הדיון בסוגיית גיוס החרדים לצה"ל מתמקד לרוב בהיבטים פרקטיים, וגם כאשר עולים בו היבטים רחבים יותר, סוציולוגיים, היסטוריים או דתיים־אידאולוגיים, חסרה על פי רוב התייחסות להבדל העקרוני בין החרדיות ובין הציונות בכלל והציונות הדתית בפרט – יחסן המנוגד של האידאולוגיה החרדית ושל הציונות הדתית, על שלל פלגיה, להיסטוריה המודרנית ולתפקידו של עם ישראל בה.
פראנץ רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי המפורסם ביותר בתחילת המאה הקודמת, הגדיר את הקיום היהודי בהסתמך על קביעת חז"ל ש"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", כקיום בבועה א־היסטורית. לפי רוזנצווייג, הביטוי ד' אמות של הלכה משקף נאמנה את החיים היהודיים באלפיים שנות הגלות, שבהן תפקידו של עם ישראל כגורם משפיע בהיסטוריה נכנס להקפאה.
היהודים בגולה פעלו להישרדות אישית וקהילתית, וחייהם התנהלו בתחומים שכונסו בתחילת העידן החדש לארבעת חלקי השולחן ערוך, כלומר תחומי חיים הנוגעים לפרט ולקהילה שחיים תחת שלטון זר. כל השאר, אם זה הלכות מקדש וכליו או הלכות מלכים ומלחמותיהם (כדי להזכיר רק שתי דוגמאות ממשנה תורה של הרמב"ם), נלמד אומנם גם הוא, במסגרת מצוות תלמוד תורה, אך מכורח המציאות לא על מנת לעשות אלא בבחינת דרוש וקבל שכר.
לאורך ההיסטוריה, מסיבות כלכליות רק בודדים יכלו להקדיש את חייהם באופן בלעדי ללימוד תורה, והשאר עסקו בהישרדותם הפיזית בזמנים טובים יותר וטובים פחות. עם זאת, כולם, אלה שלמדו יותר, אלה שלמדו פחות ואלה שלא למדו בכלל, חיו בתודעה שלימוד התורה וחיים בד' אמות של הלכה הם הערובה להמשך הקיום היהודי. ד' אמות של הלכה הוכיחו את עצמן כאסטרטגיית קיום מוצלחת בגלות, אף כי לא על במת ההיסטוריה אלא במרתף שלה. כי במת ההיסטוריה שמורה למדינות.
אולי יעניין אתכם
לפרוץ את מחסום ד' האמות
ההתעוררות לשיבת ציון במהלך המאה ה־19, שקדמה לתנועה הציונית, מסמנת מפנה. התנועות השונות לשיבת ציון שצמחו מלמטה, כדוגמת הבילויים, הבינו ששיבת ציון דורשת שינוי באסטרטגיית הקיום של עם ישראל. אנשי ביל"ו, שבשמם משתקפים ראשי התיבות של הפסוק בישעיהו "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", לא כללו בשמם את המילים "באור ה'". הם ויתרו ביודעין על הסיפא, כי הם הבינו דבר אחד: "באור ה", כפי שדורש הפסוק, בית יעקב לא ילך לשום מקום. אור ה' היחיד שהם זכרו מארצות מוצאם היה כלוא בד' אמות של הלכה. ארבע אמות של הלכה אינן מובילות לקיום יהודי עצמאי בארץ ישראל. אולם בפועל, למרות מסירות הנפש של חבריהם, כל התנועות הטרום־ציוניות שקדמו לציונות המדינית של הרצל לא הצליחו לפרוץ את מחסום ד' האמות, שבמסגרתו המשיכו להתנהל רוב שלומי אמוני ישראל במרכזים היהודיים הגדולים במזרח אירופה.
הופעתה של הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל יצרה מציאות חדשה. הציונות המדינית כשמה כן היא: היא לא פעלה רק לשיבתם של יהודים לציון, אלא דרשה מתחילת דרכה להחזיר לעם היהודי את הקיום המדיני שנגזל ממנו לפני אלפיים שנה ובכך להחזירו להיות שחקן על במת ההיסטוריה. אשר על כן, הציונות התנגשה מתחילת דרכה חזיתית עם אסטרטגיית הקיום של הסתפקות בד' אמות של הלכה. אומנם הרצל בעצמו, כמו רבים ממנהיגי הציונות אחריו, הבין את ערכה של המסורת היהודית וגם התחבר אליה רגשית. אלא שלמרות ביטויי אהדה רומנטיים שנשמעו מפיו ומפי מנהיגים ציוניים נוספים כלפי המסורת היהודית, ובעיקר כלפי התנ"ך, לא רק חילוניותם האישית אלא גם תוכניות הפעולה המעשיות של התנועה הציונית התנגשו חזיתית עם התפיסה הדתית הרווחת של ד' אמות של הלכה. במובן זה, הציונית נשאה בהכרח אופי אנטי־דתי.
רוב גדולי ישראל סירבו לנטוש אסטרטגיית קיום של אלפיים שנות גלות שהוכיחה את עצמה לטובת הרפתקה שסופה אינו ידוע, בפרט כאשר הרפתקה זו הייתה בהובלה חילונית ונשאה אופי אנטי־דתי. דמויות כמו הרב ריינס או הרב מוהליבר, שהצטרפו לתנועה הציונית, או הרב קוק שתמך בה מבחוץ, עשו מאמץ הגותי אדיר כדי להציג לאדם דתי השקפת עולם קוהרנטית שתשמש בסיס לשיתוף הפעולה עם הציונות. אך רוב שלומי אמוני ישראל לא היו בנויים לתוצאות המורכבות של מאמץ הגותי חדשני זה. רוב ציבור שומרי התורה והמצוות רצה את זה פשוט יותר ונשאר חרדי.
חיים בבועה של עצמם
בעקבות השואה והצלחת המפעל הציוני, ובפרט אחרי קום המדינה, המרכז הדמוגרפי של היהדות החל לנוע בהדרגה לעבר מדינת ישראל. השאלה אם לקחת חלק במפעל הציוני או להישאר בקיום הגלותי שינתה צורה. בפועל העם היהודי עלה לארץ בחסות השלטון הציוני שהוקם בה ובזכות חוק השבות, והוא חי במדינת ישראל הציונית. עם זאת, מבחינת רוב שומרי התורה והמצוות, שאלת היחס למציאות החדשה שבה עם ישראל חזר אל במת ההיסטוריה בלבוש חדש, כעם חילוני, לא באה על פתרונה.
כמענה למציאות מחודשת זו נוסדה בארץ ישראל מסגרת חברתית שלא היה כדוגמתה בדורות קודמים, וגם כיום אין כדוגמתה בעולם היהודי מחוץ למדינת ישראל: חברת הלומדים מבית מדרשו של החזון איש. חברת הלומדים מחייבת את כל החברים בה בלימוד תורה ובחיים במסגרת ד' אמות של הלכה. היא מהווה אומנם הקצנה של תפיסת חז"ל, בעיקר מבחינה היקפה שהלך וגדל, אך היא משקפת נאמנה את החיים היהודיים בלי מדינה אחרי חורבן הבית: היהדות עומדת ופועלת אך ורק במסגרת של ד' אמות של הלכה, בלי להיגרר לעולם הרועש והגועש של המאורעות המדיניים הרשומים על דפי ההיסטוריה. היום כל העולם החרדי במדינת ישראל, גם זה הספרדי, חתום הלכה למעשה על האידיאל של חברת הלומדים (לא כאן המקום לדון בסיבות מדוע בסופו של דבר גם ההנהגה החרדית הספרדית קפצה ברובה על העגלה של החזון איש). ובפועל, חברת הלומדים, בממדיה הגדולים של היום, יכולה להתקיים במדינת ישראל רק בזכות הסבסוד שהיא מקבלת מהמדינה.
יצוין שכמו אצל כולנו, גם אצל החרדים החיים לפעמים חזקים מהאידאולוגיה. למרות האידיאל של חברת הלומדים שחיה בד' אמותיה, קיים פער בין התפיסה הרעיונית ובין המציאות בשטח. בפועל, הרוב המוחלט של הציבור החרדי החי במדינת ישראל, כולל האליטה שלו של חברת הלומדים, מעורב רגשית בקורות המדינה היהודית ובהצלחותיה, ולא רק בנושאים הנוגעים לחרדים.
למשל, החרדים ברובם מתלהבים מההישגים הצבאיים של מדינת ישראל לא פחות מכל אזרח ישראלי אחר. אלא שאז קורה להם הדבר הבא: בעוד ציבור הכיפות הסרוגות פוגש במוסדות התורניים שאליהם הוא קשור רבנים הרואים במדינת ישראל את "ראשית צמיחת גאולתנו" ומפרשים את קורותיה באספקלריא דתית, החרדים לומדים תורה מפיהם של גדולי דור נערצים המסבירים להם שכל זה "לא שלנו". והם מבינים באינסטינקט שהם נסחפו. לא, הם לא יוותרו על התורה הנצחית בגלל איזו התלהבות רגעית מסיירת מטכ"ל בפיקודם של אוכלי נבלות וטרפות. ובסופו של דבר, אם הם לא ירצו למצוא את עצמם "בחוץ", הם תמיד יחזרו אל חיק האידיאל של ד' אמות של הלכה ויחזקו איש את רעהו בהתנגדותם למדינה.
אשר על כן, חרדי אמיתי אינו יכול להתגייס לצבא המדינה הציונית. לא בגלל שהוא לא בטוח אם הוא יצא מהצבא חרדי כפי שהוא נכנס אליו חרדי, אלא בגלל שהוא לא יכול להיכנס לצבא מלכתחילה. ברגע שהצעיר החרדי ילבש את מדי החאקי של צה"ל הוא יפסיק להיות חרדי של ד' אמות של הלכה, שזוהי מהות החרדיות, ויידרש להישבע אמונים למדינה שעצם קיומה מבטא את נטישת אסטרטגיית הקיום הבסיסית של החרדים: החיים בבועה א־היסטורית של ד' אמות של ההלכה.
לשאלת ההשלכות האופרטיביות של הנאמר עד כה, כלומר מה עושים עם כל זה באופן כללי ובהקשר לסוגיית גיוס החרדים לצבא בפרט, התייחסתי במאמרים קודמים ואמשיך להתייחס בעזרת ה' גם בעתיד. לאור האמור, אין כל טעם בוויכוחים אידאולוגיים עם החרדים. תפיסתם מתבססת על אסטרטגיה קיומית של אלפיים שנה, ונימוקים תורניים כאלו ואחרים מפי רבני הציונות הדתית שאינם נחשבים אצלם לא יזיזו את גדולי הדור שלהם במילימטר. ואת גדולי הדור החרדים אי אפשר לעקוף. השינוי יבוא רק מכורח המציאות, ולא בגלל שמי מהם ישתכנע. המדינה הציונית צריכה לדאוג לכך שכל חרדי שמבקש להמשיך לחיות קיום לא מדיני בד' אמות של הלכה יתנתק גם מהסבסוד של המדינה. פייר אינאף.
ובאשר לציונות הדתית. על הציונות הדתית להבין את תפקידה ההיסטורי בצומת הדרכים שהעם היהודי נתון בו כעת. החזרה של עם ישראל אל במת ההיסטוריה צריכה להיות חזרה של העם היהודי, ולא הופעה של עוד עם דמוקרטי ליברלי ונאור. ואל דאגה, זה יכול ואף צריך להתרחש במסגרת דמוקרטית ובלי כפייה. על הציונות הדתית להוביל ביתר שאת את המאבק על צביונה היהודי של המדינה, מתוך הבנה שמדינת ישראל היא גילוי כבוד ה' בעולם. מאורעות 7 באוקטובר חשפו את הקשר העמוק של העם היושב בציון ליהדות, דבר המצביע על תהליכים חברתיים העומדים בפתח שבעזרתם יחול בעזרת ה' שינוי הדרגתי ממדינת היהודים למדינה יהודית.
לתגובות: [email protected]
