לשנה אחרת
כשניצחו המכבים את היוונים עוד לא נולד חג החנוכה. הם בסך הכול חנו בכ"ה, נשמו קצת אחרי הקרבות המרים וליקקו את הפצעים. בית המקדש שלהם היה מחולל מתחילה ועד סוף. רק שורד אחד, פך שמן קטן. לא סיבה למסיבה. כרוז הכריז על ההלוויות של החללים, פצועים מדממים במספרים גדולים.
תעבור שנה עד שיצליחו להרים ראש ולהתחיל להבין מה קרה כאן. שנה תמימה עד שמישהו יאמר שמה שהתרחש ישליך לדורות, שנים ארוכות קדימה. תחלוף שנה תמימה עד שמישהו יעז לזרוק לחלל האוויר את המילה "הלל".
וכמה טוב שהמתינו לשנה שאחרי, כי תוך כדי אי אפשר להבין כראוי. תוך כדי זה אפילו מקומם כשמישהו ממהר לדבר על ניסים ונפלאות בשעה שרבים מהלוחמים נופלים בשדה הקרב. זה עלול לקומם, זה עוד לא הזמן. לכול זמן ועת, לא עכשיו.
אולי יעניין אתכם
ובעיניי מה שהבינו ״לשנה אחרת״ היה רק ההתחלה, בכל שנה מאז התגלה עוד אור גנוז שלא יכולנו לראות קודם לכן. ובכל חנוכה האור הזה רק מוסיף והולך.
ומי ששומע את ההשוואה למה שמתרחש היום, שומע נכון. עוד לא ראינו את התמונה השלמה. לשנה אחרת ובשנים הבאות, ייקח זמן עד שמישהו יאזור אומץ לזרוק לחלל האוויר "הלל". בינתיים מלקקים את הפצעים. זה עוד לא הזמן.
אחד בלבד
מנהג המהדרין מן המהדרין של מוסיף והולך מטשטש אמת יפהפייה של המצווה הבסיסית. מצווה להדליק נר אחד בלבד! נר אחד קטן מנצח את החושך של כל העולם. זה הסיפור הגדול של החג.
הלל שלם
ובכל חנוכה אני מתפעל מחדש איך כל הציבור הדתי לגווניו ממשיך לומר הלל שלם עם ברכה על מדינה שהייתה רחוקה מלהיות מושלמת, מלכות שחזרה לישראל והתאפיינה במלכים צדוקים, בכוהנים גדולים שמתמנים בשביל כסף ובכל מה שרחוק ממדינה אידיאלית. נגד המדינה ההיא הצביע ריבונו של עולם אי אמון לבסוף והיא קרסה ואיננה עוד, ובכל זאת כולם־כולם צוהלים ומשבחים. בשעה שעל המדינה הנוכחית, שטובה עשרות מונים מן המלכות ההיא, עדיין ממשיכים להתווכח.
ל"ו הייתי
ל"ו נרות מצווה מדליקים בחנוכה, כנגד שלושים ושש שעות שהאיר בהן האור הגנוז לפני שנגנז. שלושים ושש הוא גם מספרם של הצדיקים הנסתרים, אלה שאורם גנוז. שלושים ושש הוא גם הגימטרייה של לאה, זו שעליה אומר הזוהר הקדוש שהיא עלמא דאתכסיא, העולם המכוסה, העולם הגנוז. האור הגנוז לא נקרא כך רק מפני שנגנז, אלא מפני שהוא מאפשר לראות את הדברים הגנוזים. השמש מראה את הגלוי, האור הגנוז מראה את הנסתר. השמש מאירה את הגוף, האור הגנוז את הנשמה. השמש, שמשתמשים לאורו, נקרא על שם אור השמש, אבל על ל"ו הנרות נאמר שאין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד. המבט באור הגנוז מאפשר לראות את מה שגנוז, כי לעיני השמש המכבים ניצחו את היוונים בגלל הטקטיקה המנצחת של יהודה המכבי, אבל האור הגנוז מראה שהכול כאן סיפור של ניסים ונפלאות.
הזקן הכי צעיר
גם העובר רואה בעזרת האור הגנוז: "נר מאיר לו מעל לראשו וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו". אם נוסיף לכך את העובדה ש"מלאך מלמדו את כל התורה כולה", הרי שכאשר נעמדים באוטובוס למראה אישה הרה, על הדרך קמים בפני תלמיד חכם – העובר שברחמה. התינוק הזה שעוד לא נולד הוא זקן שקנה חוכמה. הזקן הכי צעיר שאפשר.
שַׁמָּשׁ
ההוכחה הניצחת שביהדות הכי גבוה, הכי מדליק, הכי בולט והכי מפורסם הוא בסך הכול שמש.
פגה
כתוב בספרים שאלמלא היו אוכלים אדם וחווה מעץ הדעת, הרי שבליל שבת היו אוכלים מעץ החיים ומיד אחר כך מצווים לאכול מעץ הדעת. הרי הקדוש ברוך הוא חפץ בנו כבני דעת, ולא ייתכן שתימנע מאיתנו הדעת. אבל כל זה יתאפשר רק אחרי שדבקנו בו על ידי אכילה מעץ החיים. עץ הדעת, אם כן, לא היה הבעיה, העיתוי הוא הבעיה – אכלה פגה. לפני שהגיעה השעה. כמה סמלי שכל הממהרים לחסל סופגניות לפני חנוכה מגיעים אל החג כשכבר מואסים בטעמה, ממש כמו אז כשגורשנו מגן עדן: סוף־גן־יה.
שכנים
אחד הרגעים האהובים עליי בחנוכה הוא העמידה ברחוב לעת ערב, שירת הברכות, "הנרות הללו" ו"מעוז צור", ופתאום עובר אורח מצטרף וסבתא עם נכדים וילדים שזה עתה חזרו מהחוג במגרש הסמוך. לא הדתה. לא דוכן יהדות. סתם פסקול מוזיקלי של עם שגדול מסך מפלגיו.
אבקת סוכר
אין כמעט הבדל בטעם בין סופגנייה שבזקו מעליה אבקת סוכר לזו שראשה קירח. ובכל זאת אלו עם אבקת הסוכר נחטפות. יפת אלוקים ליפת, ומשהו מהאסתטיקה היוונית נתן אותותיו לנצח ביופיין של סופגניות.
חנה זלדה
יש איזה קטע כזה בפרסומות להציג את הגבר כדמות נלעגת וטיפשה, ואת האישה שלצידו כמבוגרת האחראית והחכמה. בפרסומות רבות מתרחש היפוך תפקידים מקומם, והילד החכם מסביר לאב רפה השכל את מה שהוא מתקשה להבין. יש אפילו פרסומת כזאת שבה הילד מלמד את אבא שלו לא להרים נפלים שמצא בשטח, כי זה עלול להיות מסוכן. מזל שהאב המבוגר מקשיב לילד הקטן. לא ידעתי אם להתפעל מהילד הגאון או לרחם עליו, הרי בעוד כמה שנים יאבד את כל האינטליגנציה המפותחת שלו ויהפוך בעצמו לאבא פגום.
בהתחלה חשבתי לעצמי שזה חלק מהקטע הפמיניסטי, איזו אפליה מתקנת שנכנסה לאופנה לאחרונה. אבל בכל חנוכה מחדש מתנגן לו השיר ״מעשה בלביבות״ על רבי קלמן וחנה זלדה, וגם שם מדובר באישה הגיונית ובעל נלעג, והשיר נכתב בשנת תש״ל, 1970, הרבה לפני שאבא פגום נכנס לאופנה, ואפילו כתבה אותו רבנית, רעייתו של הרב איסר פרנקל – הרבנית חוה חיה, יחד עם תלמה אליגון־רוז. ומילא זה, פתאום הבנתי שהשיר הזה הוא בכלל גלגול של אגדה מאגדות החורבן על מרתא בת בייתוס ששולחת את העבד שלה לקנות קמח. בקיצור, איך שלא נהפוך את זה, מתברר שכך היה מאז ומעולם – אישה צודקת ואבא פגום. ככה זה.
לתגובות:
