מבלבל
את המצרים ניצחנו, אנחנו כבר לא עבדים, את הבבלים מי זוכר? המן הפך כבר מזמן לאוזניים מפרג, ורק המלחמה עם היוונים, בעיקר עם התרבות היוונית, נמשכת כל העת. זו הייתה הפעם הראשונה שלא היה ברור מי אוהב ומי אויב, שרבים מהיהודים הזדהו עם היוונים והתייוונו. ועד היום הסוגיה הזאת לא פתורה, בין השאר מפני שקשה מאוד לשרטט גבול ברור בין יופיו של יפת, התרבות היוונית, לאוהלי שם, התרבות היהודית. אפשר לדבר על פנים וחוץ, אסתטיקה ומהות, אבל בחיים עצמם הכול מעורבב יותר. עד היום חנוכה הוא חג הפסטיבלים והצגות הילדים. מבלבל מאוד.
לחן עממי
כשהייתי ילד זה היה די ברור: התרבות בארץ הזאת היא תרבות חילונית, ואנחנו אורחים שבאים לביקור בה. שעה אחת הוקצבה לתרבות דתית בטלוויזיה של יום שישי, אף שאותנו עניין ״סטיב אוסטין האיש השווה מיליונים״ הרבה יותר. ועוד שעה שודרה ״במוצאי מנוחה״. כך, בשם המעונב הזה, נקראה התוכנית שהייתה מעונבת בפני עצמה. שני אנשים משוחחים בפרשת השבוע ובין לבין הפוגות מוזיקליות של להקות "פרחי" למיניהן של ילדים עם עניבת פרפר וסולן עם קול זמיר שטרם התחלף לו הקול, או צמד רעים עם כוראוגרפיה של צעד ימינה ושמאלה, לאחור ולפנים. את המילים לכל השירים כתב דוד המלך ומתוך ענווה הסכים שיכתבו "מן המקורות", ועל כל הלחנים היה מופקד איזה גאון בשם "עממי".
אולי יעניין אתכם
המסר היה שחילונים כותבים מבפנים, מהבטן, מהראש, כנראה גם מהיצר, ודתיים כל כך פוחדים ממה שיש שם בראש, בבטן ובטח ביצר, ולכן ממשיכים לשיר שירי דוד המלך, כשהלחן הכי נועז וחדשני הוא זה של ר' שלמה קרליבך. המסר הסמוי היה שדתיים פוחדים להרגיש, בטח לבטא רגשות. כיוון שלא יצרנו תרבות, היא מעולם לא עסקה בחיים שלנו, הדתיים, ודמויות דתיות שהופיעו בכל זאת בטלוויזיה או בסרטים היו נלעגות ומעליבות. ספרות דתית מקורית הייתה לכל היותר סיפור עם מסרים מאוד מובהקים, מי טובים ומי רעים, וכדי לא להתבלבל לפעמים בסוף הסיפור הופיע במפורש מוסר השכל. זו לא הייתה תרבות, היה זה עוד שיעור בחינוך מן הסוג הפשטני והברור. בישיבות התיכוניות כמעט לא למדנו ספרות, ובמעט הזמן שהוקצב לכך קיבלנו פיוטים של רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול, האחרונים שהותר להם להרגיש מפני שכל שמחתם קודש וגעגועיהם לריבונו של עולם קודש קודשים.
אבל היה עוד מסר סמוי שהיה דומיננטי מאוד בחברה שבה גדלתי: שאי אפשר באמת לגדול בלי תרבות מקורית, ולכן לצד המיטה בחדר ההורים היו ספרים של סופרים חילונים או גויים, וגם אנחנו קראנו ספרי ילדים ונוער ואחר כך ספרי מבוגרים שבינם ובין העולם החינוכי שעליו דיברו בבית הספר או בבני עקיבא לא היה כמעט דבר. וככה גדלנו עם הדיסוננס המתמיד הזה – מתפללים על עולם אחד וקוראים על חיים אחרים לגמרי; לומדים תורה שמתרחשת ביקום מקביל, שאיננו פוגש את השירים שאנחנו שרים ואת הסרטים שאנחנו רואים; דנים בכובד ראש בפעולת יום שלישי על תרבות המערב, ואחר כך הולך כל השבט לסרט.
כביכול בעולם ילדותי הייתה חוליה חסרה בשרשרת, היו מן הסתם שם למעלה הוגי דעות אנשי תורה שהנביעו מתוכם הכרה רוחנית עמוקה. היו החיים, הפרנסה ושאר אתגרי היומיום, והייתה חסרה חוליה שתעביר את ההגות המנותקת בבית המדרש אל החיים. למדנו עולם אחד וספגנו תרבות של עולם אחר, ובכל מקרה החיים שלנו לא מצאו את עצמם בתרבות הזאת.
שינוי
השינוי קרה בהדרגה. הרב סבתו התחיל לכתוב ספרות בשפה אחרת, אומנם על דמויות אגדתיות בתחילה, אבל אחר כך כתב כבר בזירת המלחמה, ובעקבותיו נכתבו גם סיפורים על החיים שלנו. את עולם השירה קשה לזהות. כל זמר שמכבד את עצמו מבקש טקסטים עם נשמה יהודית. ועכשיו האתגר: איפה עובר הגבול בין תרבות יהודית לזו האחרת?
לעקור את הדלת
אחת הגזרות היווניות הייתה לעקור את דלתות הבית. כך ביקשו לעקור את הזוגיות היהודית, את הצניעות והאינטימיות. בתקופה שלנו נראה שאנחנו עוקרים את הדלתות בהתנדבות, כל האישי והאינטימי משותף ברשתות, וכל מה שהיה מוגן פעם בין קירות הבית הפך חשוף לרבים. גם בזירה האומנותית, בשם האותנטיות נעשה מקודש לשתף את כל האישי: פעם היו שירים על תופעות ותחושות, היום כמעט כל הזמרים שרים את חייהם האישיים. יש כאלה שמהדרים במצווה והשירים שלהם הם ממש סיקור של כל מה שמתחולל אצלם בזוגיות ובמשפחה, או נבואה על הצעד הבא. אני לא בטוח שהתרבות היהודית היא תרבות של עקירת דלתות, ומנגד אני בטוח שיש מקום באומנות היהודית לכנות של רגשות והדהוד של מסע החיים האנושי. והזיהוי המדויק של שביל הזהב המתהלך ביניהם הוא עדין ומורכב.
במה
אני גם לא משוכנע שהקונספט הזה שאדם אחד עומד על במה וקהל עצום סוגד לו הוא קונספט יהודי, אני לא מדמיין כך את שירת הלוויים. בטוח שהקונספט של סלפי עם זמר כזה או אחר ובכלל תרבות הסגידה לסלבריטאים איננה יהודית. הגמרא מתארת איך תלמידי חכמים שהיו עומדים לדרוש בפני קהל רב היו לוחשים לעצמם: ״לא לעולם חוסן״, בחרו לעלות מתוך צניעות וענווה ולא מתוך גבהות. וגם היום יש יוצרים כאלה, עדיני נפש וצנועים, שהופכים את עצמם לכלי מלא ענווה שדרכו שופעת שירה אל ההמונים. וגם כאן הגבול דק ועדין.
הרב שלמה קרליבך אמר פעם שהוא מהדק את רצועת הגיטרה כדי שתהיה הגיטרה כנגד הלב, ולא היה מנגן ברצועה ארוכה שתניח את הגיטרה נמוך, כנגד היצר. בספר עלי תמר נכתב על הפסוק ״והיה כנגן המנגן״ שרק כאשר המנגן מצליח להיות כמו הנגן, כלומר ככלי הנגינה שלו, בענווה גמורה, כלי נטול אגו – רק אז צולחת עליו יד ה׳. תרבות יהודית יוצאת מלב נקי מגאווה ככל הניתן. היא תרבות של ענווה ולא של הערצה. אולי מכל הז׳אנרים הנפוצים היום היא הכי מתאימה לשירת המונים.
שירת התשובה
חבר שמצוי עמוק בעולם הקולנוע הסביר לי פעם את ההבדל בין סרטים אמריקאיים לאיטלקיים: באמריקאיים יהיו טובים ורעים, לגיבור יהיו אויבים והוא ינצח אותם, הכול שחור ולבן. אצל האיטלקים נדמה שהגיבור ניצח, אבל בסוף מתברר שהכול גרוע הרבה יותר. נדמה לי שביצירה יהודית הגיבור צריך לנצח בעיקר את עצמו, לתקן, לגלות את האור שבו. וממילא זה לא שחור ולבן, כי אנחנו מורכבים, וזה להתבונן באומץ על החיים אבל להאמין בשינוי, חלקי או מלא. ביצירה היהודית הגיבור הוא גם לא בהכרח האדם הפרטי, זה עשוי להיות מסע של עם כשבקצה תיקון עולם. הרב קוק כותב שמה שיעניין את המשוררים והסופרים יותר מכול הוא התשובה, ובעיניי זה אחד המאפיינים הגדולים של יצירה יהודית – האומץ לגעת בשבר באמת והאמון הגדול בתיקון. לא כשופר ולא כמסר חינוכי, אלא כמוזיקה הפנימית שמניעה באופן טבעי את החיים, את כל הקונצרט האנושי.
לתגובות:
