שמעתי ממקורות יודעי דבר, רוצה להיבחר שוב. עם איזה הישג הוא יבוא לבוחר? במדינתנו החיה בקצב מסחרר, ההישגים מול איראן, סוריה, חיזבאללה ועוד כבר כמעט נשכחו. לעומת זאת אנחנו עדיין תקועים עם חמאס בעזה. אם חמאס לא יוכרע, ביבי ייאלץ להתמודד, מלבד חלקו באסון 7 באוקטובר, גם עם סוג של כישלון כפול: התעלמות מוחלטת מחלקו בשחרור החטופים ואף התקפות של קרובי החטופים ששוחררו (את אלה מהם שנתנו לו קרדיט ולו חלקי על שחרור יקיריהם אפשר לספור על פחות מכף יד אחת) ואי־הכרעת חמאס. חזקה על מתחריו הפוליטיים שהם ידעו למנף את כל זה כדבעי. כדי שביבי לא יצטרך להתמודד עם אי השגת המטרה העיקרית של מלחמת עזה, הכרעת חמאס, משהו צריך לקרות עד הבחירות.
הצורך הלאומי בהכרעת חמאס מתחבר כאן לשאיפתו הפוליטית והאלקטורלית של נתניהו, וזה טוב. ופרט לכך צריך לזכור שטראמפ ונתניהו נמצאים בידיים טובות, ביד מי שלב מלך ושרים בידו, שהוא לבדו פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות וגם מצמיח ישועות.
לתגובות: [email protected]
