בתזמון מושלם עם חידוש הדיבורים על מדינה פלשתינית, שבה ומרימה ראש גם עלילת הדם על אלימות המתנחלים והטרור היהודי. הקמפיין הנוכחי מלווה בסרטונים שעל פניו לא מאפשרים עוד להתכחש לתוכנם: רעולי פנים עם ציציות, לפעמים גם כיפות ופאות, משחיתים, מציתים ומכים.
מה עושים? מצד אחד הרוב המוחלט של תומכי ההתיישבות חוטפים בחילה מהתמונות האלה. מצד שני, אנחנו יודעים היטב שכל גינוי מצידנו מיד מסולף על ידי האויב, ומשמש ראיה לכך שגם אנשי ההתיישבות מודים באלימות הקיימת בתוכם, בשמם ולמענם. ההבדל בינינו ובין האויב הערבי, שרצח עיוור היא דרכו, הופך בידי תועמלני השמאל להבדל בכמות בלבד ולא במהות. איך אפשר בעידן הקליק־בייט להעביר את המסר המורכב שאומר: אנחנו מגנים אלימות, היא לא נעשית בשמנו. אנחנו קוראים לרשויות לקפד את האלימות הזאת. הצד השני דוגל באלימות, אנחנו סולדים ממנה, ולכן אנחנו צודקים ומוסריים יותר מהצד השני לא רק בתביעותינו, אלא גם בדרכנו להגשמתן.
התשובה המיידית חייבת להיות זהה לתגובה כשמעלילים על יהודים שהם משתמשים בדם נוצרי באפיית מצות או שחיילי צה"ל אונסים ערביות. זה לא קיים, ויש מקום לחשוד במניעים של מי שטוען זאת. זה תקף גם כאשר ראש הממשלה מכנס "דיון חירום בפשיעה הלאומנית ביו"ש". המציאות הנוגעת ל"אלימות המתנחלים" מורכבת יותר מדם נוצרי וחיילים אנסים. אבל השיח אינו מסוגל להכיל את המורכבות הזאת, והשיח הוא הזירה המרכזית שבה התופעה הזאת מותירה חותם. לכן נתעלם מהמורכבות ונצעק בלי נקיפות מצפון: "אין דבר כזה טרור יהודי, זו עלילת דם". אבל כיצד יכולים אנשי אמת לצעוק זאת נוכח הסרטונים המוכיחים אחרת?
התשובה נעוצה באוזלת היד של השב"כ נוכח "הטרור היהודי", ובאמת המחרידה המסתתרת מאחוריה. המופרעים הללו אינם דומים בשום צורה לא לחמאס ולא לג'יהאד האסלאמי. הם לא חמושים בנשק חם, לא מעוניינים להרוג, בטח לא יהודים, ויש יסוד איתן להניח שכל מי שמתקרב למנהיגיהם המוכרים מיד זוכה לאיש שב"כ צמוד שקשוב לכל מילה שלו. שב"כ שלא מהסס להשתמש בצווי הרחקה מינהליים יכול היה לפתור את האירוע מזמן. שב"כ שמצליח לבלום את מאמצי הטרור של האויב הערבי ביהודה ושומרון, וקיבל רישיון להפעיל את מלוא סמכויותיו למניעת "פשיעה לאומנית", יכול היה לא רק לפרק את החבורה הנוכחית, אלא אף לעשות זאת בצורה שתרתיע לשנים קדימה את כל מי שישקול ללכת בדרך הזאת. אם היה עושה זאת כמו שצריך (ולא כמו עם עמירם בן אוליאל), היה זוכה לגיבוי מקיר לקיר.
אולי יעניין אתכם
ואם השב"כ לא מכריע חמישים נערים מבולבלים עם נשק קר, מתעוררת השאלה מדוע ולמה. אם הוא יכול ולא עושה, זה אומר שהוא לא רוצה. את התשובה מדוע השב"כ לא רוצה, קיבלנו בדיון שהתקיים ביום שלישי בבג"ץ, בעתירתם של ראשי השב"כ לשעבר נגד כהונתו של דוד זיני בראשות השב"כ. אחד הטיעונים משמיטי הלסת של השלישיה החצופה הזאת היה שזיני אינו ראוי לכהן משום שסמוטריץ' ובן גביר הם "גורמי טרור", ובתור שכאלה הם השתלטו על "מעוזי הדמוקרטיה". לשיטתם של שלושת הלשעברים, "מי שלא רואה בהם איום לא יכול לכהן בתפקיד".
הנה כי כן, שלושה ראשי שב"כ מזהים פוליטיקאים ימנים כ"גורמי טרור". זו רוח המפקד בשב"כ, זה העיקרון המכונן של החטיבה היהודית: האידאולוגיה הימנית היא היא הפשיעה הלאומנית. והתפיסה החולנית הזאת אינה יכולה להתקיים אם אין ראיות שתומכות בה – אם אין אלימות, במידה כלשהי, בשטח. אם שב"כ יעשה את עבודתו וימגר את האלימות הזאת, לא תהיה אלימות להאשים בה את סמוטריץ', בן גביר וכל מצביעיהם. לא יהיה בוץ להשליך על המחנה שזכה כחוק בבחירות.
זו המוטיבציה של השב"כ לא להכריע את "הטרור היהודי", ובאותה מידה, זו גם המוטיבציה שלו לתחזק את התופעה במקום למגר אותה. כרמי גילון, אחד העותרים נגד זיני, היה ראש השב"כ שבתקופתו הופעל אבישי רביב. במבט של שלושה עשורים לאחור, ברור שהמטרה של הסוכן 'שמפניה' לא הייתה לחשוף את האלימות כדי למגר אותה, אלא כדי להכתים בשקרים את המוסריות של המחנה שבו היא נשתלה.
גילון לא המציא את השיטה: ג'יי אדגר הובר פיתח אותה ב־FBI תחת השם CoIntelPro (אני ממליץ לקורא הסקרן לחפש עליה מידע בוויקיפדיה), והיא אשר שללה מהובר את מקומו בשורה הראשונה של גיבורי ארצות הברית. משטרות חשאיות בכל העולם הדמוקרטי אימצו אותה כדי להתערב בצורה פסולה בעניינים פוליטיים. אין כמעט ספק שהשב"כ של רונן בר עשה זאת, ואין שום הסבר הגיוני אחר מדוע השב"כ לא מכריע את "הטרור היהודי".
אחרי שבג"ץ ידחה את עתירת שלושת הלשעברים, דוד זיני יישאר עם המשימה למגר את שאריות החתרנות בתוך השב"כ. ואני מהמר שאחרי שתיעלם החטיבה היהודית בארגונו גם הטרור היהודי ייעלם לפתע מהגבעות.
