ארבע אימהות
כשיעקב עומד לפני החזרה לארץ זה לא ממש כוחות. הוא מגיע עם ארבע אימהות ואחד עשר ילדים אל מול עשו הצייד עם ארבע מאות לוחמים. זה לא כוחות. לך תעשה מלחמה עם "ארבע אימהות" ועם אחד עשר ילדים שכמה מהם עדיין מסתובבים עם מוצץ ובקבוק. נכון ששניים משלושת הגדולים יחסלו לבדם את אנשי שכם, אבל זה יקרה כשדינה עצמה כבר תגדל, ובכל מקרה ספק אם יעקב היה מודע באותה שעה לכוח הזה. הגיוני יותר שהבין שהוא בצד החלש של העימות. לכן גדלנו על כך שהוא מתכונן בשלוש דרכים – דורון, תפילה ומלחמה.
רק דרך אחת לא עולה על הפרק, הגם שהיא הדרך ההגיונית ביותר במצב הכוחות הזה: בריחה. יעקב לא בורח, ולמעט החזקוני אף אחד מן המפרשים אינו שואל מדוע לא ברח יעקב. זו שאלה בלתי חוקית לכאורה. הרי המלאך ציווה עליו לחזור, אין לו ברירה. ובכל זאת החזקוני שואל ותשובתו מפתיעה: "אם ימצאני עשו בורח אכניס בליבו שנאה". באמת מפתיע. הרי עשו שונא את יעקב מאז פרשיית הברכות, הרי הוא ממתין לו עם חטיבת לוחמים, אין שם גרם אחד של אהבה. ההיגיון דווקא מורה להפך – אם יברח יעקב להבות השנאה ירדו, שהרי יתברר לעשו שהברכה שיעקב קיבל במקומו חסרת משמעות. הוא חלש, הוא בורח, ובעיקר אין לו את היכולת לממש את בעלותו על הארץ והוא שוב עוזב לגלות. ובכל זאת החזקוני מתעקש שיעקב חשב שאם עשו יראה שהוא בורח, תיכנס שנאה בליבו. מה ההיגיון?
ילד כאפות
אולי יעניין אתכם
ההיגיון הזה נמצא בכל גן ילדים, כיתה בבית ספר וחברת מבוגרים. זה עובד ככה: בכל גן ילדים יש בדרך כלל איזה ילד מהסוג הזה שסופג מכות. הוא לא אשם, הוא לא התחיל, הוא האחרון שחיפש את זה, אבל איכשהו הוא מוצא בלי לחפש, מין ילד כאפות כזה.
זה מתחיל כבר ביום הראשון של גן חובה. הוא מפחד ללכת, יש לו טראומות מהגן הקודם, הוא מפחד לעזוב את הידיים של אבא ואמא, מפחד שישאירו אותו שם לבד. אחרי תחנונים ובכיות, פיתויים והבטחות שווא שעוד מעט יחזרו לקחת אותו, הוא נפרד לבסוף מההורים. מרוב בהלה הוא מתיישב במקום הפנוי הראשון שהוא מוצא. מה שהוא לא יודע הוא שזהו המקום של המרביצן של הגן, שבדיוק הלך לקחת משחק ממישהו, כנראה חיילים או משהו כזה. זהו הילד "המעניק", הילד הזה שוועדת חינוך תדאג לשבץ אותו בכל מקום שיש ילד ש"דורש" מכות. וכך, בלי לדעת מהיכן זה בא לו, ימצא את עצמו הילד המפוחד מסולק ממקומו באלימות על ידי הילד האלים, שליתר ביטחון יקרע לו את הציור שהתחיל לצייר ויציק לו גם בהפסקה.
הוא יגיע הביתה עטוף בדמעות, יישבע שלגן הזה הוא לא חוזר יותר. ואחרי שההורים שלו יסבירו שאין ברירה כי הם בעבודה והרבה יותר מפחיד להישאר לבד בבית בלי השגחה, הם יציידו אותו בעצה הכי גרועה שאפשר לתת לילד מפוחד: "פשוט תתרחק ממנו", הם יגידו לו, "אל תתחיל איתו, פשוט תתרחק". לא שעלה בדעתו להתחיל איתו ולא שעלה בדעתו להתקרב. אבל הוא יגלה להפתעתו שהעצה הזאת לא באמת עובדת. גם אם יתרחק, הילד המעניק ימצא סיבה. אפילו אם יעמוד המעניק בעונש (שכבר הוצא מהחוק ברוך השם) עם פנים אל הקיר, גבו אל הדלת, זה לא יעזור לילד המפוחד. לפחד יש ריח, וענני הריח יגיעו היישר לנחיריו של המרביצן. הוא יריח וזה יהיה חזק ממנו, גם היום הוא יעניק לילד הדורש.
העצה הכי טובה שהורים לילד כזה צריכים לתת לו היא עצה נגד האינסטינקט שלו ושלהם – להחזיר. זה יכול להיות בידיים, זה יכול להיות בפה, זה יכול להיות בעזרת הגננת, המורה, או בגיל מבוגר יותר המשטרה, אבל לעולם לא להסתפק בבריחה. נכון, יהיה גם מחיר ל"להחזיר", אבל רק מי שמעז להסתכל לרע בעיניים ולהתמודד איתו ורק מי שמוכן לשלם גם מחיר, מצליח להפסיק את הטרור.
המתנה
אם תשאלו את הילד המוכה, ומן הסתם אם תשאלו את הוריו, יגידו לכם שהילד המרביץ הוא האסון של חייו. כנראה שהם טועים. הילד הזה הוא מתנה שסידרה לו מחלקת החינוך, ובעצם סידר לו ריבונו של עולם. הוא הדבר היחיד בעולם שיכריח את ילד הכאפות להיות הוא במקום לברוח מעצמו, להישיר מבט במקום להשפיל אותו. אם יהיה לו אומץ להתמודד, הילד הזה שהכריח אותו יהיה הסיבה לומר הלל שלם.
זה מה שיעקב אבינו מבין מצוין. שעשו שונא אותו, אבל השנאה הזאת בראייה היסטורית נועדה להכריח את יעקב לעמוד על רגליו ולהתמודד. זה לא כוחות, זה בטח לא כוחות כשאדם נאבק במלאך, שרו של עשו, אבל לא בא בחשבון לברוח. שם הוא מגלה את עצמו, את שמו האמיתי, את כל מה שלא היה ניתן לראות במראה כשבורחים מהבית ועוברים את הירדן עם מקל.
הסיפור שלנו
השינוי שעובר על יעקב הוא תמצית הסיפור שעבר עלינו במערכה האחרונה. אני מניח שבאופן אוטומטי, כשחשבנו על הסיטואציה הזאת של ילד מפוחד מול ילד מאיים, דמיינו את המפוחד רזה, מדולדל שרירים וחלש ואת המרביץ כשרירי וחזק. אבל זה לא בהכרח ככה. לפעמים הפחדן בעל יכולות עצומות, הוא פשוט לא יודע למה הוא מסוגל. תחשבו על כל הפחדים שליוו אותנו בתקופה שלפני המלחמה. סיפרנו לעצמנו סיפורי אימים על מה יקרה אם נתקוף בלבנון או באיראן, הגבנו באופן נרפה על כל איום וגם על מימוש של איום. ודווקא כשהדבר הכי גרוע התממש, אמרנו לעצמנו באיחור שדי, אנחנו לא מוכנים לברוח שוב. אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר ממה שהדמיון צופה.
הסיפור שלי
זה גם סיפור החיים של כמעט כל אחד מאיתנו באופן אישי, ואולי שאלת חיינו: מה בחרנו כשעמדו לפתחנו משימות קשות עם מחירים לא פשוטים. האם ברחנו, התחבאנו ונעלמנו, כי הרגשנו שזה הכי בטוח, או קמנו והפכנו להיות מה שאנחנו. בעיניי, החיים נבנים בדיוק מהצמתים האלה, מרגעי ההכרעה. יש שיר שאומר "ולא לפחד מהפחד", ואני חושב בדיוק הפוך: לפחד מהפחד. הפחד הוא הדבר הכי מפחיד, לעולם לא להיכנע לו.
"ואתם הרוא"ה…"
אולי כל זה בתמצות סיפור השבט החדש בבני עקיבא. עמי־קם!
לתגובות:
