אז מה שהיה זה שהבן הגדול שלי בן ה־12 החליט בתחילת השנה ללכת לחוג שנקרא "זינוק בעלייה". מכירים את העניין הזה? זה חוג כזה של התעמלות יחד עם אימונים מנטליים. שילוב שני אלמנטים שיעקבינים באופן מסורתי לא חזקים בהם: כושר, וחוזק מנטלי. במה אנחנו כן חזקים? שאלה נהדרת, אולי נרחיב על זה בטור אחר.
בכל אופן אמרתי לעצמי בסדר, הילד צריך לגלות בעצמו מה הגנים שלו טומנים בחובם. אז שילך לאימון או שניים ויחזור עם הזנב בין הרגליים. ובכן, מה מתברר? כנראה שכמה גנים סוררים מהצד הפחות יעקביני של הזוגיות הזאת חלחלו ועשו דרכם לילדים. רוצה לומר, הילד נתפס לכושר בקטע אחר. כל היום זה ריצות פה, אימוני כוח שם, אבא תקנה לי מתח, אבא תקנה לי משקולות, אבא אל תכתוב עליי בעיתון, כאלה דברים.
ואני עומד מול זה נפעם ואם להיות רציני רגע, גם מאוד שמח וגאה. כושר והתעמלות, מעבר לחשיבותם מבחינה בריאותית הם גם אחלה דרך ללמוד משמעת והשקעה והבנה של תוצאות לטווח ארוך. לכאורה מה יש לי להתלונן?
אז זהו, שלפני כמה שבועות הגיע הילד ואמר שיש ריצה משותפת של אבות ובנים במסגרת החוג. עד כאן דברי יצר הרע, חשבתי לעצמי. הרי אני לא רצתי מאז התיכון. וגם אז בעיקר הלכתי עד ה־50 מטרים האחרונים, ואז עשיתי אותם בריצה קלה כדי ליצור מראית עין של הצלחה. ולא שמבחינה פיזית יש לי איזו בעיה, הרי בימים אלו ממש אני מפזז על הבמות בימים עמוסים של ארבע וחמש הצגות. אבל יש משהו בריצה המונוטונית שעושה לי לרצות למות כפשוטו. אחרי 20 מטר של ריצה אני מתחיל לשאול את עצמי שאלות מאוד קשות. למה קמתי הבוקר? מה מטרת החיים האלה בכלל? מה יתרון לאדם בכל עמלו? אלו לא שאלות שאני יכול להרשות לעצמי לשאול בשלב הזה של חיי, זה לא ייגמר טוב.
אולי יעניין אתכם
אבל גם לאכזב את הילד זו לא ממש אופציה, נכון? אז אמרתי בסדר, מדובר בסופו של דבר בריצה של אלפיים מטרים. אני אשרוד את זה.
והנה ביום שישי שעבר הגיע היום המיוחל, ובשמונה בבוקר התייצבנו בנקודת הפתיחה של הריצה. שמונה בבוקר, רבותיי! חשבתי שאני משתגע.
"מי רץ בשמונה בבוקר???" שאלתי את אבא של חלימי, "מה עם שחרית במניין?"
"התפללנו במניין של שש וחצי", הוא ענה לי תוך כדי חימום.
"מי מתפלל במניין של שש וחצי???" תהיתי עוד יותר בקול. אבל אבא של חלימי הלך לעמוד ליד אנשים פחות לעומתיים.
מפה לשם הגיעו שאר האבות, כולם לבושים בכל הגיר הרלוונטי. מכנס קצר, נעלי ריצה, חולצה קצרה עם יכולות ספיגת זיעה כאלה ואחרות. אנשים שמקדשים את החומר, את הגוף. כל כך עצוב לראות תופעות כאלה של הלניזם, בטח בהתקדש עלינו חג החנוכה האנטי־מתייווני. לעומתם הגעתי אני, יעקביני, יהודי כמו שיהודי צריך להיות. ג'ינס ארוך, סריג כי קר לי, נעליים שראו ימים יפים יותר. אפילו סיכה נוספת לכיפה כדי שלא תעוף לי לא הבאתי. אז תגידו שנראיתי מגוחך וזה כנראה מדויק, אבל לפחות אני לא יהודי מתייוון שמחטב את גופו על חשבון נפשו. אז נכון שגם הנפש שלי לא מתוחזקת מיליון דולר בימים אלו אבל זה לא ממין העניין.
קיצור התחלנו לרוץ. עשינו סיבוב אחד סביב מגרש החניה, התחיל די קליל ולמען האמת הרגשתי נבוך בשביל כל שאר האבות שהגיעו מוכנים לאיזה מרתון ומצאו את עצמם עושים ריצה קלה בין רכבים חונים. מפה לשם אחרי כמה דקות התחיל להיות לי קצת קשה אבל שמרתי על פוקר פייס. אני לא אתן להם לראות שקשה לי, לגויים האלה.
למזלי הריצה הסתיימה לפני שנהיה מביך, וכפי שצפיתי – שרדתי. לא יותר ולא פחות. ואז המדריך הודיע שבזה סיימנו את החימום.
את החימום.
בשלב הזה כבר הורדתי את הסריג ומצאתי סיכה נוספת לכיפה. הבנתי שכלתה אליי הרעה.
הריצה האמיתית התחילה, ואני והבן שלי החלטנו שננסה לשמור על קצב אחיד משלנו בלי להתפתות לספרינטים על ההתחלה. יצאנו לדרך, ובאמת היינו בסוף הדבוקה אבל שמרנו על קצב. אמרתי לעצמי שאסור לי להישבר לפני הבן שלי. זו הייתה המטרה האמיתית. להחזיק מעמד עד שהוא יתחיל בעצמו ללכת ואז נצעד ביחד, שני דורות של יעקבינים לולביים שאין ביניהם ובין כושר דבר וחצי דבר.
הילד מיאן להישבר. ולי התחיל להיות ממש קשה. האוויר הקר שרף לי את הריאות והרגליים מיאנו להתרומם. כאן המקום שוב להדגיש, שהייתי אחרי שבוע של תשע הצגות. רחמו עליי, יהודים. בקיצור נשברתי והתחלתי ללכת. הבן שלי החמוד לא התרגש והמשיך לרוץ במקום לידי תוך שאנו מתקדמים לאיטנו. אחרי כמה דקות, כשהבנתי שיש מצב שכאן תהא קבורתי, אמרתי לבן שלי שאם הוא רוצה הוא יכול להתקדם ואני כבר אצטרף אליו.
תשמעו, אני לא יודע איך לספר לכם את זה. הילד חייך, הנהן ופתח מבערים. לא לולב יעקביני ולא נעליים. עמדתי שם כפוף ומתנשף, על סף עילפון, וראיתי בהתרגשות ובגאווה איך הבן שלי מרביץ את העלייה הזאת כאילו היא כלום ומסיים כמו מלך.
בסוף גם אני הגעתי. בצעידה עייפה, תוך שאני מקפיד לעשות את המטרים האחרונים בריצה קלה כדי ליצור אשליה של הצלחה. ממש כמו אז בימי התיכון.
הבן שלי חיכה לי מבסוט ורענן. נתתי לו חיבוק גדול ובשארית כוחותיי לחשתי לו: "מביא… את… האוטו" והלכתי להתמוטט ברכב, רחוק מכל היוסיין בולטים והקרל לואיסים.
לקח לי משהו כמו חצי שעה להסדיר את הנשימה ולחזור לעצמי. אספתי את הילד וחזרנו הביתה. ואם לסכם רגע בכנות, יש משהו מרגש מאוד בלראות את הילדים שלך מתפתחים בכיוונים מפתיעים ומגלים יכולות שאצלך לא תמיד ראית.
אז כשחזרנו הביתה אמרתי לילד שנקנה לו מה שצריך. מתח, משקולות, שק איגרוף. רק שימשיך ויתמיד. אה, ושלריצה הבאה ייקח את אמא. זה הרי הגנים שלה בסופו של דבר.
לתגובות: