"זה לא נוער בסיכון, הם חלוצים"

הן נשים שנמצאות על כל הקשת המגזרית: בורגניות, אקדמאיות, מנחות הורים או מדריכות כלות. הילדים שלהן בחרו לעזוב את המזגן והישיבה לטובת גבעות הטרשים, הקור והבוץ.

בריאיון ראשון, אימהות מ'פורום אימהות נערי חוות וגבעות' מתייצבות נוכח קמפיין "אלימות המתנחלים" ומבקשות להפריך אותו לאור העובדות בשטח.

הן מספרות על בניהן הצעירים שמעמיסים על כתפיהם אחריות לביטחון והתיישבות, ועל הדור שמזכיר להן את דוד המלך – נועז, עדין, מחובר לאדמה, ומאגף את ההורים שלו מימין.

כשבנה של אביגיל שטקל חוזר הביתה לשבת, הוא מביא איתו ניחוח שכמעט שכחנו איך להריח. "הוא מגיע עם ריח השדה אשר בירכו ה'", היא אומרת וחיוך דק, מהול בגעגוע וגאווה, עולה על פניה. ריח של אדמה רטובה, של צמר כבשים, של מדורה, של עמל כפיים. ריח של ארץ ישראל הישנה והטובה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין מלמטה למעלה

עוד מאת צורית פניגשטיין אמא במרכז הזירה

ד"ר אביגיל שטקל, דוקטור למדעי המחשב ומרצה במכללה טכנולוגית, היא לא דמות משולי החברה, והבן שלה הוא לא נער בסיכון שנפלט מהמערכת כי לא מצא את מקומו. לצידה יושבות חוה כוכב (מנסבך) – מנחת הורים בכירה שהייתה פעילה בארגון 'צהר', ובת ציון צחור – מאמנת רגשית ומדריכת כלות. נשים רהוטות, משכילות, שגילו יום אחד שהלב של הילדים שלהן לא נמצא באוניברסיטה או בישיבה התיכונית, אלא על גבעת טרשים חשופה בשומרון או בבנימין.

הן באות לכאן היום כדי לנפץ את הסטיגמה. בעיניהן כאימהות, תופעת נערי הגבעות אינה "נשירה", אלא שידור חוזר של ההיסטוריה התנ"כית. "זה כמו שאול ודוד", מחדדת בת ציון, "המנהיגות של דוד המלך צמחה מהשטח. מהרעות עם הצאן, מהבדידות מול הטבע, מהאומץ להילחם בארי ובדוב כדי להגן על הכבשה, על העדר, על שטחי המרעה שקובעים את האחיזה באלפי דונמים בשטח".

הן חיות הרחק מאור הזרקורים, אבל החליטו להתראיין כי הבטן שלהן מלאה. הן מרגישות שדמם של הילדים שלהן הותר תחת הכותרת "אלימות המתנחלים". "הנערים האלה צנועים", הן פותחות, כמעט מתנצלות בשמם. "הם אנשי מעשה ולא אנשי דיבורים. הם בטח לא יבואו לאולפנים להגן על עצמם. אז אנחנו כאן. אנחנו הקול המושתק שלהם".

"לא פורקי עול – לוקחי עול"

כדי להבין את הנערים, צריך קודם כול להבין היכן הם צמחו. מי שמחפש בסיפור הזה נרטיבים של בתים הרוסים, הזנחה הורית או שוליים חברתיים, צפוי להתאכזב. זהו סיפורו של המיינסטרים הדתי־לאומי, שמגלה שהילדים שלו רצים מהר יותר ממנו.

חוה כוכב, בת 61, היא דמות מרשימה ומלאה חיות. היא מרצה ומנחת קבוצות בבתי מדרש לנשים, מטפלת משפחתית ומנחת הורים. לחוה שני ילדים שגרים בהרים. היא אישה שראתה עולם, והסיפור האישי שלה שזור בסיפורה של ההתיישבות. "גרנו ב־15 מקומות", היא מספרת, "הצד השווה של כל המקומות האלה הוא תמיד, אבל תמיד, הסיבה הציונית. איפה שצריך – אנחנו שם".

בבית הזה גדלו תשעה ילדים. "כל אחד שונה", היא מעידה. הילדים גדלו בבית מורכב מבחינה כלכלית – גם בגלל האידאולוגיה של הנדודים, אבל גם בגלל אתגר משפחתי: בת עם פיגור עמוק ואוטיזם. "הילדים שלי גדלו להיות ישרים. הם יודעים לחשוב לבד, הם לא מפונקים. הם פרוסים היום על כל הקשת הדתית", אני שומעת בקולה גאווה גדולה, "אני גאה שגידלתי ילדים שחושבים בעצמם".

זה היה בית של שליחות ציבורית במובן הכי עמוק וממלכתי של המילה. "בעלי ז"ל ואני היינו פעילים מרכזיים ב'צהר', הוא כרב מחתן ואני כמדריכת כלות ומדריכת זוגות. חיתנו כ־700 זוגות. זוגות חילוניים היו חלק מהבית שלנו כמעט מדי ערב. גרנו בשדרות, גרנו ברמלה. חינכנו אותם על הרמוניה, על כלל ישראל, על חיבור".

הבן שלה, זה שכיום גר בגבעות, לא ניתק את הקשר הזה. "הוא היה מדריך נערץ בסניף רמלה, גם כשהוא כבר היה עמוק בתוך עולם הגבעות". היא התאלמנה כשהוא היה בן 12 בלבד. "זה בטח זירז את היציאה שלו מהבית", היא מודה ביושר, "אבל הכיוון שהוא בחר בו לא היה בריחה". כשלוש שנים קודם כבר יצא אחיו לגור בחווה.

אביגיל שטקל מתגוררת ביצהר. גם בעלה הוא איש הייטק. משפחה שבה ההשכלה והמצוינות האקדמית נוכחות בבית. יש להם תשעה ילדים, שניים מהם מתגוררים יחד בחווה.

הצלע השלישית, בת ציון צחור מקריית ארבע, היא מאמנת רגשית לחתונה, בלנית ומדריכת כלות. בעלה, הרב בֹעז צחור, עומד בראש בית המדרש להלכה וחסידות 'ינון שמו'. גם לה יש תשעה ילדים, ושלושה מהם נמצאים בגבעות, אחד בהר חברון ושניים בגבעות בנימין. "אנחנו רוצות לדבר חיובי, שיראו את הקסם", אומרת בת ציון, "אבל אי אפשר שלא לצעוק על העוולות. יש התעמרות וחשוב להביא את זה".

אחת הטענות הרווחות היא שנוער הגבעות הוא בעצם נוער נושר בתחפושת אידיאולוגית. נערים שנפלטו ממסגרות, שמחפשים מפלט, ושמצאו בגבעות מקום לפרוק בו עול. האימהות מבקשות לשים את הדברים על השולחן ולדבר על עובדות.

"נכון, יש התמודדויות שונות שגורמות לנערים לצאת מהבית", אומרת בת ציון בכנות. "כל אחד והסיבות שלו. אבל בואו נדייק: גם אם המניע הראשוני הוא קושי, מה שהם עושים שם הוא ההפך הגמור מפריקת עול. הם לא פרקו עול – הם לקחו עול. הם ניתבו את הקושי למקום קדוש".

היא מחדדת: "לרוב, הטריגר הוא בכלל לא קושי אישי, אלא אידיאל בוער. תסתכלו על מה הם עושים שם. הם לא הלכו לרחוב לחפש בנות. הם לא הלכו לחפש סמים או מסיבות. הם הלכו לשמור בלילות קפואים, בקור ובגשם. הם הלכו ללמוד תורה בתוך מערה או אוהל רעוע, הם הלכו לכבות שריפות. זו לא התנהגות נהנתנית, זה אלטרואיזם".

אביגיל משתפת בדילמה אישית שכל הורה יכול להזדהות איתה. "הבן שלי עזב את הישיבה כי המסגרת הזאת פחות התאימה לו. יש בו הרבה כוחות נפש שפשוט חייבים לבוא לידי ביטוי בעשייה פיזית. הוא לא יכול להיות בבית או בכיתה הרבה זמן, הוא צריך להיות בחוץ, הוא זקוק לחיבור הבלתי אמצעי למרחב, לאדמה".

אבל אז הגיע המחיר המשפחתי. "כשהבן השני הצטרף לגבעות, אמא שלי לקחה את זה קשה מאוד. היא אשת חינוך, הבת שלה היא דוקטור, ופתאום לנכדים שלה אין בגרות? זה היה שבר בשבילה". אביגיל עשתה חשבון נפש נוקב. "ביררתי עם עצמי: האם אני לוחצת עליהם ללכת ללמוד רק בגלל ההורים שלי? רק בגלל הבית שגדלתי בו והתבניות שאני רגילה אליהן? בסוף שחררתי. נזכרתי בחלוצים הראשונים. אלו שייבשו את הביצות ועשו היסטוריה. גם הם זנחו את הלימודים, את התארים שהיו להם מאירופה ואת הנוחות. הם הבינו שהגאולה באה מתוך מעשה".

חוה מביאה דוגמה למחיר האישי שהנערים הללו משלמים, ולבגרות (תרתי משמע) שהם מפגינים. "אני זוכרת חורף אחד קשה במיוחד. אחד הילדים התחייב לטיפול בחווה ולרעיית הצאן. במקביל, הוא ניסה להשלים בגרויות. הוא השקיע שנתיים שלמות בלימוד לבגרויות האלה דרך תוכנית היל"ה. אבל אז הגיע החורף, והמרעה תבע את שלו, והאחריות לחווה ולעדר גברה על הכול. הוא לא הצליח לגשת למבחנים והכול ירד לטמיון. שנתיים של השקעה".

כל אמא רגילה הייתה כואבת את ההחמצה. חוה ראתה שם משהו אחר. "הערכתי את זה. ראיתי ילד שמשקיע, אבל מוכן להקריב הכול – את העתיד האקדמי שלו, את התעודה – במודע ובכאב, מתוך אחריות ליישוב ארץ ישראל. זו לא בריחה מלימודים, זו בחירה בערכים".

הבדואים נעלמו מהשטח

השיחה עם שלוש האימהות חושפת מתח בין־דורי בתוך הציונות הדתית. בעוד דור ההורים נושא את צלקות הסכמי אוסלו והגירוש מגוש קטיף, דור הילדים מגיע ממקום של תיקון וחוסר מוכנות לקבל את כללי המשחק הישנים.

"פער הגיל אצלי בין הבכור לקטן הוא 22 שנים", מסבירה חוה. "הגדולים גדלו על נזקי אוסלו והגירוש בזמן אמת. הקטנים גדלו על אותו אתוס, אבל ממרחק השנים. הגבעונים שלי מגדירים את עצמם כקונטרה לגירוש. הם התיקון".

בת ציון מנסחת את זה בחריפות רבה יותר: "הם מבינים משהו פשוט: אם הם לא יהיו שם – תהיה שם שליטה ערבית, נקודה. הם יודעים שאין אף אחד אחר שעושה את הדבר הזה. הצבא לא עושה את זה, המדינה לא עושה את זה, ואנחנו? המבוגרים? אנחנו התברגנו. ההתיישבות הוותיקה כבר נמצאת במקום אחר, נוח יותר".

"הם עובדים קשה מאוד", מדגישה בת ציון, "אבל הכסף לא הולך למותגים, לא לבילויים ולא למותרות. אין שם פינוקים. כל המשכורת שלהם, כל שקל שהם מרוויחים בעבודה פיזית קשה, מושקע בבניין הגבעות. הם קונים צינורות מים, גדרות, אוכל לצאן. והם עושים את זה תוך כדי לקיחת סיכון עצום, כי הם יודעים שכל ההשקעה הזאת יכולה להיהרס ברגע אחד על ידי דחפור של המינהל האזרחי. ובכל זאת, הם משקיעים".

"יש בהתיישבות הוותיקה מי שמנסה להתנער מהילדים האלה", אומרת אביגיל בכאב. "היום מסתכלים בביקורת על הנערים שעולים לגבעה חדשה. אבל כולם יודעים שגם היישובים המבוססים התחילו ככה. עפרה, אלון מורה, איתמר – כולם היו פעם 'גבעונים'. כמו שיצאו בעבר נגד גבעות כמו 'מלאכי השלום', 'עדי עד' ו'אש קודש', שהיום הן יישובים פורחים ומוכרים, כך גם יכשירו בהמשך את פועלם של הילדים שלנו. הם פשוט החלוצים שפורצים את הדרך לפני המחנה".

אז מה באמת קורה שם, על הגבעות? האימהות מתארות מציאות של מאבק איתנים על כל דונם, מאבק שלדבריהן מניב תוצאות ששום גדוד צבאי לא מצליח להשיג. "חשוב להבין את התרומה האדירה של הגבעות לביטחון", אומרת בת ציון. "זה לא תאורטי. הכבישים ביהודה ושומרון סבלו במשך שנים מזריקות אבנים בלתי פוסקות. היום אנשים נוסעים בבטחה באזורים שלמים. זו השלכה ישירה של הנוכחות היהודית בגבעות. הנוכחות הזאת מקרינה על הביטחון של כולנו".

היא שולפת נתון מדהים: "קחו למשל את אזור 'חוות הארמונות' ליד יריחו. טיילנו שם ברגל בשנה שעברה, וספרנו 37 עדרים של בדואים וערבים שמשתלטים על השטח. טיילנו שם היום – ואין בכלל! זה חסר תקדים. הנוכחות של הנערים דחקה את רגלי המשתלטים".

אביגיל משתפת בסיפור שממחיש את החיבור העמוק של הנערים להיסטוריה ולאדמה. "הבן שלי עלה לנקודה חדשה מעל העוג'ה, גבעה על שם הראל מסעוד ונחמן מורדוף הי"ד. רציתי לבקר אותו. הוא הסביר לי איך להגיע: 'תיסעי עד שנגמרים עמודי החשמל, תיפרדי מהכביש ותמשיכי בדרך העפר'. במילים אחרות: תמשיכי אחרי שהציוויליזציה נגמרת. נסעתי שם, ופתאום אני רואה שהדרך מרוצפת באבנים גדולות ושקועות, עבודת יד. שאלתי אותם בהתפעלות אם הם עשו את זה, והתברר שזו דרך רומית עתיקה! הבנתי שהם לא ממציאים התיישבות, הם בעצם מחדשים יישוב שהיה קיים ודרכים שהיו קיימות כאן מאז ומעולם.

"כשהגעתי, ראיתי מחזה סוריאליסטי: שתי ציליות רופפות, תחתיהן ארבעה בחורים כמעט מעולפים מהחום, בלי חשמל ובלי מים. שאלתי אותם: 'למה דווקא פה? למה בתנאים האלה?'. והם ענו לי בעיניים בורקות שזו נקודה אסטרטגית. הם בגופם מנתקים את הרצף הטריטוריאלי שהרשות הפלשתינית מנסה ליצור בין יריחו לרמאללה".

העשייה הזאת היא גם אקולוגית. "ראיתי שהם מאכילים את הצאן באוכל קנוי", מספרת אביגיל. "שאלתי למה הם לא יוצאים למרעה, והם הסבירו שלא היה מרעה באותה תקופה. מתברר שהערבים רועים רעיית יתר הרסנית, שכוססת את השטח עד דק. כשהיהודים מגיעים ומרחיקים אותם, האדמה מתחילה לנשום, היא מצמיחה שוב ירק. לערבים אין כבוד לטבע, הם צדים צבאים באכזריות. היהודים מטפלים בבעלי חיים פצועים ומחזירים את הטבע לאיזון".

חוה מוסיפה: "הילדים האלה מרחיקי ראות מאיתנו. לפני תשע שנים, בגבעת 'גאולת ציון' שעברה אין־ספור פינויים והריסות, הילדים החזיקו את המקום בחורף קשה, בתוך בור של בוץ, בלי שום תנאים. כשהבן שלי חזר הביתה, התווכחתי איתו. שאלתי אותו: 'למה אתה מדמיין שאתה קובע עובדות בשטח? למה אתה מסכן את עצמך ככה?' והוא ענה לי בפשטות: 'אנחנו מכשירים את השטח להתיישבות. אנחנו מסמנים גבולות מול הערבים. איפה שאנחנו נמצאים – הם לא נמצאים'".

שורפים גם את התפילין

אבל יחד עם האידיליה של הטבע והחלוציות, מתמודדים הנערים לא רק עם התנכלויות של ערבים אלא גם עם רדיפה ועימות עם הממסד על זרועותיו השונות. "הילדים האלה לא מתלהבים מהחשיפה", אומרת חוה. "זה לא על דעתם שאנחנו מתראיינות. הם לא סומכים על התקשורת ולא על הממסד. אבל אנחנו, האימהות, בתחושת סכנה אמיתית מאז הרג אהוביה סנדק ז"ל. אנחנו חרדות להם בגלל הערבים, אבל לא פחות מכך – אנחנו חרדות להם בגלל הרשויות, המשטרה והשב"כ".

התחושה המשותפת ליושבות בחדר היא של רדיפה שיטתית. "יש התעמרות שהיא בלתי נסבלת", אומרת בת ציון בכאב. "כל הזמן עוצרים אותם. הבן שלי נעצר פעם בהפתעה באמצע נסיעה בלילה. השוטר פשוט הודיע לו שהרכב מוחרם כי הרכב 'חשוד שהיה שותף לפשיעה לאומנית'. ככה, באמצע הלילה, זרקו אותו ואת החברים שלו בכביש חשוך ולקחו את הרכב. הרכב היה מוחרם חצי שנה! רק על סמך חשד, והוחזר ללא כל אישום. אני יודעת על עשרות רכבים כאלה. רומסים את הזכויות הבסיסיות שלהם".

אבל המדינה מחויבת לאכיפת החוק. אם הנערים ביצעו עבירה הם צריכים לשלם על כך מחיר.

"חוק הוא חוק אם מחילים אותו על כולם. לא ייתכן שרשויות החוק עוברות על החוק ורומסות זכויות, ומחילות חוק רק על פלח אוכלוסייה אחד".

אביגיל מספרת על בנה בן ה־14. "הוא היה בהפגנה, עמד על המדרכה. ילד בן 14! שוטרת דחפה אותו ועצרה אותו. לא נתנו לנו לראות אותו בלילה, לא נתנו לו עורך דין. הוא בילה לילה במעצר כאחרון הפושעים. אני ישבתי בבית, הפרשתי חלה ואמרתי תהילים כל הלילה בדמעות. בבוקר השופט ראה את התיק, הבין שהילד לא עשה כלום ושחרר אותו מיד. אבל הטראומה נשארת. סתם עוצרים ילד".

חוה מתארת גם יחס משפיל ואלים בפינויים: "חורה לי מאוד הזלזול בקודש. כשהכוחות באים לפנות, הם עושים את זה לפעמים בשבת, תוך חילול שבת, קורעים את העירוב, שופכים להם את האוכל. אבל השיא הוא שהם שורפים ציוד. הנערים העידו ששרפו להם תפילין! שרפו תפילין וספרי קודש. וגם גנבו להם כסף מזומן שהיה שם".

"אתמול כמעט נהרג רועה צאן יהודי כי תקפו אותו מאות ערבים", מוסיפה בת ציון. "אף אחד לא בא לעזרתו. אף אחד בתקשורת לא גינה את הפורעים הערבים. אנחנו רואים את היחס המכיל למפגיני קפלן, ששורפים צמיגים וחוסמים כבישים ומקבלים יחס של גיבורים, לעומת הנערים שלנו – שעל 'הסחת דעת של שוטר' בהפגנה נעצרים לחמישה ימים, חלקם נחקרים בשב"כ בלי עורך דין. החוק לא נאכף באופן שוויוני".

"ירו לבן שלי בראש, למה?"

ההתמודדות של האימהות ובניהן לא נשארת רק בתחום של תנאי שטח קשוחים ומעצרים, ובשנה האחרונה היא עברה למישור של חיים ומוות. טלי וסרטייל, אם לעשרה מיצהר, לא יכלה להגיע למפגש. היא עסוקה מדי. היא עובדת, היא אמא, ובראש מעייניה נמצא כרגע בנה הבכור ידידיה, שעדיין לא החלים מפגיעת כדור ישירה בראשו, כדור שנורה על ידי שוטר יהודי באירוע שהתרחש לפני שנה. מאז פציעתו התרחשו עוד כשלושה מקרי ירי שבהם נפצעו נערים מירי שוטר או חייל, ועוד מקרים של איום בנשק חי. הרף המסוכן הזה עובר בשקט בציבוריות הישראלית, והאימהות לא מעכלות את העובדה שדם בניהן הותר בלי שניתן על כך דין וחשבון.

טלי ובעלה מורים בתלמוד תורה ביצהר. "כל עשרת הילדים שלנו הם דוסים שהולכים בתלם, ממסדיים", מספרת טלי בשיחת טלפון כואבת. "גם ידידיה, שהיה בגבעות, הוא ילד שלא בועט במערכת. הוא לא חצוף, לא שובב. הוא ממש לא הדימוי שיצרו לנערי הגבעות".

המסלול של ידידיה היה קלאסי: הישיבה התיכונית 'בני צבי', התנדבות בגבעות במקביל ללימודים, בגרות מלאה. אחר כך למד בישיבת חומש בשיעור א' וב'. בשיעור ג' החליט לתרום שנה בהקמת גבעה באזור בנימין, שנקראת 'צור הראל'. "בסוף השנה, אחרי שהשקיע את כל הכסף והכוחות, הוא החליט לחזור לישיבה", מספרת טלי. "שמחנו מאוד והתרגשנו מההחלטה".

לפני כשנה עבר ידידיה סמוך להפגנה ספונטנית שפרצה כמחאה על שחרור מחבלים ועל הפיגוע הרצחני בכפר פונדוק בשומרון. ידידיה החליט להצטרף. בשלב מסוים, הוא וכמה חברים עזבו את אזור ההפגנה וצעדו לרמת גלעד הסמוכה. שוטר זיהה תנועה ורדף אחריהם לבדו עם נשק שלוף. המרדף נמשך כ־20 דקות.

"היה שיח עם השוטר המאיים", משחזרת טלי את מה ששמעה. "הנערים שמעו בקשר שקוראים לשוטר לחזור. אבל פתאום השוטר נעצר ודרך את הנשק. הבן שלי היה שם עם עוד כ־20 בחורים. לא משנה בכלל מה היו הנסיבות. זה לא היה צריך להגיע למצב הזה, שהוא בכל מקרה מחוץ לנהלים ולפרוטוקול המקובל".

ידידיה הספיק לצעוק לעבר השוטר את המילים: "אתה לא תירה בנו, אנחנו יהודים!" אבל השוטר ירה. "הוא ירה לכל הכיוונים, בגובה הראשים", קולה של טלי רועד. "הם אפילו לא הבינו שהוא יורה, הם רק שמעו את קולות הירי. הלל לנסקי נורה עם חמישה כדורים בחזה. הוא נפגע בעמוד השדרה ומרותק היום לכיסא גלגלים, משותק בינתיים מהחזה ומטה. ידידיה שלי קיבל כדור לראש. הוא איבד המון דם. עוד שני בחורים נפצעו בלסת ובאוזן. כל הכדורים היו מכוונים לראשים".

הפינוי התעכב בגלל תנאי השטח, וידידיה היה במצב אנוש. מאז, החיים של משפחת וסרטייל הם מסע של שיקום בצל הטראומה. "יש סחבת בחקירה", אומרת טלי בכאב. "עברה כמעט שנה ולא הוגש כתב אישום, למרות שהשוטר עבר בבירור על ההנחיות שאוסרות ירי לפלג הגוף העליון. החיים ממשיכים כסדרם אצל כולם, אבל אנחנו לא מקבלים שום תמיכה – לא מהמשטרה, לא מהממשלה, לא מהממסד. אף אחד לא לוקח אחריות".

בשביל האימהות בפורום, הסיפור של ידידיה הוא קו פרשת המים. "הקמנו את הפורום בעקבות הירי הזה", אומרת אביגיל. "הרגשנו שהייתה כאן חצייה של כל הקווים האדומים, והייתה דממה. שקט. אף אחד לא צעק, כי מדובר בנערי גבעות. הרגשנו שאנחנו חייבות להגן עליהם".

טלי מסכמת: "הנוער הזה, שמוציאים אותו עבריין ואלים, הוא נוער מקסים וערכי. הקמפיין השקרי מתיר את דמם, וזה פשוט עולה בחיי אדם. האירוע הזה הוא תוצאה ישירה של שנים של הסתה שנתנה לגיטימציה להתייחס אליהם כמו לאויב. אני רוצה להאמין ולקוות שהאמת והצדק יצאו לאור. יהודי לא יורה על יהודי, בטח לא שוטר שאמור להגן עלינו".

מצד שני, אנחנו רואים פעולות אלימות של נערי גבעות כלפי ערבים, הצתות ונזק לרכוש, ולעיתים גם פגיעה בחיילים ושוטרים. אתן מצדיקות את זה?

"הם מתמודדים עם סוגיות קצה של פיקוח נפש והם צעירים כל כך", אומרת חוה. "הם לא אלימים במהותם. כשאני שומעת על אלימות, אני תמיד מטילה ספק בעובדות ובודקת מה קדם למה".

אביגיל: "כששומעים סיפור צריך לעצור ולבדוק ולא מיד לשפוט אותם. בדרך כלל יש הסברים למעשים שלהם".

בת ציון: "מדינת ישראל מסכנת את הנערים ודוחפת אותם לקצה. האופן שבו הנושא מטופל מחריף את היחס שלהם לממסד. כשהם רואים את ההפקרות – הם פועלים, וכשהם פועלים וחוטפים ממג"בניק הם נהיים מתנגדי מערכת. הם בסך הכול כלי שרת בידי זרועות במדינה כדי לרצות את הפריץ".

"אנחנו חייבים להם", מסכמות האימהות. "גם הצבא נהנה מהפעילות שלהם בשטח. כולם יכולים להעיד שיש היום יותר ביטחון. תוקירו אותם. אם לא הייתה הפקרות, הם לא היו צריכים לצאת להילחם על הביטחון". והבקשה שלהן מהציבור הישראלי פשוטה: "תסתכלו עליהם בעין טובה. תראו את הקסם. תראו את המסירות ואת האהבה. גם אם יש דברים שפחות נראים לכם, תראו את ההקשר. הם אוהב, לא אויב. הם השכפ"ץ של כולנו".