בית המשפט נכנע ללחץ הציבור במקום לעקרונות הצדק

כבר תקופה ארוכה אני רוצה לכתוב טור על אסון נחל צפית, ועל חוסר הצדק שנעשה כלפי שני הנאשמים בפרשה. באפריל 2018 נספו תשע נערות ונער אחד באסון הנורא. הטיול היה חלק מפעילות גיבוש של מכינת 'בני ציון'. גשם חזק (וחריג) שירד באזור גרם לשיטפון שהסתיים במותם של עשרת הצעירים ושל פציעת שניים נוספים. חקירת משטרה נפתחה מיד באפריל 2018, ונגד מנהל המכינה יובל כאהן ומדריך המכינה אביב ברדיצ'ב הוגש כתב אישום באוקטובר 2019. לשניים יוחסה עבירת הריגה בקלות דעת של עשרת החניכים, וכן עבירת חבלה חמורה של שתי חניכות שנפצעו באסון.

ההליך המשפטי נמשך שנים רבות, ובפרופיל תקשורתי גבוה מאוד. בנובמבר 2024 זיכה בית המשפט המחוזי את שניהם מעבירת ההריגה, אך הרשיע אותם בעבירת גרימת מוות ברשלנות. שבע שנים לאחר האסון, באפריל 2025, נגזרו על כל אחד מהם שבע שנות מאסר. הפרקליטות, חשוב לציין, דרשה כי ייגזרו על השניים 12 שנות מאסר. בדיון טענה נציגת הפרקליטות שעקרונית ייתכן שהיה מקום לבקש מתחם ענישה של 30 שנות מאסר. רק לזכור שהשניים זוכו מעבירת הריגה בקלות דעת. אם על גרם מוות ברשלנות נגזרו עליהם שבע שנות מאסר, כמה שנים הפרקליטות רצתה שייגזרו עליהם מלכתחילה?

קל מאוד ומתבקש מאוד לצאת להגנת משפחות שאיבדו את היקר להן מכול. האסון הוא נורא, והאובדן הוא עצום. הלב יוצא אל כל אחת ואחת מהמשפחות. אי אפשר לשפוט את ההורים, שמבחינתם גם שבע שנות מאסר הן עונש מקל מדי. מבחינתם, הם צודקים במאת האחוזים. קשה מאוד לצאת להגנת הנאשמים שבמשמרת שלהם קרה האסון הנורא הזה. אך האמת צריכה להיאמר, העונש הזה הוא עוול בל יתואר לשני הנאשמים.

עוד לפני שצוללים לפרטים, קל להבין שהעבירה שבה הורשעו השניים והנסיבות שבהן הורשעו אינן עבירה המבטאת התנהגות אנטי־סוציאלית. קל להבין שבנוכחותם ברחוב אין סכנה לציבור. לא מדובר ברוצחים ואנסים, ולא בשודדים וסוחטים באיומים, ואפילו לא באנשים אגוצנטריים שהחברה לא מעניינת אותם. להפך. האחד מנהל מכינה קדם־צבאית, השני מדריך במכינה הזאת. שני אנשים, ואין על כך מחלוקת, שהם משכמם ומעלה (גילוי נאות: אינני מכיר אישית אף אחד מהם). על פי תסקיר שירות המבחן של שניהם, יובל קיבל אות הצטיינות מהרמטכ"ל על נחישות בחילוץ כוח פצוע, והוא איש חינוך ומנהל מכינה קדם־צבאית במשך עשור, לצד מעורבותו בפעילויות התנדבותיות שונות. אביב היה פעיל בהתנדבויות למען נזקקים, קצין בצבא, מדריך ומנהל חינוכי במכינה, וכיום עובד בארגון 'תעסוקה שווה' המספק שירותי הכוונה תעסוקתית לאנשים בעלי נכויות. עדי אופי רבים הגיעו כדי לדבר עליהם בדיון הטיעונים לעונש.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

עוד מאת אבישי גרינצייג השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה

ההקדמה הזאת נועדה להבהיר שעם כל הצער הנורא, השניים הורשעו בעבירת רשלנות בלבד. התוצאה איומה ונוראה, והם ייאלצו לשאת על מצחם אות קין נורא לצד רגשות אשמה. ואולם לא מדובר בשני קרימינלים, להפך. הפעילות הייתה פעילות חינוכית במסגרת חינוכית.

אם על רשלנות באסון נחל צפית קיבלו השניים שבע שנות מאסר, כמה אלפי שנות מאסר אמורים לקבל רב אלוף הרצי הלוי, ראש אמ"ן אהרון חליוה, ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, ראש השב"כ לשעבר רונן בר, ועוד רשימה בלתי נגמרת של אנשים שאחראים למחדל הגדול והחמור בתולדות ישראל? האם את מפכ״ל המשטרה ואת השר לביטחון פנים צריך להעמיד לדין ולשלוח ל־50 שנה בכלא על אחריותם לאסון מירון, שבו נספו 45 איש ונפצעו 102 נוספים?

הענישה היא לא ערך שעומד בפני עצמו. לענישה יש תכליות שצריך לבדוק אם הן מתקיימות בכל מקרה ומקרה. האם יש תועלת בהרחקתם מן החברה לשבע שנות מאסר מאחורי סורג ובריח? לענישה יכולה להיות תועלת הרתעתית כלפי העבריין עצמו או כלפי עבריינים אחרים פוטנציאליים, וכן כדי להרחיק מן הציבור אדם שמסוכנותו גבוהה. גם אם העונש כשלעצמו לא ירתיע אותו, בית המשפט מרחיק את הפצצה המתקתקת הזאת מהציבור שמחוץ לכותלי הכלא.

בשנת 2015 פרסמה ועדת דורנר (בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר) את מסקנותיה בנוגע לבחינת דרכי הטיפול בעוברי חוק ובענישתם. לעמדת הוועדה יש לפעול לצמצום השימוש במאסרים שאינם הכרחיים להגבלת העבריינות של עוברי חוק בעלי מסוכנות גבוהה, ואף להרחיב את השימוש בעונשים זולים ויעילים יותר, שעומדים בעקרון ההלימה בין חומרת העבירה לחומרת הענישה. צעדים אלו, על פי הוועדה, יביאו להקצאה יעילה ונכונה יותר של המשאבים המופנים לנושא. מחקרים של מרכז המידע והמחקר של הכנסת לצד מחקרים אקדמיים רבים חיזקו עמדה זו.

בערעור שהגיש כאהן באמצעות עורך הדין אורי קורב וסיוון רוסו, הוא ציין עד כמה העונש שהוטל עליו חסר תקדים: "שיקול הדעת השגוי של גזר הדין מתחדד בהתייחסותו לאסון ורסאי. האירוע גרם מוות ברשלנות שגבה את חייהם של 23 אנשים ואשר במסגרתו נפצעו 356 אנשים. באסון ורסאי הוטלו עונשים בטווח של עבודות שירות בעניינם של חלק מהמהנדסים, 30 חודשי מאסר בעניינם של בעלי האולם, ועד ל־4 שנות מאסר בעניינו של אלי רון ממציא השיטה, מי ששיווק אותה, לשם בצע כסף, תוך מצגי שווא לגבי תקינותה ועמידתה במבחני בטיחות, במשך תקופה ארוכה".

אם באסון ורסאי, שהיה חמור מאסון נחל צפית בכל קנה מידה אפשרי, נגזרו עונשי עבודות שירות על המהנדסים, איך אפשר לגזור על אנשי חינוך שהתרשלו וגרמו למוות של החניכים עונש של שבע שנות מאסר? איך אפשר להתעלם מהנסיבות של פעילות חינוכית שבמסגרתה פעלו השניים, לעומת האירוע של אסון ורסאי שבמהותו הוא אירוע רשלנות שנובע ממניעים כלכליים?

השופט יובל ליבדרו, שגזר על המנהל והמדריך את עונש שבע שנות המאסר, ציין בעצמו כי "יש לזכור כי לאורך כל השבוע הנאשמים תכננו את הטיול לנחל צאלים, בדקו, בחנו, התכוננו, התייעצו עם מומחים כדי לצמצם הסיכון, ובסופו של דבר על דעת עצמם אף ביטלו את הטיול אליו התכוננו לנוכח התפתחויות מזג האוויר. גם בהמשך, ההחלטה לקיים הטיול בנחל תמר ובנחל צפית לא נתקבלה כקפריזה במכינה אלא לאחר התייעצות עם אנשי מקצוע, ולאחר בדיקות והכנות מסוימות שעשו. הווה אומר שעל פניו לא מדובר במי אשר התייחסו בקלות דעת, במובנה המילולי ולאו דווקא משפטי־מושגי לסיכון, ויכול וניתן לראות בהתנהלות כל אחד מהם כטעות (גדולה) בשיקול דעת".

מי שקורא את הטקסט הזה יכול להבין איך למרות הכול נגזרו עליהם שבע שנות מאסר?

משרד החינוך לא שיתף פעולה

יגיד הקורא לעצמו – רגע, אבל מי הסמיך את מנהל המכינה כאהן לקבוע בעצמו אם מדובר בטיול מסוכן או לא? ובכן, גם לכך התייחס השופט ליבדרו. "נתון נוסף שיש לזכור בהקשר זה הוא שהחלטת הנאשמים לקיים את הטיול בהתאם לשיקול דעתם ותוך התייעצות עם מקורבים מומחים, וללא קבלת היתר או ליווי או פיקוח של גורם רשמי דוגמת חדר המצב של משרד החינוך, היא תוצאה של חוסר שיתוף פעולה של חדר המצב עם המכינות הקדם־צבאיות ובכללן המכינה, ולא תוצאה של החלטה מצד הנאשמים שהחליטו כך על דעת עצמם לקיים טיול ללא קבלת היתר או ליווי או פיקוח של גורם רשמי שניתן להיעזר בו".

עוד כתב השופט ליבדרו כי "משרד החינוך לא שיתף פעולה עם המכינות הקדם־צבאיות בקביעת ולמצער בתיקוף הנחיות בטיחות לטיולים. אך חמור מכך, משרד החינוך לא היה מוכן לאפשר למכינות הקדם־צבאיות לקבל שירות מחדר המצב שהוקם בדיוק לתכלית זו של מניעת אסונות בטיולים".

ולבסוף נקבע כי "רק לאחר האסון הוחלט לשנות את הגישה כלפיהן (המכינות, א"ג) ולאפשר להן להסתייע בחדר המצב. בנסיבות אלו, ומשידענו כי המכינות פנו פעמים רבות בעבר ולא קיבלו הכוונה, מענה או סיוע מהמדינה, יש מקום לתת משקל גם לעניין זה בבחינת אשמם של הנאשמים משהתברר שלבסוף הם התרשלו בדרך פועלם העצמאית". באותו עניין קבע השופט כי "התרשלות שני הנאשמים לא הייתה כרוכה בהפרה של תקנות או נהלים של רשויות מוסמכות כפי שקורה לא פעם בתיקי המתה ברשלנות".

מישהו שקורא את הטקסטים האלה מצליח להבין איך השניים סיימו עם עונש של שבע שנות מאסר, ואיך הפרקליטות כעת מערערת על העונש ומבקשת לגזור עליהם עונש חמור בהרבה?

הכרעת הדין מחזיקה קרוב ל־500 עמודים. ברור שבמסגרת טור של 1,500 מילה אי אפשר לנתח את כל הכרעת הדין. אבל האמת היא שלפעמים מרוב עמודים לא רואים את היער. תקראו את הקביעה המדהימה שמתחבאת לה אחרי יותר מ־400 עמודים: "במהלך השבוע שקדם לאסון, יובל אומנם התעקש על קיום הטיול בנחל צאלים במועדו, ואולם לצד זאת יובל ביצע פעולות הכנה רבות וערך בירורים נרחבים על אודות אפשרות זו. יובל, שגם כך היה ידוע כמנהל קפדן ורציני, בפרט בענייני בטיחות, ירד לפרטי הפרטים של הטיול שתוכנן לנחל צאלים ואף היה נכון לערוך בו שינויים לנוכח ההערות שעלו מטיול ההכנה השני שנערך שהתייחסו לסיכונים מסוימים. כך נהג יובל אל מול הסכנה שהיה מודע לה ביחס לנחל צאלים, אך כך גם נהג אל מול הסכנה שזיהה ביחס לנחל צין עם היציאה הצפויה של הקבוצה מנחל צפית. זאת כאשר חזר וביקש מנועם לערוך בירורים רציניים על אודות אפשרות הזרימה של נחל זה. סבורני כי הנכונות והקפדנות של יובל לבחון הסיכונים ולתת להם מענה (ושאלה נפרדת היא האם טיב הבחינה והמענה שנתן הם ראויים וסבירים) ביחס לנחל צאלים וביחס לנחל צין, מעלה תהייה מדוע לא ינהג כך גם ביחס לטיול בנחל צפית, לו באמת היה מודע לסכנה שנשקפת לקבוצה".

השופט ליבדרו הוסיף וכתב כי "סבורני כי התשובה לכך היא שיובל לא היה מודע בזמן אמת לסכנה הצפויה לקבוצה בנחל צפית. לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת בטיעוני המאשימה מדוע יובל יפעל וינסה להתמודד עם סיכונים שונים ביחס לשני נחלים אחרים ולא יעשה כן ביחס לנחל צפית. הדבר לא מתיישב כאמור גם עם אופיו וגם עם דרך התנהלותו הכללית של יובל".

השורה התחתונה היא שהעונש שנגזר עליהם הוא עונש שמזכיר זירת קולוסיאום, ולא עשיית צדק. ברור לכול ששליחתם לשבע שנות מאסר (או 12 שנות מאסר, כפי שדורשת הפרקליטות) לא מועילה כהוא זה להרתעת הנאשמים ולא להרתעה כללית. כאילו שמדריך חינוכי יעשה שיקול של 'אם אקבל שנת מאסר, שווה לי לקחת את הסיכון של מות עשרה חניכים, אבל שבע שנות מאסר זה משהו שלא כדאי להסתכן בו'. זה שיקול מגוחך. הנקמה הזאת תשאיר שתי משפחות בלי אב, שימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. היא לא תחזיר את החיים שאבדו, לא תעשה צדק ולא תוסיף לביטחון של הציבור. לעניות דעתי, בית המשפט נסחף אחר ההמון ואחר כלי התקשורת שחיפשו דם. לא יודע מה זה כן, אבל צדק זה לא.

בשנה הקרובה צפוי בית המשפט העליון לדון בערעור של הפרקליטות (שמבקשת להרשיע אותם בהריגה שממנה זוכו, ובכל מקרה להחמיר דרמטית את הענישה שלהם) וכן בערעור של יובל ואביב על הרשעתם ועל חומרת עונשם. אני מקווה שהשופטים יקבלו החלטה שמנותקת מכל רעשי הרקע. קל להשתמש ביובל ובאביב כבשעירים לעזאזל. הקלה משמעותית בעונשם וקל וחומר זיכוים יובילו למחאות קשות נגד בית המשפט העליון. אך הצדק צריך להיות עיוור, וגם לאנשים שתחת משמרתם קרה אסון נורא מגיע צדק. יהי זכרם של אגם לוי, אילן בר שלום, אלה אור, גלי בללי, מעיין ברהום, צור אלפי, רומי כהן, שני שמיר, יעל סדן ועדי רענן – ברוך.