– שלום, יאיר יעקבי?
– כן.
– יש לך כמה דקות?
– ממש זריז אם אפשר.
אולי יעניין אתכם
– מעולה. אז קוראים לי עטרת ואני מטעם עמותת 'לוקחים תקווה', אנחנו יוצאים עכשיו במבצע התרמה כדי…
– רגע אחד, איך אמרת קוראים לעמותה?
– לוקחים תקווה.
– לא נותנים תקווה?
– לא לא, חלילה.
– לא הבנתי כלום.
– תראה אדוני, היום בעידן הרשתות החברתיות יש תופעה מאוד כואבת של בני נוער ומבוגרים שבטוחים שהם הדבר הגדול הבא למרות שאין להם שום כישרון ייחודי או יכולות יוצאות דופן שמעידות על היכולת שלהם לממש את הייעוד הזה. אתה מכיר את העניין?
– כן, בטח מכיר.
– אז אנחנו בעמותה דואגים להוריד את החבר'ה האלה לקרקע, לפני שהחברה תרסק אותם לחתיכות בעצמה.
– אני לא בטוח שהבנתי.
– תראה מר יעקבי, נשאל זאת כך. מה המוצר שהדרישה שלו הכי גבוהה כיום, אתה יודע?
– חלב?
– כאפות.
– מה?
– כאפות. כאפות יפות כאלה, ישר לפנים. הציבור דורש את זה.
– אני שוב חייב לומר שאני לא לגמרי עוקב.
– ראית תוכנית ריאליטי פעם?
– בעוונותיי.
– שמעת פעם אדם חסר כישרון עומד בביטחון ומצהיר שהוא הדבר הבא? שהוא מביא קול ייחודי? שסיפור החיים שלו חד־פעמי?
– כן כן בטח, מלא חד־פעמיים יש שם.
– יפה, אז אנחנו בעמותה מאתרים את החבר'ה האלה לפני שהם משתלטים על במה בתקשורת או ברשתות החברתיות ואנחנו מאפסים אותם.
– באמצעות כאפה.
– בהחלט.
– כאפה כמשל?
– לא לא, כאפה ככאפה. כאפה כפשוטו למרכז הפרצוף. אתה לא מאמין אילו נפלאות זה עושה. יש לנו אין־ספור מכתבים מרגשים שמעידים על כך. רוצה לשמוע אחד?
– אין צורך.
– עזוב, אני מקריאה לך, תקשיב: "עמותת לוקחים תקווה המהממים, כשנהוראי שלי החליט לפתוח ערוץ בטיקטוק שבו הוא נותן טיפים להשקעות בתחום הספנות חשבתי שאני מתה. זה הרי תחום שמשלב שני דברים שאין לו מושג בהם, השקעות וספנות. זה שהוא בכלל מצליח לתפעל טיקטוק זה מדהים אותי. כשהמתנדבים שלכם דפקו בדלת הם לא שאלו שאלות, הם פשוט ניגשו אליו לחדר והורידו לו סטירה מהממת לפרצוף. בהתחלה הוא בכה ולא הבין, אבל אחרי שבוע הוא הלך לעבוד במחסן של הוויקטורי ומאז הוא עושה חיל. הוא אפילו מרוויח מספיק כדי להשקיע. לא שאני נותנת לו לנהל את זה בעצמו, הוא הרי טיפש גדול מאוד. בקיצור, נתתם לי את החיים שלי בחזרה. תמשיכו לעשות חיל". נו, אני שואלת אותך יעקבי, זה לא מרגש?
– מרגש מאוד.
– תודה.
– אז אתם רוצים ממני כסף בשביל מה? גיוס מתנדבים?
– לא לא מצחיקול, גיוס מתנדבים זו הבעיה האחרונה שלנו. אנשים ממש עומדים בתור כדי לחלק כאפות לחבר'ה האלה. זה כל כך מרגש לראות. מה שאנחנו צריכים זה עזרה בשינוע המתנדבים ובהגנה עליהם מתביעות במקרים פחות מוצלחים.
– אני מבין.
– בסופו של יום מדובר בתקיפה.
– בהחלט.
– אגב, העמותה שלנו מתכוונת להרחיב את פעילותה לעוד נזקקים שדורשים כאפה.
– מי למשל?
– אנחנו עובדים עכשיו על ענף של כאפות לעולים חדשים.
– עולים חדשים? למה מגיעה להם כאפה?
– תראה, עקרונית לא מגיעה להם, הם ראויים להערצה. אבל הם מגיעים לפה עם המבט החולמני הציוני והם לא מבינים מה מחכה להם, וכשהם מגלים זה כבר מאוחר מדי. אז אנחנו מתכננים להקים דוכן בנתב"ג, ממש ליד הדוכן של קבלת תעודות הזהות. איך שיקבלו את התעודה – יקבלו מאיתנו מיד כאפה שתאפס אותם יפה יפה לגבי המקום שאליו הגיעו.
– מעניין.
– כן, רוב העולים החדשים מדווחים שאת הכאפה הם קיבלו מאוחר מדי אחרי שבזבזו המון זמן בנבכי הבירוקרטיה הישראלית ובחוסר הבנה של איך עובד תור ברמי לוי.
– שמים עגלה ריקה בקופה ורק אז מתחילים למלא אותה.
– בדיוק יעקבי, אבל את זה העולה החדש לא יודע.
– אז הוא צריך כאפה?
– שיתעורר על החיים שלו.
– יפה.
– תודה, הכול מאוד מרגש. אגב מה אתה עושה בחיים, יעקבי?
– אני סטנדאפיסט, שחקן וכותב.
– אוּ ווה.
– מה?
– שלושה תארים, זה שם אותך בקבוצת סיכון לכאפה.
– לא נו, שטויות, אני לא כזה.
– היית מגדיר את העשייה שלך כחשובה?
– תראי אני לא מנתח מוח, אבל אני אוהב לחשוב שיש לעשייה שלי השפעה חיובית על הקוראים ועל הלך הרוח הציבורי.
– טוב עזוב תרומות, המתנדבים בדרך אליך.
– לכל הרוחות.
לתגובות: