אחרי שאור הנרות נעלם
מן הסתם לקחנו איתנו מחנוכה הרבה אורות גנוזים שילוו אותנו בכל השנה כולה, אבל אני מבקש להתבונן גם על משהו קטן ופשוט שנראה בלתי אפשרי, ובחנוכה מתברר שהוא אפשרי. בזכות העובדה שנר חנוכה איש וביתו, ומצווה להדליק משתחשך – יש אומרים בשקיעה ויש אומרים בצאת הכוכבים – ובזכות העובדה שחנוכה הוא חג החורף ושעון חורף בשיאו, מתרחש לנו בכל שנה ושנה נס גלוי: מתברר שאפשר לחזור הביתה מהעבודה מוקדם. מתברר שאפשר להגיע אל המשפחה עוד בטרם יחשך, להדליק נרות ולשיר יחד. מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן שנרות המצווה דולקים מוסיף אווירה משפחתית יתרה – כולם יחד.
וזה נס של ממש בכמה וכמה משפחות שבהן אחד מבני הזוג, לפעמים שניהם, מגיעים הביתה בשעות לא שעות, כמעט לא פוגשים את הילדים כשהם ערים ואפשר לדבר איתם, ובעצם עובדים ללא גבולות בשביל המשפחה שאותה הם פוגשים במקרה הטוב רק בשבתות.
אני לא יודע איך לוקחים את חנוכה לכל ימות השנה. אולי זה בלתי אפשרי. אבל אולי אפשר להתחיל ביום אחד שבו, יהיה אשר יהיה, חוזרים בשעה שיש בה חיים בבית, לפני ההשכבות ולפני קריאת שמע שעל המיטה, כשעוד אפשר ללמוד יחד, לשחק ולהיפגש.
אולי יעניין אתכם
כשהייתי ילד, היה נוהג שבימי שלישי אחר הצהריים כל החנויות סגורות. אנחנו הילדים חיכינו ליום הזה שבו בחורף אבא היה מפנק אותנו עם אוכל מיוחד שרק הוא מכין (לקח לנו זמן להבין שאמא הכינה הכול מראש והוא רק הניח במחבת וגנב לה את כל התשבחות), ובקיץ הולכים ביחד לים. יום חול אחד בשבוע של ביחד – לכמה ילדים היום יש את המתנה הזאת? שווה לתת להם אותה, וגם לעצמנו. להמשיך את אור החנוכה.
ואם הייתי יכול
ואם הייתי יכול לקחת את המגזר הזה שבגללו קורה לנו מה שקורה, זה שלטעמי פוגע בנו והכול בגללו, אילו הייתי יכול לקחת את כולו או לפחות את מי ממנהיגיו ולהיפטר ממנו ברגע אחד, כאן ועכשיו. אם הייתי יכול לסתום לו את הפה שמחריב אותנו מבחוץ ומבפנים, שיורק לנו ככה בפנים, אם הייתי יכול להעלים אותו אחת ולתמיד ולאטום את האוזניים, גם אם יצעק ויתחנן עד לב השמיים. אם הייתי יכול באיזה קסם מתוחכם להיפטר מכל ה"עוכרי ישראל" שמי יודע אם הם של ישראל או סתם ערב רב, וגם אם ישראל – בטח רשעים כאחאב. אילו הייתי יכול לפחות להיפרע מאחד מהם, זה הרשע עם הפה המלוכלך, שהיה הרבה יותר טוב פה בלעדיו. אם באמת ובתמים עולה בי מחשבה שזה רעיון בכלל לא רע – סימן שלא נגמלתי ממכירת יוסף, שהעוול הזה עוד חי וקיים וגם אני מסוגל לטבול כתונת אח בדם.
אשמה
כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, איש מהאחים לא ידע שהשתילו לו גביע. הגיוני יותר לחשוב שבנימין, כמו אחיו יוסף, היה בעל חלומות על מלכות וגדולה, וכשראה גביע של מלך, ש"נחש ינחש" בו, לא עמד בייצרו והחביא אותו בתיק. כשנמצא הגביע היה מתבקש להאשים את בנימין בחוסר אחריות משווע, הוא הרי יודע מה מאסרו יעשה לאבא, הוא שמע את ראובן מוכן להקריב את שני בניו אם ייכשל בהגנה על בנימין, הוא שמע את יהודה מצהיר שאם לא יחזיר יחטא לאביו כל הימים. שמע וגנב את הגביע. ואך טבעי להפקיר אותו לנפשו אחרי שסיכן את כל האחים. אבל איש לא שואל למה עשה ואיש לא מטיח בו האשמה, ואיש לא חוקר למה גנב ומה חשב. והרגע הזה שאח לא מאשים אח, הוא רגע נשגב וגבוה כל כך. בזכות הרגע הזה עתיד יוסף להתוודע אל אחיו.
ילדים בוכים
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה סיפרנו את סיפור יוסף ואחיו לילדים הגדולים שלנו שהיו אז קטנטנים, שני ועמית, בת ובן. פרשת וישב, הקנאה, השנאה, החלומות, הבור, אשת פוטיפר, שוב בור, שר המשקים ושר האופים. אני זוכר שסיימנו: "שר המשקים השתחרר ושכח את יוסף". "ומה קרה עם יוסף?" שאלו. אמרנו שהוא נשאר בבית הסוהר ורק בשבת הבאה נדע. אני זוכר את הבכי קורע הלב שלהם. אני זוכר איך קינאתי בהם שהם חיים את הסיפור כך, ואני כבר יודע מדי ומיושב. מאז בכל שנה אני מנסה לפרק את הסיפור לגורמים כדי לעורר את הלב. הנה, ככה:
וינחם אותם
התנ"ך מלא וגדוש ברגעים אנושיים מרגשים. טוב שלא צריך לבחור את הגדול מכולם, לך תשווה בין "אל תשלח ידך" לאסתר המבקשת על עמה, לך תבחר בין יונה הבורח מנבואתו ומייחל לבסוף למות עצמו ובין יפתח המגלה שנדר בחייה של בתו. אבל בלי ספק, אחד הרגעים הגדולים מכולם, מעוררי ההשתאות וההשראה, הוא רגע היוודע יוסף אל אחיו. אין די מקום בלב איש להכיל את הרגע הזה.
ההתוודעות בכלל לא מתחילה במילים, היא מתחילה בבכי גדול שבוקע את כל הרקיעים: "וייתן את קלו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". זה ממשיך בשתי מילים שהופכות את העולם: "אני יוסף", ובשאלה קיומית אחת: "העוד אבי חי?" ואחריה בהלה ושתיקה איומה: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". יוסף מבקש קרבה: "גשו נא אליי. וייגשו", ועם בקשת הקרבה הוא לא מטשטש את האמת המרה: "ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה".
ברגע הזה אנחנו כבר מוכנים לפתיחת ועדת חקירה במעמד צד אחד, כשהעד הוא השופט והתליין, ופתאום נפתחים שערי רחמים, מפני שבעיניו של יוסף אין מדובר בסאגה אנושית. מבט אמוני שופך אור על כל המתרחש: "ועתה אל תיעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". יוסף מוותר על הנשק האחרון שבידי הנפגע – רגשות האשמה וייסורי המצפון של התוקפן, והוא עמל לנקות אותם מאשמה. "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים".
הרגע הבא מתבקש: "וייפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו", אבל הרגע שלאחר מכן הוא על־אנושי ולא פחות ממדהים. ישנו היפוך יוצרות שבו הנפגע מנחם את הפוגע, כמעט מתחנן שהאחים יסלחו לעצמם: "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם". הוא בוכה עליהם! זה לא רק תיאור פיזי, זה תיאור נפשי. הוא בוכה עליהם, על המקום שאליו נפלו, על המסע שנאלצו לעבור כדי לתקן ולקום, ואפילו על הצער שעובר עליהם עכשיו, ברגע התוודעו אל אחיו. וזה מצליח לו: "ואחרי כן דיברו אחיו איתו". הנה נסגר המעגל שהתחיל ב"את אחיי אנוכי מבקש", הנה אחיו שלא יכלו דברו לשלום מדברים איתו.
אני מנסה לדמיין את זה קורה כאן ועכשיו, במציאות הישראלית, בלי להתחיל לחלק תפקידים מיהו יוסף ומיהם אחיו. אני רק מדמיין איזה רגע של התוודעות, של אחווה שמנצחת את הכול.
לתגובות:
