מחלות נפש
אחד הדברים הכי מאתגרים בעולם הוא התמודדות עם מחלות בתחום הנפש. קל לנו להבין שגוף עשוי לחלות, הרי הגוף הוא חומר, וחומר מעצם טבעו מתכלה ועלולים להיות בו פגמים. אנחנו לרוב לא מייחסים את הפגמים הגופניים למי שנושא אותם, ומבינים שאדם "נדבק" ממישהו, כלומר הסיבה למחלה נמצאת מחוץ לחולה עצמו. אנחנו מתבטאים במילים "התקרר" ו"הצטנן", כלומר הוא שילם מחיר על מזג אוויר קיצוני או חשיפה לאדם חולה. זה לא הוא, אלה נסיבות חיצוניות. אפילו התגלה בגופו גידול ממאיר חלילה, נאמר ש"גילו לו סרטן", לא נאמר שהוא עצמו סרטן או שהוא "מסורטן". זאת מפני שקל לנו להפריד בין הגוף לנפש. האדם הוא הנפש שמתלבשת בגוף. כשהנפש בריאה בגוף חולה, אנחנו נוהגים ביתר קלות כבוד בחולה.
אבל כשהנפש עצמה חולה זה כבר סיפור אחר, כי אם הנפש היא האדם והנפש חולה – הרי שהאדם עצמו חולה. וכיוון שחלק ניכר מהמחלות הללו נראות כמידות נפש שיצאו ממסלולן – דיכאון, כלומר עצבות לא נשלטת, הפרעות אישיות, מאניה ועוד – הכתם החברתי דבק באדם עצמו.
מפחיד להיות לצד אדם שהאישיות שלו לא צפויה או מאיימת עליך, וכך לא זו בלבד שהחולים סובלים מאות קלון בלתי נסבל, נוספת לזה גם רתיעה חברתית, הסתרה ובושה, ואלה הדברים האחרונים שמסייעים לריפוי, וכך אנו נכנסים לתוך מעגל שמזין את עצמו ומקשה על ההחלמה.
אולי יעניין אתכם
לפני כמה שנים, במהלך רכיבת אופניים עם אחד מילדיי בטיילת של יפו, הגענו בלי תכנון מוקדם לאוהל ובתוכו תערוכה על ההיסטוריה של מחלות הנפש. אני מודה שלא הצלחתי להחזיק שם מעמד עד הסוף. נחשפנו לטיפולים מזוויעים שעברו חולים, לחרמות, נידויים והוצאות להורג של חולי נפש, והתחושה הייתה שנגמר כל האוויר בגוף. עברו מאז כמה שנים ועדיין הסרטים שראיתי שם יושבים אצלי חזק בראש.
אבל לא צריך להגיע למאהל ההוא, מספיק ללכת אחורה אל שנות הילדות. קראו להם "משוגעים" ומכיוון שמטפל בהם פסיכיאטר אז גם "פסיכים", ולא צריך להסביר יותר כלום. עד היום הביטוי "מחלקה סגורה" מפחיד ובצדק, הרי החופש הוא הדבר הכי יקר לנו ומי שצריך לכלוא אותו במחלקה סגורה – מה זה אומר עליו?
זה לא אנחנו – גרסת המדע והמשנה
דווקא המטריאליסטים שכפרו בכך שלאדם יש נשמה, עשו חסד מסוים עם מתמודדי הנפש. לשיטתם הכול חומר, וגם מחלות הנפש מקורן בהולכה של חומרים כימיים מהמוח. לפיכך הסלחנות למחלות נפש יכולה להיות זהה למחלות גוף. הרי כבר השלמנו עם העובדה שהחומר יכול לחלות, ומשעה שגם הנפש אינה אלא חומר, אפשר לקבל את עובדת היותה חולה. מה זה אומר עלינו? כלום. כמו שדלקת ריאות או שחפת לא אומרות כלום. לכן גם אפשר בקלות לקבל את רעיון הטיפול התרופתי, בעיה בכימיה נפתרת על יד נוסחה כימית. פשוט מאוד. יש רק בעיה קטנה: גאלנו את האדם מהגדרת השיגעון, אבל מהותית נטלנו ממנו את הנשמה.
גם בימי המשנה הייתה הגדרה שלפיה אין מדובר בנפשו של אדם אלא בשד שדבק בו, "מי שאחזו קורדייקוס", מין שד שנדבק באדם וגורם לשיגעון. כלומר, כפי שאפשר להתקרר כך אפשר להיפגע משד, זה לא אומר עליך כלום. האמת כנראה נמצאת בשילוב בין הדברים, והתמודדות נפשית שייכת גם לנפש וגם לכימיה. לכן שיטת הטיפול הרווחת היום היא שילוב של שיחות נפש פסיכולוגיות עם טיפול תרופתי לעת הצורך.
געגוע לגן העדן
אני מבקש להציע כאן מחשבה נוספת מתוך התבוננות אמונית על עולם הנפש. כמובן אינני פסיכיאטר, ואין כאן שום הצעה לטיפול. אבל נדמה לי שהמבט הבא מאפשר להתבונן בחולים במחלות הללו בעיניים אחרות. קצת ברוח שירו של עמיר בניון, שלפיו אנחנו לא יודעים מי פה צלול ומי השיכור, אני חושב שמחלות הנפש ככלל הן ביטוי לתחושות עמוקות מאוד שמרגישה הנשמה מתוך געגוע למקום גבוה יותר, אולי לגן העדן שאבד לגוף, אולי לקרבת ה' שאבדה לנשמה. רובנו מקבלים בהכנעה את האובדן הזה, אבל אצל מתמודדי הנפש מתפרצת נגדו מחאה נוקבת. כמובן שיש להבחין בין נפש לנשמה, אלא שבהיות הנפש החלק הנמוך שבנשמה כאביה של הנשמה מהדהדים דרכה.
אדגים זאת בכמה מחלות: דיכאון קליני הוא הפרעה קיצונית במצב הרוח, שנעשה ירוד מאוד עד מאיסה בחיים לעיתים. חז"ל כבר אמרו שעל כורחו אדם נולד, גם התבטאו שנוח לאדם שלא נברא משנברא. קודם הבריאה נשמתנו הייתה חלק א־לוה ממעל, והחיים כאן הם מגבלה עצומה שמוטלת על הנשמה. הקדוש ברוך הוא גזר עלינו את החיים, הוא חפץ בחיים, ומי שמבקש לעשות רצון ה' צריך להשלים עם השליחות הזאת. אבל הדיכאון הוא מחאה נגד הריחוק מהאלוקות, מהאין־סופיות של האדם. לכן דיכאון מתפרץ לעיתים במצבים שבהם גבולות העולם נעשים בוהקים: פרידה זוגית, מוות של אדם קרוב, גירושין, פיטורים מעבודה ועוד. ולפעמים אין טריגר גלוי לעין, הנשמה הכלואה בתוף גוף משתוקקת למצבה הקודם והאדם חש את כאבה.
כך גם באשר לאו־סי־די, מחשבות כפייתיות טורדניות. פעמים רבות הן נעשות סביב צורך של אדם בהיגיינת יתר. הוא רוחץ ידיו שוב ושוב, מוודא שוב ושוב שעשה הכול בשלמות, מין פרפקציוניזם שיצא משליטה. הגמרא בפסחים אומרת: שלושה חייהם אינם חיים – הרתחנים, הרחמנים (יותר מדי) ואניני הדעת (האיסטניסים). רב יוסף אומר: "וכולהו איתנהו בי", כלומר יש בי את שלושתם. באמירה זו נוגע רב יוסף בשורש הנשגב של שלוש התכונות הללו. מדובר בתביעות ערכיות לעולם מושלם, מדובר ברתיחה על העוולות של החיים, ברחמים עצומים על נפגעי העוולות הללו, ובחוסר נכונות לקבל עולם לא שלם שיש בו זוהמה ולכלוך בכל המובנים. רובנו מתרגלים להתפשר עם התביעות הללו כלפי החיים, למשוך ידיים לצדדים ולומר "אלה החיים". אבל אנשי האו־סי־די לא מוכנים להשלים עם עולם לא שלם. ברור שאו־סי־די איננה תוכנית עבודה. נהפוך הוא, היא רק מקשה על עבודת התיקון ולכן יש לטפל בה. אבל הבסיס הנפשי נמצא בכמיהה לשלמות.
גם הפרעות אכילה קשורות בין השאר לאובדן גן העדן ולמעבר מאוכל שכל כולו מחייה ומזין בבחינת עץ החיים לאוכל מורכב יותר, בזיעת אפך תאכל לחם. כמובן שזה כרוך גם בקבלת הגוף ובשאלת החיים כולה ושוב במרחק מהשלם האין־סופי.
אפילו מצבים פסיכוטיים קיצוניים הם לרוב געגוע לשלב הזה בגן העדן, השלב שלפני האכילה מעץ הדעת. לפעמים אנחנו אומרים על אדם במצב פסיכוטי שהוא "יצא מדעתו", ובאמת במודע או שלא במודע הוא מוותר על הדעת, חוזר בזמן אל רגע לפני האכילה שהביאה לדעת, ולפעמים שוגה במחשבות משיחיות על גאולת עולם שבאה על ידו. הכול רמזים על עוצמות אמיתיות שטמונות בנשמה ואיבדו את איזונן.
גם פוסט־טראומה באה מתוך השתוקקות לעולם מתוקן שבו לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. בינתיים אין ברירה, אבל הנפש מתנגדת לאין ברירה והנשמה כמהה לתיקון עולם.
המבט הזה לא מרפא ולא פותר, הפתרונות נמצאים אצל פסיכולוגים ורופאים. אבל ההבנה מאין נובעות המחלות ומה השורש הרוחני העמוק שלהן היא תחילתה של חמלה וכבוד ראוי לסובלים מהן.
לתגובות:
