סגן הפצ"רית: היועמ"שית אישרה לי שאני לא בניגוד עניינים

נפל דבר בישראל. העומס על שופטי בית המשפט העליון קיבל המחשה מעשית: נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית מצטרף החל מהחודש לרשימת השופטים התורנים.

הדין הישראלי בנוי כך שרוב התיקים נדונים בהרכב של שלושה שופטים, אולם השלבים המקדמיים מתנהלים בפני שופט ״דן יחיד״. כך גם בעתירות לבג״ץ, שבשלב הראשון שלהן נדונות בפני ״דן יחיד״. מעבר לכך, עררי מעצרים והליכים שונים נוספים נדונים בפני שופט אחד, ולא בפני הרכב שופטים.

העומס הגדול, בעקבות מחסור בארבעה שופטי עליון שפרשו ולא מונו להם מחליפים (אסתר חיות, ענת ברון, עוזי פוגלמן ויוסף אלרון), הוביל את עמית לשבור את המסורת ולהצטרף לתורנות של השופטים התורנים שדנים בהליכים הללו. עד כה, נשיא העליון (והמשנה שלו) היו פטורים מהמשימה הזאת נוכח ריבוי המשימות הניהוליות והשיפוטיות שיש על כתפיהם. המחסור בשופטים הכריע.

ואכן צריך לומר שהעומס הזה הוא לא צחוק. המחסור בשופטים מורגש ומשפיע באמת – לא רק על מספר שעות השינה של עמית ועמיתיו, אלא על השירות שמקבל האזרח. אם דיון על ערעור פלילי מתקיים שנה לאחר הגשתו (ולא מעט פעמים, הרבה לאחר מכן) – זו לא רק בעיה של המערכת. זו בעיה של המערער, זו הבעיה של האזרח בבית. זו בעיה של כולנו.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

עוד מאת אבישי גרינצייג השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה

כתבתי כאן לפחות שש פעמים ששיטת החרמות, או שיטת 'ייקוב המינוי את רצון השופטים', שנוקט שר המשפטים יריב לוין לא חכמה, לא מוצדקת ולא מקדמת שום דבר. וכאמור, בסופו של דבר הבעיה הזאת מתגלגלת אל הציבור בדמות שירות גרוע.

הזעקה של השופטים על העומס היא כנה ואמיתית. אלא מה? היא מגיעה עם דבשת מאוד גדולה. הכיצד? נשיא העליון יצחק עמית, המשנה שלו נעם סולברג והשופט הבכיר דוד מינץ ישבו יום שלם כדי לשמוע עתירות מופרכות, ולעיתים ממש (אבל ממש) ביזאריות, נגד המינוי של דוד זיני לראשות השב״כ. זיני כבר נכנס לתפקידו כיוון שהשופט התורן סירב לעכב את המינוי, אבל עמית החליט שהנושא חשוב דיו כדי לפנות יום שלם של ההרכב הבכיר בבית המשפט העליון, ולדון בעתירות שאין שום ספק שיידחו.

איך אפשר ברצינות לטעון לעומס בבית המשפט העליון, ובו בזמן לבזבז יום שלם על עתירות שעוסקות באידאולוגיה של אשתו של זיני או של דוד שלו, ושטויות נוספות?

המקרה של זיני הוא בסך הכול דוגמה גרוטסקית במיוחד, אבל כמוה יש עוד לא מעט, עתירות שהשופטים מחליטים לדון בהן ברצינות תהומית ובהשקעת זמן רב שנמצא במחסור.

לפני שבוע, הנשיא עמית קבע דיון נוסף בהרכב של 11 שופטים (כלומר, הרכב מלא במתכונתו הנוכחית של בית המשפט העליון), שיעסוק בשתי השאלות הבאות:

הראשונה, שאלת תחולתו של סעיף 23א(ד) לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959, וכן גדרי סמכותו ושיקול דעתו של שר המשפטים לפי סעיף זה, בכל הנוגע לניהולה של חקירה פלילית קונקרטית.

השנייה, שאלת קיומו והיקפו של כלל בדבר ניגוד עניינים גורף או מערכתי באשר לעיסוק בעניין מסוים, ובחקירה פלילית קונקרטית בפרט.

עמית הוסיף בהחלטתו כי ״​בהינתן כי מטרתו העיקרית של הדיון הנוסף היא להעמיד הלכה על מכונה במישור העקרוני, וכי לשם קיום תכלית זו בצורה מיטבית, יש יתרון בניהול הליך סדור ומעמיק בפני הרכב מורחב של בית משפט זה; ומנגד, בשים לב לצורך במינוי גורם מלווה לשם ליווי החקירה הנוגעת למקרה הפרטני שנדון בפסק הדין מושא הבקשות – הדיון הנוסף יעסוק בשאלות העקרוניות שפורטו לעיל בלבד״. כלומר מדובר בדיון עקרוני בלבד שתוצאותיו לא ישפיעו – כך בפירוש לדברי עמית – על הנושא הקונקרטי של מלווה לחקירת פרשת הפצ״רית.

ואני שואל – יש לשופטי העליון זמן בלתי מוגבל? כל השופטים ישקיעו יום שלם מזמנם השיפוטי כדי לשמוע עתירות שעוסקות בשאלה עקרונית ותאורטית, שמעולם לא באה לידי מעשה עד האירוע המאוד חריג וקיצוני – ולמעשה חסר תקדים – של פרשת הטיוח בפרקליטות הצבאית. איך אפשר לטעון לעומס בלתי נסבל, ובו בזמן לקיים סמינריון אקדמי על שאלת תחולת סעיף 23א(ד) לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי״ט-1959?

השופטת יעל וילנר, בפסק הדין שקבע שיש לשר המשפטים סמכות, בתנאים נוקשים מסוימים, למנות מלווה לפרשה, הבהירה כי מדובר באירוע חסר תקדים: ״ברקע העתירות שלפנינו ניצבת פרשה חסרת תקדים – שבר – שבמסגרתה נחשדים בכירים בפרקליטות הצבאית, ובכללם העומדת בראשה, בביצוע מעשים חמורים, ביניהם הדלפת חומרי חקירה ושיבוש הליכי משפט. הסתעפויות הפרשה, שיפורטו בהרחבה בהמשך, הובילו לסיטואציה חריגה ביותר, שבה היועצת המשפטית לממשלה אשר משמשת בין היתר כראש התביעה הכללית, מנועה מלעסוק בפרשה בשל האפשרות שהיא עצמה תידרש להעיד בגדרה. בנסיבות אלו, התעורר הצורך במילוי תפקיד הליווי והפיקוח על חקירה משטרתית כבענייננו שנתון ליועמ"שית מכוח החוק״.

ובכן, אם אכן מדובר באירוע שהוא בגדר שבר חסר תקדים – מה הצורך להפוך את האירוע הנדיר שבנדירים הזה למשהו שמצדיק דיון תאורטי למקרה הבא, כאילו זה הולך להיות הסטנדרט?

אילו לשופטים היה עודף זמן פנוי – על הכיפאק. אבל כאמור, זה לא המצב.

על דעת בהרב־מיארה ובג"ץ

פרשת הפצ״רית התגלגלה עד כה מספר רב של פעמים לבג״ץ. ברשותכם, אתמקד בהמשך הטור בכמה נקודות.

כאשר לוין הודיע על מינוי הנציב קולה, הוגשה חיש מהר עתירה וחיש מהר גם נקבע הדיון בבג״ץ (בצדק, נוכח הנסיבות). השופטת וילנר, שכיהנה כראש ההרכב בתיק הזה, דחקה ביועצת המשפטית לממשלה ובשר המשפטים להגיע להסכמה מהירה. מלכתחילה היא נתנה להם כמה שעות, לאחר מכן הוסיפה עוד חצי יממה, ולאחר מכן הוסיפה עוד זמן מה. היה ברור לה ולכולם שהמינוי דחוף ואי אפשר למתוח את העניין מעבר לכך, כי אחרת כל הנושא יהפוך להיות כאתרוגים לאחר סוכות.

הצדדים לא הגיעו להסכמות, והשופטים קבעו את אשר קבעו בפסק דינם כאמור. לוין התקשה למצוא מינוי שעומד בקריטריונים שהציבו שופטי בג״ץ, ומינה שופט בדימוס לתפקיד. העניין שוב התגלגל לבג״ץ, הפעם להרכב בראשות יצחק עמית.

הנשיא עמית לעג לטענה של השר לוין על הדחיפות המרבית הנדרשת כדי למנוע את שיבוש החקירה. ״לא הוצג לפנינו כל בסיס לטענת השר שלפיה 'כל דקה' שבה לא מוטל תפקיד היועצת על גורם חיצוני, היא בגדר 'שיבוש' החקירה", כתב עמית בפסק הדין, "כפי שנמסר, החקירה נמשכת על ידי משטרת ישראל, לעת הזו גם ללא תובע מלווה חיצוני, וחזקה על משטרת ישראל כי היא פועלת למניעת שיבוש החקירה״. גם בדיון, השופט חאלד כבוב הסתלבט על הזריזות שאחזה בלוין באיתור המועמדים.

אבל זה לא הסתכם רק בכך.

בדיון הראשון, השופטת כנפי־שטייניץ כתבה כי ״בנסיבות שנוצרו, בהן מתקיימת מניעות רחבה של גורמים בכירים במערכת, כמי שהיו מעורבים באירועים הנחקרים ועשויים להידרש למסור עדותם במסגרת החקירה, או כמי שמקיימים זיקת עבודה קרובה עם גורמים אלה – לא נוכל לעצום את עינינו ולהשלים עם ליווי החקירה על ידי אותם הגורמים״.

בדיון השני, השופט עמית לעג לטענה הזאת. הוא ציטט את חוות הדעת של היועצת המשפטית במשרד המשפטים יעל קוטיק, שכתבה בדיוק כפי שכתבה לאחר מכן השופטת כנפי־שטייניץ. עמית לעג לחוות הדעת של קוטיק: ״גם על פי חוות דעת זו, המבוססת על שורה ארוכה של השערות והנחות, ייתכן כי החקירה תעלה כי ממילא אין מקום לחקירה של גורמים כאלה ואחרים בייעוץ המשפטי לממשלה ובפרקליטות המדינה. לכן, ככל שעל כך ביסס השר את טענתו בדבר הבהילות והדחיפות, הרי שזו מבוססת בשלב זה על הנחות ספקולטיביות שלא הונח להן בסיס עובדתי״.

עצוב לראות איך המשפט הופך לפלסטלינה שאפשר לעשות איתה איזו צורה שרוצים, בלי שום עקביות.

השבוע חשפתי כי סגן הפצ״רית תת־אלוף גל עשהאל, שמונה על ידי היועמ״שית לבדוק את פרשת הדלפת הסרטון משדה תימן, השיב לחוקריו במשטרה שהאשימו אותו ברשלנות ובאי בדיקה אמיתית: ״כל הפעולות שלי היו מלוות ומונחות על ידי לשכת היועמ״שית. קיבלתי מלשכתה תשבחות על הבדיקה״.

חוקר המשטרה הטיח בו: "הבדיקה שלך הייתה רשלנית. לא מספיק התאמצת. לא מספיק עשית. אתה משחק, אתה עייף, אתה לא רציני".

סגן הפצ"רית גל עשהאל ענה לו: "לא רק שאני לא רשלן, אלא אין פעולה שעשיתי שלא קיבלתי עליה תשבחות מלשכת היועמ"שית. המשנה לפרקליט המדינה אמר שהבדיקה מעמיקה ורצינית. לשכת היועמ"שית נותנת לי ריקושטים, שגם נאמרו בהמשך לבג"ץ, שהבדיקה מאוד רצינית ומעמיקה. אז מה אתם רוצים ממני?״.

אתה קורא את הטקסט הזה ונדהם מכך שגלי בהרב־מיארה התעקשה לנהל את חקירת פרשת הפצ״רית בעצמה, כאילו אין שום ניגוד עניינים בעולם. ואז אתה חוזר לטקסטים של השופט עמית על כך שהכול ספקולטיבי, השערות והנחות – ואתה נזכר שהכול פלסטלינה.

עוד פרסמתי כי עוזרה הבכיר של היועצת המשפטית, עורך הדין חגי הרוש, מנע את עצמו מן הרגע הראשון מטיפול בפרשת הפצ״רית, בשל מעורבות הלשכה בבדיקת הדלפת הסרטון והתגובות לבג״ץ. המידע הוסתר מיועמ״שית משרד המשפטים יעל קוטיק, כשהיא התבקשה לחוות דעתה באשר לניגוד העניינים. ליועמ״שית בהרב־מיארה הומלץ להסיר את ידיה מהטיפול בפרשת הפצ״רית, אך היא סירבה.

בהרב־מיארה נאלצה לפנות לקבלת חוות דעת של היועצת המשפטית של משרד המשפטים יעל קוטיק על השאלה אם היא מצויה בניגוד עניינים, רק כשלא הייתה לה ברירה – עקב מכתבי התראה ועתירות לבג״ץ. גם כשבהרב־מיארה פנתה אל קוטיק – היא הסתירה ממנה את העובדה שהעוזר הבכיר שלה מנע את עצמו מעיסוק בפרשה, וכך גם המשנה לפרקליט המדינה אלטמן.

עשהאל בחקירתו ציין בפירוש כי עמד בקשר ישיר מול עוזרה הבכיר של היועמ״שית חגי הרוש, שהנחה אותו בשם היועמ״שית בהרב־מיארה בפרשת הדלפת הסרטון משדה תימן.

וכדי לסיים את הטור בקטע הגרוטסקי מכולם, להלן אחת הטענות שהוטחו בתת־אלוף עשהאל בחקירתו במשטרה.

חוקר: ״אתה חשוד בבדיקה רשלנית תוך שאתה מצוי בניגוד עניינים״.

עשהאל ההמום השיב: ״מה? איזה ניגוד עניינים? המינוי שלי לבדוק את ההדלפה היה על דעת לשכת היועצת המשפטית לממשלה. הם החליטו שאני לא בניגוד עניינים. יותר מזה: זה הוצג לבג״ץ, ואושר בבג״ץ. איך אני אשם בזה?״

התשובה־שאלה של עשהאל טובה, והשאלה של החוקר מלמדת שספק רב אם החוקרים מבינים מה הם בכלל חוקרים.

לתגובות:

[email protected]