צל"ש
אקדים ואומר, מפני שכל כתיבה בעיתון חשודה בכך: הדברים שאכתוב כאן הם דברים שאיש לא ביקש ממני לכתוב אותם. הם נולדו מתוך חוויה שאשתף בה. ובכן, אני מניח שרובכם מכירים כך או אחרת את ארגון צל"ש. הקים אותו הרב פרץ איינהורן, איש אשר רוח בו ובעיקר אנרגיות בלתי נדלות של עשייה מתוך להט של אהבת ה'. כמעט כל חייל מרקע דתי או מסורתי פוגש באנשי הארגון כבר ביום הראשון בבקו"ם, מקבל מהם ספרים שמתאימים ללימוד תוך כדי השירות, ובעיקר מידע איך יוכל לקבל את הליווי התורני שלו הוא זקוק בשנים הבאות.
מאז תחילת המלחמה, באופן טבעי, גדלה פעילות הארגון לאין ערוך והיא נגעה גם במעגלים המשפחתיים עם פעילות לנשות לוחמים, נשות מילואימניקים ונשות קבע, ימי פינוק לנשים וילדים של לוחמים, קבוצות ווטסאפ שבהן מגיעים דברי חיזוק לקבוצות ייעודיות שונות ועוד.
ברקן
אולי יעניין אתכם
עד כאן אין חדש, אף שכל פעילות כזאת היא עולם ומלואו ואפשר לכתוב טור תשואות שלם לכל אחת מהן. מה בכל זאת גרם לי לכתוב על צל"ש? ובכן, לפני כמה שבועות התבקשתי על ידי בחורה בשם נעמי מצל"ש לבוא ל'בית אשת חיל' בברקן ולהנחות סדנת כתיבה לנשות אנשי סדיר וקבע. באתי. אודה ואבוש מאוד, נסעתי בימי חיי אין־ספור פעמים בכביש חוצה שומרון. גרנו ביישוב פסגות שנים רבות, ההורים שלנו כפר־סבאים, הכרנו את הכביש בעל פה, ובכל זאת עד אותו היום הייתי משוכנע שברקן זה אזור תעשייה. תיארתי לעצמי איזה מבנה שכור שהכשירו אותו למפגש של נשות חיילים. הווייז אכן הפנה אותי לאזור התעשייה, אבל בשלב מסוים הגעתי למחסום נוסף שאחריו ציפו לי שתי הפתעות. האחת, יש יישוב ששמו ברקן והוא ממש יפה, והשנייה, 'בית אשת חיל' הוא וילה של ממש, שהושקע בה כסף רב ועיצוב מושקע בטעם מוקפד הפך אותה לבית שבאמת כיף לבוא אליו.
דמיינו וילה יפהפייה ברחוב שקט. את הקיר בסלון מעטרות מילות השיר 'שלווה בארמנותייך' שמסתיים במילים "את גיבורה, את אשת חיל", המילים אשת חיל מודגשות, הרי זה שם המקום וזהו התואר הראוי לכל אחת מהבאות. ומה פוגשות שם הנשים? ארוחת בוקר, פינת קפה ופינוקים, מכון קוסמטיקה, טיפולים, עיסויים, אירועים, הופעות, סדנאות וכמובן שיעורים עם תכנים שנועדו להטעין. בקיצור, כל מה שראויות לקבל הנשים המופלאות הללו, שכולנו כך או אחרת חייבים להן את קיומנו כאן בעת הזאת.
אבל אתם יכולים לשער שהערך המוסף של המקום הזה הוא עצם המפגש בתנאים הנפלאים הללו בין נשים שמתמודדות עם אתגר מתמשך משותף, ויכולות להבין זו את זו כמעט בלי לומר דבר אחד מפורש. קחו את הרעיון של קבוצת תמיכה ותהפכו אותו למשהו גדול בהרבה – זה מה שמתרחש שם. שהרי בקבוצת תמיכה נפגשים אחת לכמה זמן ומקבלים הנחיה מסוימת, וכאן יש בית שאפשר לבוא אליו לאורך השבוע והתמיכה אינה מונחית. היא מתרחשת מאליה, מעצם הביחד.
אני חושב על המקום הזה כעל עמדת הטענה שמתחברים אליה בכל פעם מחדש והיא מאפשרת לצלוח עוד שעה, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש בתוך המסע הארוך הזה של כל אישה עם היומיום שלה, עם ילדיה, עם געגועיה.
בחרתי לכתוב על המקום הזה כי ברגע שבאתי בשעריו אמרתי לעצמי שככה אני רוצה שייראו פרויקטים של נתינה במדינה שלנו, מושקעים ומוקפדים. אבל בעיקר מפני שאני רואה במקום הזה בית בעל ערך לאומי ממשי. בית אשת חיל. כל מי שרלוונטי לה – אני ממליץ בחום.
מי חלם?
הסתקרנתי לגלות מי חלם את החלום הזה ומי עזר לו להתגשם. אז ככה, את החלום חלמה ליאת דיאמונד. בעלה היה מפקד יחידת דובדבן, וכמו רבים אחרים קפץ עם היחידה שלו בשמחת תורה המדמם ההוא. היא נשארה בביתה, אישה בהיריון עם שישה ילדים. באותם ימים ששום דבר בהם לא היה צפוי, גם היא ילדה מוקדם מהצפוי. בעלה לא בא איתה לחדר הלידה, הוא נלחם אז על החיים של כולנו. לא זו בלבד שלא בא איתה, הוא אפילו לא ידע. לאחר הלידה, בעודו בלחימה, הוא מקבל בקשר הצה"לי הודעה שמורכבת משני קצות החיים שאפיינו את הימים ההם: "חייל שלך נפל בלחימה בכפר עזה, ואשתך ילדה בת". בימים שאחר כך, בעיצומה של חופשת לידה משונה, כשבעלה הרחק מהבית, היא חלמה על בית לכל נשות החיילים שנמצאות לבד. בית שמיועד לנשות חיילי הסדיר והקבע.
אבל חלום כזה לא קם מעצמו. בשביל להגשים אותו צריך כסף, והרבה. וזה כבר מגלגל אותי לאישה מיוחדת בשם שירה דרייפוס שהגיעה עד מקסיקו הרחוקה, ונגעה במיתרים העדינים של הקהילה היהודית שם. היא פגשה שם נשים שאומרות לה בדמעות כמה קשה להן שאינן יכולות לטוס לארץ ולחבק כל אחת מהנשים הללו, שבזכותן הן יכולות להמשיך לחיות בביטחון כיהודיות בגלות הרחוקה.
מי מברך את מי?
אגב אשת חיל, לאורך שנים הייתה לי תחושה שהברכות המשפחתיות בשבת הן מהאבא לילדים, שהרי ברוב המשפחות הוא המברך את ברכת הבנים. אחרי שהתוודעתי לנוסח הבקשה שאומרות הנשים בהדלקת הנרות הבנתי שגם אמא מברכת אותם שיהיו "חכמים ונבונים, אוהבי השם" וכל שאר הברכות המופיעות שם. אבל זה לא נגמר בזה. היא הרי מברכת גם את בעלה: "שתחונן אותי ואת אישי…". לאחרונה הבנתי שערב שבת הוא מעגל ברכות של כולם את כולם, שהרי ב'אשת חיל' האיש מברך את האישה, ומסתיים השיר בכך שגם הילדים מברכים אותה: "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה: רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה". וכמה יפה שבמעגל הברכות ההדדי הזה מופיעים מלאכי השרת ומניחים ברכה על ראשו של כל אחד ואחד, ומדובר, לא פחות ולא יותר, במלאכי השלום, אלה המלאכים שהתנגדו לבריאת האדם בטענה ש"כולו קטטה". אפילו הם מברכים אותנו במחול הברכות הזה שפותח את השבת.
לתגובות:
