שוחד
כשהתפרסמה האיגרת של טראמפ לנשיא הרצוג שבה מבקש נשיא ארצות הברית מנשיא המדינה לחון את בנימין נתניהו ולעשות סוף למשפט, רבים מתומכי הממשלה הזאת שמחו. אני כתבתי: "צודק או לא צודק, זה לא משנה: מי שהיום כופה לתת חנינה, מחר יכפה לתת מדינה". לא דמיינתי כמה מהר זה יקרה, וכבר התבשרנו השבוע שארצות הברית גייסה רוב להצעת החלטה עם מתווה ממשי להקמת מדינה פלשתינית. מדובר במועצת הביטחון של האו"ם שיש בידה גם יכולת לכפות את החלטותיה. אחרי כמה ימי שתיקה ורק אחרי ששרים אחרים הביעו מחאה קולנית, כתב ראש הממשלה הודעה מינורית: "ההתנגדות שלנו למדינה פלשתינית לא השתנתה". נתניהו יודע להעלות את התגובה לאוקטבה אחרת. הוא לא עשה זאת, אולי הוא כבר לא יכול לעשות.
בשעה שבבית המשפט מתנהל דיון משפטי פתלתל על שאלת השוחד ממילצ'ן כן או לא, נגלית לנגד עינינו פרשיית שוחד לאור יום שאי אפשר להתכחש אליה. נשיא ארצות הברית מבקש להעניק לנתניהו את מתנת חייו – הורדה של הסיוט המשפטי המעיק שנים ארוכות על חייו מסדר היום – ואת התמורה הוא מגיש למועצת הביטחון של האו"ם בשבוע שאחר כך. קשה לעמוד מול כל נשיא אמריקאי, אבל נתניהו הוכיח בימי ביידן שהוא מסוגל. קשה עוד יותר לעמוד מול נשיא רב עוצמה כמו טראמפ. קשה עוד יותר לעמוד בפני מי שהוכיח עד כמה הוא אוהב ישראל, אבל הכי קשה לעמוד בפני מי שמבקש להעניק לך מתנה אישית מצילת חיים ומגוננת על שמך הטוב. מה שיפה במתנת השוחד הזאת הוא שאפילו לא צריך לתת אותה בפועל כדי לעוור עיני פיקחים ולסלף דברי חכמים. טראמפ עשה את שלו, הוא תבע חנינה. ייתן הרצוג או לא ייתן, זה כבר באמת לא משנה, השוחד כבר מונח על השולחן. התמורה על שולחנו של האו"ם.
המשחד משוחד
אולי יעניין אתכם
טראמפ איננו המשחד היחיד בסיפור הזה, הוא גם המשוחד. אם יושב סינוואר יימח שמו באיזה מתקן עינויים בגיהינום, ולרגע שומע שם חדשות ושמח לגלות שהשתלם לרצוח לחטוף ולאנוס, כי בדיוק כפי שרצה מניות הסוגיה הפלשתינית שוב בעלייה, הוא בטח יודע שאת הצעת ההחלטה באו"ם אפשר לזקוף גם לשוחד האישי שקיבל טראמפ מקטאר. ככה זה, כשהמדינה שהיא המתדלקת הראשית של רוצחי חמאס ומעניקת החסות לבכיריה נותנת לנשיא ארצות הברית מטוס חלומות אישי, הוא חייב להם אישית. ולכן כשישראל תוקפת את המחבלים בקטאר כלו כל הקיצין וטראמפ כופה על ישראל הסכם שמחד יש בו שיבת החטופים וזה הדבר הכי מדהים שיש, ומאידך כבר אז יש הסכמה למדינה פלשתינית, ובוודאי ויתור על חלום ההגירה מעזה, גוש קטיף ושאר חלומות.
דבר אחד בטוח: המסר שעולה מהצעת ההחלטה האמריקנית לכפות עלינו מדינת אויב בקרבנו הוא המסר הכי לא מוסרי בעולם: תרצח יהודים – תקבל אוטונומיה. תחטוף יהודים – תרוקן את בתי הכלא מרוצחים. תרצח, תאנוס ותחטוף גם יחד – תקבל מדינה.
מה קרה לו? מה קרה לנו?
מה קרה לו, לטראמפ, שככה הפך את עורו, מנשיא ההגירה מרצון לנשיא המייסד של המדינה הפלשתינית? המטוס הקטארי הוא התשובה החלקית והנוחה מדי. התשובה האמיתית נמצאת אצלנו. שוב ושוב קרא הנשיא טראמפ לפתוח על עזה את שערי הגיהינום, ואנחנו לא פתחנו. שוב ושוב קרא להגירה של תושבי עזה מרצון, ואנחנו לא נענינו לאתגר. שוב ושוב לנוכח הפרות חמאס אמר: אני יודע מה אני הייתי עושה, אבל ביבי צריך להחליט. וביבי עד היום לא החליט. להשאיר את המצב כמות שהוא אי אפשר מבחינת טראמפ ובצדק, גם אנחנו כאן לא היינו מחזיקים שנים בהקפאת מצב. וכיוון שלא לקחנו את ההצעות האקטיביסטיות של טראמפ לפתרון הסכסוך, הרי שהכתבנו לו להכתיב לנו כוחות בין־לאומיים בעזה, שחרור סיטונאי של מחבלים ומדינה. זה עלינו. זה לגמרי עלינו. וזו ממשלת ימין. מה היו חושבים בוחריה על ממשלת שמאל שאחרי טבח איום שכזה מסכמת את האירוע בשחרור המוני למחבלים ובמתווה למדינה? היינו יוצאים לרחובות ועושים מהומת אלוקים. ועכשיו שתיקה.
על תנאי
לאורך שנים ארוכות הימין האמוני במדינת ישראל חושש לגעת בנתניהו. יש לנו טראומה ממה שעוללה ממשלת רבין, איך בדורסנות הביאה לכאן את ערפאת ושאר המרצחים, איך התפוצצו עלינו אוטובוסים. ויש פחד נוראי מממשלת שמאל שתחריב את יישובי יש"ע המפוארים כפי שששה על חורבן גוש קטיף בידי ראש ממשלה שהתהפכה עליו דעתו. יש לא פחות מזה חרדה לנוכח אג'נדות פוסט־יהודיות ופוסט־ציוניות שמאיימות על דמותה של המדינה. כל הפחדים מוצדקים.
הבעיה היא שהפחד מהאלטרנטיבה מעניק לבנימין נתניהו חסינות רבת שנים. הפחד מהגרוע יותר מאפשר לו להיות כל מה שיחפוץ, הרי לעולם לא נפיל אותו כי עלול להיות גרוע יותר. במידה רבה הוא גם מוגן הסברתית, מפני שאומנם שחרר כמעט 1,300 מחבלים תמורת חייל שבוי אחד, אבל "לא הייתה לו ברירה" מפני שהיה לחץ ציבורי עצום משמאל. ואומנם הוא לא יצא למלחמת מנע נגד החמאס לפני 7 באוקטובר, אבל "לא הייתה לו ברירה" מפני שזה לא היה עובר בדעת הקהל, שהרי בתקשורת מהדהדים תעמולת שמאל.
וכך יוצא שיכול ראש ממשלה ימני לנהל מדיניות שמאל כי כביכול "אין לו ברירה", אבל לעולם יישאר על כיסאו כי האלטרנטיבה גרועה עוד יותר. כל מנהיג פוטנציאלי שנתניהו זיהה כמי שעלול לאיים על מקומו לאורך השנים הוקע והונמך. כל תעלול פוליטי כולל הפרת הסכם רוטציה קיבל הכשר בדיעבד, כי אין ברירה, האלטרנטיבה הרבה יותר גרועה. ומנהיג שיודע שלתומכיו אין ברירה יודע שיש לו חסינות בלתי מוגבלת לכל הטעויות.
אלא ש"אין ברירה" הן שתי מילים מסוכנות מאוד, שמנציחות כל מצב בעייתי שהוא. תמיד יש ברירה, מנהיג חייב תמיד לדעת שיש לתומכיו ברירה, שאין חסינות. שאין "בכל מחיר" והכול באמת פתוח, לכן עליו להוכיח את עצמו קודם כול לתומכיו. אין "ביביזם", אין מנהיג ללא תנאי. בפרט שמדובר במנהיג שתמך בהחרבת גוש קטיף, מסר את חברון, נאם את נאום בר אילן וחתם על עסקאות שחרור מחבלים המוניות. יש לו יתרונות וראינו אותן בנקודות אומץ שהופגנו במהלך המלחמה, אבל הוא חייב לדעת שהוא לא מובן מאליו.
אלטרנטיבה
שלא יובן לא נכון, לראש הממשלה בנימין נתניהו יש זכויות רבות, אבל לצידן גם מגרעות. יהיה איך שיהיה, הוא איננו בן אלמוות ובמוקדם או במאוחר לא ינהיג את ישראל. לפיכך חייבים לטפח מנהיגות שתהווה אלטרנטיבה, שיהיה בכוחה להנהיג כראוי, מתוך חוט שדרה ערכי ואמוני ויכולת לעמוד באתגרים.
לתגובות:
