צלב בחרסינות האמבטיה. יש דברים שמוטבעים בנו כל כך חזק שאפילו בתת־המודע הם מצליחים להפעיל אותנו. באחד הימים, באמצע תהליך הבנייה של ביתנו במבוא חורון, הגעתי הביתה וראיתי באמבטיה חרסינות יפהפיות שהיו מסודרות בצורה שהזכירה לי צלב. הלב שלי התחיל להלום, אך האיש שלצידי לא הבין על מה המהומה. הסברתי לו שאין מצב שמדי יום אני רואה צלב מול העיניים. כל הניסיונות שלו לשכנע אותי שזה ממש לא צלב עלו בתוהו, וכך פירקנו את כל הקיר בעלות של אלפיים שקלים טבין ותקילין.
זה הגיע בתורשה. סבי היה רואה צורות של צלב במרצפות ועוקף אותן באלגנטיות גם בגיל שבעים. אני לא יכולה לשמוע מנגינות שמזכירות לי אפילו ברמז שירי כנסייה. שעוני קיר עם פעמון שמצלצל מדי שעה במנגינה מסוימת מזכירים לי את הפעמון של הכנסייה שעמדה מול בית הספר היהודי שבו למדתי. נורות צבעוניות שמושחלות בתקרת הסוכה מזכירות לי את עץ האשוח. זאת למרות שהוריי דאגו לקשט את החלונות בקישוטי חג החנוכה כדי לעמעם את נצנוציהם של עצי האשוח.
בשנים האחרונות, ובעיקר בעידן של גלובליזציה ורשתות חברתיות, הגבולות התרבותיים מיטשטשים. סמלים, חגים ומנהגים שמקורם בעולמות זרים נכנסים לבתים יהודיים כמעט בלי לשים לב. ואני רוצה לומר שדווקא משום כך נדרשת בהירות מתוך אחריות לזהות שלנו, למסורת שלנו ולחינוך הדור הבא.
לא סמל תרבותי תמים. אחד הסמלים החזקים ביותר למתח הזה היה עץ האשוח. הוא הופיע בכל מקום: בכיכרות, בבתי ספר, בחנויות, בבתים של שכנים וחברים. הוא תמיד הוצג כסמל תרבותי, חג של אור, מסורת חורפית. אבל בשביל משפחה יהודית זה היה סמל דתי של תרבות אחרת, עם סיפור אחר, אמונה אחרת ותפיסת עולם זרה. רבים רואים בעץ האשוח קישוט חורפי תמים, אור נעים בחלון, סמל של משפחתיות. אבל אסור להתבלבל. זה לא קישוט ניטרלי. שורשיו של עץ האשוח נטועים בפולחן פגאני קדום, שבהמשך הוטמע עמוק בתוך חג המולד הנוצרי כסמל תאולוגי מובהק. לאורך הדורות שימש עץ האשוח לא רק קישוט אלא הצהרה תרבותית־דתית. אימוץ סמלים של עבודת אלילים או דת אחרת, גם כשהם עטופים באריזה מודרנית ונעימה, הוא פשוט אסור. גם פעמוני הכנסייה, צלילי חג המולד, אינם אלמנט תמים. הפעמון שימש לאורך מאות שנים להזמנת המאמינים לתפילה נוצרית.
אולי יעניין אתכם
כך גם לגבי הצלב. הצלב איננו תכשיט אופנתי או אלמנט עיצובי. זהו סמל חשוב של האמונה הנוצרית, טעון במשמעות דתית עמוקה ובהיסטוריה ארוכה של רדיפות, גזירות, מסעות צלב ואינקוויזיציה. בשביל העם היהודי הצלב הוא סמל של סבל ממשי, המתועד היטב בספרי ההיסטוריה. התעלמות מכך בשם פתיחות תרבותית אינה נאורות אלא ניתוק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.
סמל נוסף שמופיע יותר ויותר במרחב הציבורי ואף בבתים יהודיים הוא דמותו של סנטה קלאוס. זוהי דמות שמבוססת על ניקולאוס הקדוש, בישוף נוצרי מן המאה הרביעית, שהוכרז כקדוש בכנסייה הקתולית והאורתודוקסית. הכנסת הדמות הזאת לחינוך ילדים יהודים יוצרת בלבול עמוק: מי מחלק את השפע? מהו מקור הברכה?
גם תופעות מודרניות יותר, כמו האלווין ונוביגוד, או חגיגות אזרחיות שמקורן בתרבות נוצרית, זוכות לעיתים ליחסי ציבור של אירוע חברתי, זיקוקים ושמחה כללית. אך גם כאן, צריך זהירות. לוח השנה האזרחי עצמו מבוסס על ציר דתי־נוצרי, והמעבר לשנה החדשה איננו רק שינוי תאריך אלא נקודת ציון אמונית. ראש השנה שלנו אינו זיקוקין דינור אלא יום דין, יום של חשבון נפש, תיקון ותקווה.
יום ולנטיין, שמוצג כחג אהבה רומנטי אוניברסלי, מקורו אף הוא בדמות של קדוש נוצרי ובמסורת כנסייתית. פרט לשאלת הצניעות והערכים, יש כאן שוב תהליך של החדרת לוח שנה זר, שבו מושגים של זוגיות, אהבה ומשמעות נקבעים לפי מסורת שאינה יהודית. ליהדות יש תפיסה עמוקה, מחייבת ומקדשת של קשר, ברית ומשפחה, ואין סיבה לייבא יום חיצוני כדי לדבר על ערכים שיש להם שורשים עמוקים בהר סיני.
להישאר נאמנים לערכים. יש הטוענים שהימנעות ממנהגים אלו יוצרת ניכור או הסתגרות, אך ההפך הוא הנכון. דווקא מי שיודע מי הוא, מה שייך לו ומה לא, יכול לפגוש תרבויות אחרות בלי להתבלבל ובלי להיטמע. ההיסטוריה היהודית מוכיחה שוב ושוב שוויתור על גבולות תרבותיים הביא רק טשטוש עד אובדן. בדור שבו הכול פתוח ומעורבב, הבחירה להישאר נאמנים לערכים אלו דורשת מודעות ואומץ חינוכי. לומר לילד "זה יפה, אבל זה לא שלנו" זאת לא סגירות אלא חינוך לשורשים. זהו מסר של כבוד לעצמנו, לאמונה שלנו ולשרשרת הדורות שאנו חלק ממנה. מחקרים על זהות יהודית בארצות הברית מראים קשר מובהק בין אימוץ סמלים נוצריים ובין היחלשות הזהות היהודית בדור הבא. ילדים שגדלו בבתים שבהם נחגג חג המולד, הראו זיקה נמוכה יותר ליהדות, נישואי תערובת בשיעור גבוה יותר וניתוק מהקהילה היהודית בתוך דור אחד.
כילדה יהודייה בניו יורק לא היינו צריכים סטטיסטיקות כדי להבין מהי אנטישמיות. היא לא תמיד הופיעה בצורת אלימות גלויה, אלא כאיום מתמיד ברקע. היו שכונות שידענו לא להיכנס אליהן עם סממנים יהודיים. ניו יורק אהבה להציג את עצמה כפסיפס תרבותי פתוח, אבל בפועל היה ברור היטב מי בעל הבית ומי האורח. התחושה הזאת נבעה מהמציאות החברתית של יהדות אמריקה דאז. באותם ימים, שנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת, תועדו מדי שנה אלפי תקריות אנטישמיות של ונדליזם בבתי כנסת, כתובות נאצה, איומים טלפוניים, אלימות פיזית ברחובות ואפליה סמויה במקומות עבודה ובאקדמיה. המסר היה ברור: אתם אורחים, גם אם אתם כאן כבר דורות.
דווקא בעידן של אנטישמיות מתחדשת, שבו הזהות היהודית שוב נתפסת כבעיה בעיני הסביבה, האחריות שלנו ברורה. העם היהודי שרד אלפי שנים לא משום שאימץ את התרבויות שהיו סביבו, אלא משום שידע לומר: יש דברים יפים בעולם, אבל הם לא שלנו. והידיעה הזאת, הפשוטה והצלולה, היא הבסיס לחוסן אמיתי – אישי, משפחתי ולאומי. בארץ אין צורך להתנצל על החגים, על לוח השנה, על השפה. כאן אין בכיכר המרכזית עץ אשוח שמכתיב נורמה תרבותית זרה, אלא חנוכיות בחלונות וריח סופגניות ברחוב. העלייה מתחילה בהכרה בכך שזה הבית שלנו, ואין לנו בית אחר. ומוטב לחזור הביתה מתוך אהבה וגעגוע "כיונים אל ארובותיהם" ולא להמתין למצב של "כעב תעופנה".
לתגובות:
