ביום שלישי פורסם ששר החוץ גדעון סער דורש להגדיל את תקציב מערך ההסברה שבמשרדו. מבחינתו זוהי מסקנה מתבקשת לאור הכישלון המהדהד של המערך. טיעון חוסר התקציב הוא שובה לב: יודעי דבר אומרים שרק על קמפיין ההרעבה קטאר שפכה סכום המתקרב לתקציב הכולל של מדינת ישראל, ושעל כל סרטון הסברה ששחרר משרד החוץ גורמים אנטישמיים הפיצו יותר מ־50 סרטונים. אבל אסור לשכוח את השיעור שלימד אותנו משרד החינוך, והוא שעוד תקציב לא בהכרח אומר שיפור בביצוע.
טיעון התקציב בונה על כך שנשכח היכן היינו אחרי מלחמת ששת הימים. היינו עניים יותר והתמודדנו מול חזית ערבית מאוחדת יותר. ב־67' הרבה קלפים שיחקו לרעתנו ובכל זאת ניצחנו, לא רק את האויב אלא גם את הקרב על דעת הקהל. ההבדל, כמובן, איננו תקציב ההסברה, אלא תוכן ההסברה. משרד החוץ עדיין מתייחס להשקפות השמאל הקיצוני של רבים מעובדיו כאל "עמדה מקצועית". מבחינת המסבירנים הרשמיים והלא רשמיים שמהודהדים בערוצים הרשמיים, הקמת מדינה פלשתינית בין הירדן לים היא רכיב בחזון הציוני. העובדה שרוב אזרחי ישראל נבעתים מהרעיון הזה; ש־90 חברי כנסת הצביעו נגדו, היא מבחינתם מהמורה קטנה בדרך ליעד הנכסף. עמדתם של רוב אזרחי ישראל – מדינה אחת, יהודית, בין הירדן לים – נתפסת כקיצונית ופנטזיונרית מדי בעיני ה"מקצוענים". גם גדעון סער לא מנחיל קו שונה, ולכן אסור לתת לו את התקציב שהוא מבקש. אם יקבל אותו הוא ישתמש בו כדי להעצים את ההזדהות של מדינת ישראל הרשמית עם החזון ההרסני של מדינה פלשתינית.
ביום שלישי ניפק יצחק עמית צו חתרני ומופרך נגד התיקון בוועדה לבחירת שופטים. ברור שהצו לא חוקי ולא תקף. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להגן על התיקון שהשר יריב לוין העביר: גם בזמן חקיקתו כתבנו כאן שהוא מנציח, במקום לסכל, את שליטת השופטים במינוי יורשיהם. השר לוין בונה מגדלים על זכות וטו הקיימת במנגנון החדש לנציג האופוזיציה בוועדה. כך, הוא גורס, תופקע שליטת השופטים במינויים. הוא מפספס שני תרחישים לא מופרכים בכלל: האחד הוא שזכות וטו כזו תביא לקיפאון ולאי מינוי שופטים, עד שהשמאל יזכה לבחור גם את נציג האופוזיציה (כפי שאורי אריאל כיהן כנציג האופוזיציה בעשור הקודם). השני הוא שבג"ץ יפסול את הווטו של נציג האופוזיציה, בגלל טיעוני סבירות או שקר כלשהו.
שיטת בחירת השופטים שלוין קידם, ושבג"ץ מתערב בה כעת, היא לא "פשרה" עם השמאל אלא היא ויתור לשמאל. פשרה זה לסמן יעד ברור, ולסגת ממנו לנקודת הסכמה. ויתור זה כשמתחילים את ההליך במקום שבו חושבים שנסיים אותו. אלא שהנקודה הזאת, הגרועה מלכתחילה, היא המקום שממנו בג"ץ מתחיל לכרסם. על הפער בין הנקודה הזאת לבין מה שתמיד רצינו, ויתרנו בלי קרב. התשובה לצו של בג"ץ צריכה להיות חקיקת בזק של שיטת בחירת השופטים שהכנסת הייתה חייבת לחוקק מלכתחילה: בדמוקרטיה פוליטיקאים ממנים שופטים. ככה זה בכל מקום אחר, הגיע הזמן שגם אצלנו. שר המשפטים מציע מועמדים, הכנסת מאשרת אותם אחרי שימוע פומבי. יש לכנסת רוב להעביר את הנוסחה הזאת בזריזות, ולתת לשופטים להסתחרר עם הצווים של עצמם.
הזירה השלישית שבעבעה השבוע היא שתיקת שב"כ אל מול עבריינותה של מיארה, שנחשפה בשבוע שעבר: היא סיכלה את מעורבות ראש להב בחקירת הפצ"רית, ובמקביל שיסתה בו את מח"ש. כל זאת בשעה שאותה פצ"רית נמנעת מלחקור את גנבת האפוד (לכאורה) על ידי בנה. חוק שב"כ בנוסחו הנוכחי מסמיך את שב"כ לחקור את הפרשה, גם בלי להפעיל את הסמכויות המגושמות שהביאו את יריב לוין לנסות למנות את אשר קולה ויוסף בן חמו לתובע מיוחד.
התשובה לשאלה למה זה לא קורה, מתחוורת מעתירת שלושת הלשעברים. נזכיר את מה שכבר נשכח: שלושה ראשי שב"כ לשעבר עתרו לבג"ץ בטענה שיש להם "מסמך סודי" המוכיח שדוד זיני לא כשיר לכהן כראש השב"כ. בעתירה התברר שהמסמך הסודי היה אוסף כתבות בעיתונות שבהן נטען שאי הסתייגותו של זיני מ"גורמי הטרור" סמוטריץ' ובן גביר, והסתייגותו מפתרון שתי המדינות, הופכים אותו לבלתי כשיר לעמוד בראש הארגון. מתברר שמימי כרמי גילון ועד ימי נדב ארגמן, וכנראה גם בימי רונן בר, ראשי הארגון, כמו עובדי ההסברה במשרד החוץ, ראו בסלילת הדרך למדינה פלשתינית את יעדו המרכזי של השב"כ. לפני העתירה הזאת תהיתי איך יכול להיות שהלוחמים הגיבורים שמסכלים את הטרור הערבי, מחלטרים גם במחלקה היהודית האגרסיבית. איך יכול להיות ששני הקצוות הללו חולקים את אותה תרבות ארגונית, אותו קוד ערכי? עתירת הלשעברים חשפה את התשובה: הטרור היהודי והטרור הערבי הם יעדים לגיטימיים לחיצי שב"כ, משום ששניהם מסכנים את היעד המקודש של מדינה פלשתינית. אם בזה האמינו ראשי השב"כ במשך עשורים, זה אומר שהבדיה הזאת נטועה עמוק בדי־אן־איי הארגוני, ושהאתגר בפני דוד זיני הוא גדול מכפי שנדמה בתחילה.
החתרנות העבריינית שנחשפת בחודש האחרון בפצ"רייה וביועמ"שייה, והחשש המתגבר מכך שהצחנה מגיעה גם מלשכת יצחק עמית, כל אלה לא יזכו לטיפול השב"כ למרות שהחוק מעניק לארגון סמכויות בדיוק לימים כאלה. כי הארגון מתוכנת לעולם לא לפעול נגד המחנה המקדם איתו את חזון המדינה הפלשתינית. שלוש הזירות – משרד החוץ, מינוי השופטים ושב"כ – הן למעשה זירה אחת שהופקרה בעשורים של ערפול מוסרי. בהירות מוסרית היא כדור הכסף שיחזיר את ישראל למסלול הדמוקרטי.
