המלחמה בעזה מתקרבת לקיצה ושאלת היום שאחרי נושפת בעורף, אבל מבחינתו של הרב יגאל לוינשטיין ההישגים שלה, שנחקקו בדם, בלתי ניתנים לערעור. עוד לפני ההתייחסות לסוגיות האסטרטגיות, הוא משרטט את הניצחון במלחמת הרוח: "התודעה בעם השתנתה לחלוטין. אשליות השלום התפוגגו, המחשבה שאנחנו לא יכולים לנצח את האויב התבררה כלא נכונה. העם הזה יודע לנצח את כולם. הוא עומד במלחמה שנתיים רצוף, משלם מחירים מאוד כבדים גם בגוף וגם בנפש, אבל יש לו חוסן לאומי שלא ייאמן".
לדבריו, במלחמה הזאת העם דחף את ההנהגה לנצח: "ראש הממשלה בעצמו אמר שחלק ממה שנתן לו מוטיבציה להמשיך, למרות הלחצים האדירים מבית ומבחוץ, זה המפגש עם החיילים. הוא פגש את החיילים ואת הפצועים וראה אריות. המפגש עם התודעה הקולקטיבית של העם נתן לו כוח להמשיך. המחיר הוא מאוד כואב, אבל אנחנו נמצאים היום במקום הרבה יותר בריא".
"כיכר החטופים? כיכר הכניעה!"
הרב יגאל לוינשטיין (69) הוא אחד הקולות הרבניים הבולטים כיום בתחומי הזהות היהודית. הוא מתראיין וכותב בבמות שונות, ולא חושש למתוח ביקורת נוקבת נגד גורמים שלטעמו מובילים את המדינה לכיוונים פרוגרסיביים והרסניים. לפני כ־40 שנה הקים יחד עם הרב אלי סדן את המכינה הקדם־צבאית בעלי. מאז התפתחה המכינה וכיום כבר מדובר על 'מוסדות בני דוד', שכוללים בנוסף גם ישיבה גבוהה, ישיבה לבוגרי צבא ומדרשה לבנות. אלפי צעירים עברו תחת ידיו לאורך השנים, כך שבאופן טבעי יש לו היכרות בלתי אמצעית עם רוחו של הדור שיצא להילחם, ויש לו גם מה לומר על אתגרי המלחמה עצמה.
אולי יעניין אתכם
בתחילת המלחמה הגדירה הממשלה שתי מטרות: הכרעת החמאס והחזרת חטופים. מה קודם למה?
"אני לא חושב שיש דילמה בכלל", הוא נחרץ, "הגדרת היסוד של מלחמה היא ניצחון והכרעת האויב. אומנם במלחמה הנוכחית האויב היה מתוחכם, הוא לקח לנו חטופים בידיעה שאצלנו כל נפש מישראל יקרה מאוד, והמלחמה התארכה כי רצינו להשיג את שתי המטרות".
אבל אם יש מצב של התנגשות, אז אנחנו מעדיפים ניצחון במלחמה גם במחיר של ויתור על חטופים?
"אני לא אוהב להשתמש במונחים האלה, כי זה תאורטי. באופן מעשי, ברגע שאתה חדור מטרה אתה יכול להשיג את שתי המטרות".
לדבריו, הוויכוח עם השמאל לא היה על חשיבות החזרת החטופים, אלא בשאלה האם בשביל המטרה החשובה הזאת מותר להיכנע. "הקו שצריך להגדיר הוא: לא נכנעים בשביל חטופים. המוטו של המלחמה היה לנצח ולהגיע למצב שבו החמאס פשוט נכנע ואין להם ברירה אלא לשחרר את החטופים. זה פחות או יותר מה שקרה בסוף, לא נכנענו והצלחנו להשיג את שתי המטרות".
איפה נכנסים החטופים החללים בתוך מערך השיקולים?
"החללים הם גם דבר מאוד חשוב. הרב גורן, הרב אבינר ואחרים דנו בשאלה הזאת ואמרו שזה שייך לרוח הלחימה ולמורל לאומי".
זה דבר ששווה גם לשלם עליו מחיר?
"במלחמה, השיקול איננו המחיר של הפרט. החשבון הוא לאומי – מה מחזק ומועיל לניצחון. ניצחון אינו רק טנקים ומטוסים או כמה מחבלים אתה הורג. ניצחון זה מוטיבציה לאומית ומוכנות של החברה להמשיך להיאבק ולשלם מחירים. בתודעה הקולקטיבית של העם היהודי היום, החזרת החטופים והבאתם לקבר ישראל זה דבר מאוד יקר וחשוב שמשפיע על המוטיבציה של החיילים ומשפחותיהם, ולכן זה חלק מהניצחון".
לאורך השנתיים האחרונות היו מאמצים רבים להביא את הציבור הדתי לכיכר החטופים. אני שואל את הרב האם היה נכון לשתף פעולה עם האירועים בכיכר. "אני לא קורא לקפלן 'כיכר החטופים' אלא 'כיכר הכניעה'", הוא עונה בחריפות. "המקום הזה יצר תודעה של כניעה ותבוסה, היפוך ערכים שלפיו כביכול בשביל החטופים מותר להיכנע. אסא כשר דיבר פעם בקפלן ואמר שצריך למחוק את ערך הניצחון מהמלחמה".
וזה האיש שניסח את 'רוח צה"ל'.
"בדיוק. עכשיו אתה מבין למה הגענו ל־7 באוקטובר. האיש שניסח את רוח צה"ל רואה בערך הניצחון דבר לא לגיטימי. אז מה מטרת המלחמה לדעתו? כבוד האדם. כבוד האדם זה חילוץ החטופים, ולכן אם החזרת אותם סיימת את המלחמה. הכיכר הזאת החלישה אותנו לאורך כל הזמן והכי נורא – היא חיזקה את האויב. הם מנעו מחמאס להיכנע, כי הוא חי בתקווה שאולי כיכר החטופים תצליח להכניע את ממשלת ישראל".
הציפייה הזאת יצרה אצל האויב אשליה שהחברה הישראלית חלשה ולא יכולה להתמודד, אבל זה התברר כלא נכון, אומר הרב בסיפוק: "בדיעבד עם ישראל התגלה כעם הרבה יותר חזק, אמיץ וגיבור מהקפלניסטים. התגלה שהעם שלנו הוא עם של אריות אדירים ורוח קפלן לא מייצגת אותו. זו בשורה אדירה".
הפרוגרסיביות הפכה לעבריינות
מלחמת חרבות ברזל עוררה לא מעט שאלות של מוסר מלחמה. האם יש דבר כזה "חפים מפשע" או "בלתי מעורבים"? האם מותר לסכן חיילים כדי לא לפגוע באזרחי האויב? הרב לוינשטיין מחלק בין ההגדרות המשפטיות ובין מי שבחר להעניק להן פרשנות מרחיבה בהרבה. "התורה נתנה לעם ישראל רשות להילחם על פי המקובל באומות העולם המתוקנות", הוא מסביר. "הרב קוק כותב שאנחנו לא יכולים ללמוד מספרי יהושע ושופטים מה הן ההנהגות בזמן מלחמה, כי מה שמתואר שם מתאים למה שהיה מקובל באותו זמן. מאז התורה עידנה את העולם, ובעקבות שתי מלחמות העולם נוצר מושג הדין הבין־לאומי".
אז הדין הבין־לאומי מחייב אותנו גם מבחינה הלכתית ולא רק מבחינה דיפלומטית?
"כן, כך כתבו פוסקים רבים, בהם הרב שאול ישראלי, הרב גורן והרב אבינר יבדל"א".
הבעיה העיקרית, לדבריו, היא שהפרקליטות הצבאית אוסרת על חיילי צה"ל לפעול גם בדרכים שהדין הבין־לאומי מתיר. "הפצ"רית, שהיא פרוגרסיבית קיצונית, עשתה פרשנות שקשרה לצה"ל את הידיים". והוא מדגים: "הדין הבין־לאומי מרשה להטיל מצור מוחלט על עזה בתנאי שנתת אפשרות לאזרחים לצאת. מצור כזה יכול לפתור את הבעיה בלי לסכן חיילים, אבל הפצ"רית אסרה את זה. היא כפתה עלינו להכניס סיוע גם אחרי שניתנה רשות לאזרחים לעזוב, וזה נתן לחמאס את היכולת להחזיק מעמד".
דוגמה נוספת נוגעת למושג "מבנים רגישים", כגון בתי חולים ובתי ספר. "הדין הבין־לאומי אוסר לירות על מבנים כאלה מכיוון שיש שם אזרחים. עם זאת, אם האויב משתמש בבתים האלה כמקומות של לחימה אז מותר לירות עליהם. אבל הפצ"רית כמובן אימצה פרשנות שלפיה אסור לירות אפילו קרוב לבתים כאלה, אפילו אם הם ריקים. לכן בג'בליה נוצר מצב שאי אפשר להשתמש בסיוע ארטילרי. התוצאה היא שחיילים צריכים להיכנס רק עם טנקים וחי"ר ואנחנו משלמים על זה מחיר בנפש".
הדוגמה אולי הכי מקוממת נוגעת לשאלה באילו מחבלים אפשר לפגוע. "היא הגדירה כלל שלפיו אסור להרוג מחבלים שאינם רשומים כחברי חמאס, גם אם יש עליהם מודיעין שקובע שהם השתתפו בטבח. זה מה שקורה כאשר המלחמה היא על 'כבוד האדם בשני הצדדים' במקום מאבק לניצחון לאומי מול פראי אדם".
אבל ברמה העקרונית אתה מקבל את החלוקה בין מחבלים לאזרחים?
"כאשר מדינה יוצאת למלחמה, ברור שהעם תומך בה. האוקראינים כולם תומכים בחיילים שלהם שנלחמים נגד רוסיה. ועדיין, הדין הבין־לאומי לא מתיר להרוג אזרחים. ברור שהאזרחים העזתים שונאים את היהודים, כל העמים שנלחמים שונאים זה את זה, אבל הדין הבין־לאומי לא מתיר להרוג את כל מי ששונא אותך".
מעצרה של הפצ"רית וחשיפת השחיתות בתוך המערכת שניהלה, לא מפתיעים את הרב לוינשטיין. בעיניו זו תוצאה טבעית של ההוראות הבעייתיות שקבעה בזמן הלחימה. "מערכת שאיננה מחפשת את האמת ואת היושר, בסופו של דבר מסתבכת עם עצמה ועושה דברים פליליים. כאשר טובת עם ישראל איננה נר לרגליך אז אתה מגיע למקומות שליליים. כמובן, לא היו מפטרים אותה רק בגלל שהיא נתנה פירוש פרוגרסיבי למלחמה וחיילים נהרגו בגלל זה, אבל ברגע מסוים היא הלכה צעד אחד רחוק מדי והפכה להיות עבריינית".
למה היא עשתה את זה?
"אני יכול רק לשער. מי שמתנגד לכל המלחמה הזאת יחפש כל דרך כדי לעצור אותה – קפלן זו דרך אחת, בית הדין בהאג זו דרך אחרת. אם נעשים פשעים במלחמה אז בית הדין בהאג יכול לעצור אותה. כל המערכת הייתה עם תפיסת העולם הפרוגרסיבית הזאת, שאסור להילחם ואסור לנצח את האויב. ככל שהתפיסה הזאת נעשית יותר ויותר רדיקלית, היא תעשה כל מיני דברים כדי לעצור את המלחמה, ויש רגע שבו הדברים שהם עושים הם כבר עבריינות. בהשגחה אלוקית, ריבונו של עולם דאג שכמה שבועות לפני החשיפה ייכנס לתפקידו ראש השב"כ החדש. אם זה היה במשמרת של מי שהיה לפניו, אין לי שום ספק ששום דבר לא היה מתגלה. היו מטאטאים את זה מתחת לשולחן".
הרב לא מאשים רק את הפרקליטות הצבאית ואת צמרת צה"ל. לדבריו, זו הייתה התפיסה השלטת במדינה כולה. "מאוסלו ועד היום, כבר 30 שנה, התפיסה הפרוגרסיבית מובילה את המערכות כולן – הפרקליטות, היועמ"ש, בית המשפט העליון וגם את הצבא. התודעה הייתה שהאויב מורתע ומוחלש, הוא לא רוצה מלחמה אלא רק קצת כסף ומקומות עבודה בישראל. כאשר גדלים בתודעה כזאת אז חושבים שעולם המלחמות הסתיים, כבר לא צריך לנצח מלחמות אלא 'לנהל אותן'. זו הייתה המדיניות של הממשלה וזו התודעה שבה גדלו כל הקצינים".
7 באוקטובר טלטל את כולם ושינה את התודעה במידה רבה, גם אצל הדרג המדיני וגם בקרב הקצינים. "קח לדוגמה את סיפור האוהל שחיזבאללה הקים בהר דוב כמה חודשים לפני תחילת המלחמה. הייתה אז ממשלת ימין, נכון? אבל גם נתניהו לא נתן הוראה להעיף את האוהל. אתה חושב שכיום בצבא יש איזה קצין שחושב שאם חיזבאללה מקים אוהל אנחנו לא עושים כלום? היום נלחמים בלבנון למרות שנחתם הסכם, לא מאפשרים להם להגיע לקו הגבול, מחסלים מאות מחבלים. זו תודעה חדשה".
איזו סיירת מתאימה לנשים
מוסדות 'בני דוד' מכוונים את בוגריהם לשירות צבאי משמעותי. רבים מבוגרי המוסדות ממשיכים לקצונה, ולמרבה הצער גם בקרב הנופלים במלחמה יש נוכחות גבוהה לבוגרי עלי. את הבנות, לעומת זאת, מכוונים במדרשה דווקא לשירות לאומי. אני מנסה להבין האם הבעיה בשירות נשים בצבא היא העירוב בין המינים, או עצם הנוכחות של אישה בתפקידי לחימה.
הרב יגאל, כדרכו, מפריד בין העמדה העקרונית ובין המצב בשטח. "על פי דין תורה, מצוות מלחמה כוללת 'אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה', כדברי הרמב"ם. אם הסכנה הלאומית מחייבת לגייס גם נשים אז גם הן שותפות, לפחות בתור תומכות לחימה". לכן, במדינה אידיאלית "היו מוצאים דרכים שבהן נשים יכולות להיות תומכות לחימה באופן שלא פוגע ביראת השמיים ובצניעות. הבעיה היא שאין שום קשר בין המילים היפות ובין המציאות בשטח".
המציאות בשטח, הוא מגדיר, היא של צבא חילוני. "נכון שהצבא הוא יהודי, כי זו מדינת העם היהודי, אבל כל ההתנהלות היא על פי תודעה וחיים בסגנון חילוני. כאשר נערה נמצאת יותר משנתיים במסגרת חילונית ומעורבת, זה לא כמו לעשות שירות לאומי ובכל ערב לחזור הביתה או לדירה שלך. קשה מאוד לשמור על טהרה. יש שחיקה אדירה בכל הפרמטרים של יראת שמיים, צניעות ועדינות".
כל זה נכון גם בנוגע לבנים, ובכל זאת אנחנו שולחים אותם לצבא.
"נכון. גם אצל הבנים אנחנו משלמים מחירים מאוד כבדים ביראת שמיים, לכן המסלול המועדף אצל רוב בני הנוער הדתיים הוא מסלול ההסדר שנותן מסגרת דתית".
ולמה בכל זאת מתגייסים הצעירים הדתיים, על אף המחירים הרוחניים? "בהלכות ציבור תמיד שוקלים את המציאות המורכבת. אין אפשרות לעשות מלחמה בלי לוחמים, לכן הבנים מתגייסים למרות המחיר שעלול להיות לזה". אצל הבנות, לעומת זאת, המצב שונה. "אפילו במלחמה הזאת לא היו צריכים את כל הבנות", קובע הרב לוינשטיין, בלי התחשבות בתרבות הפי־סי, "כאשר פרצה המלחמה היו המון פצועים והרוגים והיה חסר הרבה כוח אדם ביחידות הלוחמות. הצבא פנה לכל המסגרות – ישיבות ההסדר, המכינות הקדם־צבאיות, הישיבות הגבוהות – ודרש מהן להתגייס לפני הזמן. שאלתי לתומי את אחד מראשי המערכת, הרי במכינות הקדם־צבאיות החילוניות יש גם בנים וגם בנות, למה הצבא מגייס רק את הבנים? הוא אמר לי: כרגע לא צריך בנות, צריך לוחמים".
מכיוון שאין הכרח לגייס את כל הבנות, מסביר הרב, יש מקום לשיקולים נוספים. "הרי עם ישראל לא עוסק רק בקיום, הוא עוסק גם בזהות. אם המחיר של מלחמת הקיום הוא מחיקת הזהות, אז בשביל מה אנחנו נלחמים? מי שיעמיד את הדור הבא אלו הנשים, ולמען הדור הבא צריך להעמיד גם את הייעוד, לא רק את הקיום".
החינוך של הדור הבא ליראת שמיים חשוב לדבריו לא פחות מהלחימה. "חוסן לאומי נבנה מבתים חזקים. המוטיבציה של בני הציונות הדתית היא בזכות המשפחות שהם צמחו בתוכן. ראית אילו דמויות התגלו במלחמה הזאת? ראית את החוסן של האימהות השכולות והאלמנות? הן לא נלחמו, הן עמדו ונתנו את החוסן הלאומי. זה נובע מהמקום הפנימי של טהרה ודבקות בה' יתברך ובאהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל".
לכן הרב יגאל ומוסדות בני דוד הקימו את מדרשת 'דניאלי', שמלווה בנות בשנים הקריטיות של עיצוב האישיות. "לומדות שם בנות צדיקות, יראות ושלמות, ואני רואה בהן את הסיירת שתעמיד את הדור הבא של עם ישראל במובן הרוחני. כמובן, לא רק הבנות שלומדות אצלנו, אלא כל הבנות היראות והשלמות שמבינות את השליחות שלהן. הן חיל החלוץ שבונה בתי כהונה ובתי מלוכה, הן יעמידו בתים ויבנו את החוסן הלאומי שלנו, ובשביל זה הן בעצמן צריכות להיות כאלה".
בעיית הצניעות בצבא שעליה הרב מדבר קיימת כבר עשרות שנים, אבל בשנים האחרונות נכנס אלמנט נוסף שהחמיר מאוד את הבעיה. "הגברת הפצ"רית, לפני שהחריבה את הפרקליטות הצבאית, הייתה יוהל"ם – יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר. 'מגדר' הוא מושג שמשקף תפיסת עולם פרוגרסיבית קיצונית של פמיניזם רדיקלי. בתפיסת המגדר אין יותר מהות גברית ומהות נשית עם הבחנה ברורה ביניהן, אלא כביכול גברים ונשים הם אותו דבר. התפיסה הזאת גורמת לבלבול שמביא נזק עצום לצבא".
לדבריו, כל הפיילוטים לשילוב נשים ביחידות הלוחמות שכביכול מצליחים, נובעים מהשקפת עולם שמתעלמת מהמציאות ומהצרכים הצבאיים. "כדי לומר שהפיילוטים מצליחים מורידים את הרף הפיזי. לא היה מקום אחד שבו הכניסו נשים לתפקידים כמו של גברים ולא נאלצו להוריד את הרף".
ההתנגשות בין צורכי הצבא ובין השוויון הפרוגרסיבי הגיעה לפיצוץ בחיל התותחנים. "עד לפני שלוש שנים היו שני אגדי ארטילריה. באגד אחד היו גדודים מעורבים ובשני היו רק בנים, כדי שתלמידי ההסדר ישרתו בו. הגיע קצין תותחנים ואמר 'לא יכול להיות מקום שלא יהיו בו נשים'. לא מעניין אותו שיש לנשים מקום באגד השני. עצם העובדה שיש אגד בלי בנות זה נגד תאוריית השוויון".
את מעט הבנות שהיו בתותחנים פיזרו בכוונה בכל הגדודים, כדי שיתקיים ערך השוויון. בתגובה אמיצה, כל ישיבות ההסדר החליטו לא לשרת בחיל התותחנים. כך זה נמשך עד המלחמה הנוכחית. "פתאום גילה חיל התותחנים דבר מעניין: עובדות. מתברר שבנות מתחתנות כמה שנים אחרי השחרור ולא חוזרות למילואים, ובלי ההסדרניקים גדודי המילואים הולכים ומתרוקנים. בא קצין תותחנים ראשי לראשי ישיבות ההסדר ואמר להם: 'בואו נחשוב מחדש על הרעיון'. אמרו לו: אין בעיה, תפתח מחדש את האגד הנפרד בסדיר. אמר להם: אני לא יכול, הפצ"רית ויוהל"ם לא מאפשרים. כלומר, הם מוכנים שיהיה מחסור בכוח אדם בגדודים בשביל לשמר את השוויון המדומה של נשים".
הישיבות החרדיות הגיעו לעלי
בחודשים האחרונים המדינה סוערת סביב סוגיית גיוס החרדים, והשבוע נידונה הצעת חוק הגיוס בוועדת החוץ והביטחון בדיון אמוציונלי במיוחד.
איך אמור להיראות הצבא בעולם אידיאלי? האם כולם "עושים הסדר", כלומר גם לומדים וגם משרתים? אולי יש שבט לוי שפטור משירות?
"הפוסקים נחלקו בשאלה האם תלמידי חכמים פטורים משירות צבאי. הרב צבי יהודה הכריע שאין פטור לאף אחד, גם לא לתלמידי חכמים. אבל גם אם נניח שפוסקים כמו השיטה השנייה, מדובר רק על קבוצה קטנה של תלמידי חכמים, לא על כל אדם שקצת לומד. מצד שני, חשוב לומר שיש ערך ללימוד התורה בזמן המלחמה. הנצי"ב כותב שבזמן המלחמה היה מנהג שבתי המדרש היו יורדים לשדה הלחימה, ומתפללים ולומדים להצלחת המלחמה. לימוד תורה מחזק את הכוח הרוחני ואת הסייעתא דשמיא".
כל זה ברמה העקרונית. בפועל, הציבור החרדי רחוק מזה. "העולם החרדי מעולם לא היה שותף לגאולת ישראל. החזון איש קיבל הכרעה היסטורית לבנות קהילת לומדים כדי להחזיר את עולם התורה שנמחק בשואה, אבל אם בזמן הקמת המדינה היו 400 אברכים, כיום יש כמיליון וחצי יהודים חרדים שמנותקים לחלוטין ממדינת ישראל".
הניתוק הזה רחב הרבה יותר משאלת הגיוס. "בארצות הברית יש חרדים רופאים ואנשי עסקים. למה בארץ לא רואים כמעט רופאים חרדים? למה הם לא נמצאים בכל המקצועות? הם לא רוצים שום קשר ושייכות אל מה שקורה בחברה הישראלית, בגלל שהיא חילונית. הפחד שלהם משתק אותם".
אז מה יכול להביא לשינוי?
"כמו שריבונו של עולם העיר את ליבותיהם של החילונים לתשובה במלחמה הנוכחית, כך הוא העיר את ליבותיהם של החרדים לחיבור עמוק יותר למפעל הציוני הלאומי. המלחמה עוררה את הרגש הלאומי בלב הצעירים ורבים מהם רוצים להתגייס".
גם ההנהגה עברה שינוי, או שזה משהו שיצמח מלמטה?
"קודם כול זה צומח מלמטה. במהלך השנתיים האחרונות הגיעו ל'בני דוד' שבע ישיבות חרדיות, עם הרבנים שלהן, כדי לראות ולהתרשם. יש קהילות וחסידויות עם הסכמים כאלה ואחרים עם הצבא, יש אדמו"רים שמבינים את השינוי. בבעלז התחילו לימודי ליבה. כל זה לא היה לפני עשר שנים".
בנוגע לגיוס, מזכיר הרב כי אומנם יש רצון לגייס חרדים, אולם התנאים עדיין לא כשרים לכך. לדבריו, לפני שמדברים על גיוס חרדים כדאי לבחון את היחס לחיילים דתיים לאומיים.
"במשך כ־15 שנה הייתה בתוקף פקודת השילוב הראוי, ובאותה תקופה המצב היה יחסית סביר. לפני כעשור הפקודה התחלפה בפקודת השירות המשותף, ומאז האג'נדה השלטת היא ערבוב בנות בכל המקומות. הדבר הזה הולך ומצמצם את יכולת השירות של דתיים ביחידות הלוחמות.
"במלחמה הזאת היו סיטואציות נוראיות של ערבוב בנות. בעזה היו פרמדיקיות ביחידות לוחמות, יש היום נהגות האמרים בכל מקום. יש קמב"ציות וקמ"ניות. מג"ד יכול למצוא את עצמו עם קשר"גית או קמב"צית בטנק שלו. אז לבוא ולקרוא לחרדים להתגייס? נכון, הקימו את חטיבת חשמונאים שבה יש את כל התנאים שהציבור החרדי רוצה. אבל מה יהיה עם קורסי מפקדים? איך יהיו קצינים בחטיבה? ובנוסף, את פקודות מטכ"ל לא שינו לטובת הציבור החרדי. פקודת 'השירות משותף' עדיין תקפה והיא ודאי לא עומדת בקריטריונים שהציבור החרדי רוצה. אז בוודאי שיש רצון, אבל מצד המעשה הדרך עוד ארוכה".
לפני שבועות אחדים התקיימה הפגנה גדולה של הציבור החרדי למען לומדי התורה ונגד הגיוס. בתחילה פורסם שהרב לוינשטיין מתנגד להשתתפות בהפגנה, ואז הוא שמע שהרב טאו אומר אחרת. "מבחינתי הרב טאו הוא מרא דאתרא של הלכות ציבור, אני תלמיד שלו, וכשיש בציבוריות התנגשות בין דעתי לדעתו אז הדבר הראשון מבחינה הלכתית זה לבטל את דעתי". בשלב הבא הוא ביקש גם לברר את הסוגיה עצמה. "צלצלתי לבית הרב וביקשתי לפגוש אותו, כי הבנתי שיש משהו עמוק בתורתו של הרב קוק שאינני מבין. הרב קיבל אותי בשמחה, ישב ולימד אותי את איגרת תקט"ו של הרב קוק".
הוא משתף על קצה המזלג במה שלמד באותו מפגש: "לפני שהייתי אצל הרב טאו חשבתי שהתורה של החרדים היא אומנם חשובה, אבל מכיוון שהיא אנטי־ציונית אז אין לה ערך בבניין הגאולה. אצלו למדתי שגם התורה שלהם, בנסתר, בונה את גאולת ישראל. התורה של החרדים מחזקת את הלאומיות, וגם הלאומיות החילונית מחזקת את הקודש. בנסתר, כל אחד מהם בונה את השני, למרות שבנגלה הם האויבים הכי גדולים. למה זה קורה? כי זה מעורר את הנשמה של עם ישראל, ואז הנשמה משפיעה זרם של חיים לכל חלקי עם ישראל". ברגע שהנשמה הלאומית מתעוררת, הוא מסביר, כל אדם וכל ציבור מקבל ממנה את מה שחסר לו. "מי שיש בו זהות לאומית מקבל זהות יהודית, ולהפך".
ומה מתעורר אצלנו, בציבור הדתי־לאומי?
"מה שחסר אצלנו זה להפסיק לחוש רגשי נחיתות מול האליטה החילונית שבנתה את המדינה. יש לנו בשורה רוחנית אמיתית של גאולת ישראל, וזה מחייב אותנו לקחת אחריות גדולה יותר ממה שלקחנו עד היום. אנחנו צריכים לזקוף את הקומה ולהפסיק להתבייש בבשורה הזאת. העם היהודי הוא לא עם ככל העמים והרעיון החילוני לא מייצג אותו באמת. אנחנו עם של תורה, אנחנו נושאים את הדגל של קריאה בשם ה'. זה הדי־אן־איי שלנו ואי אפשר להתכחש אליו. הציבור שלנו צריך להבין את כובד האחריות שמוטלת עליו – לקדם את הקומה הבאה של עם ישראל. זה הייעוד שלנו".
