החזית הצפונית

על רכס תורען הנישא בגליל התחתון, במקום שבו עתיד לקום היישוב שיבולת, מתחוללת דרמה משפטית בת עשרות שנים.

הכול התחיל בפיסת נייר דהויה: הערת אזהרה בכתב ידו של הנציב הבריטי האחרון, הגנרל סר אלן גורדון קנינגהם. רגע לפני שעזב את הארץ, השאיר הנציב צוואה בנסח הטאבו, ובה הצהיר על כוונתו להעביר את אדמות הרכס לטובת תושבי הכפר טורעאן.

במשך עשרות שנים ריחפה רוחו של הנציב הבריטי מעל ההר, והיוותה מחסום פסיכולוגי ומשפטי שמנע את פיתוחו. בשנות ה־60, כשהמדינה עשתה סדר ברישומי הקרקע, היא פטרה את הערת הנציב כהצהרת כוונות שלא הבשילה לכדי בעלות, ורשמה את השטח כאדמות מדינה. תושבי הכפר טורעאן לא ויתרו. הם התנגדו לכל תוכנית תכנונית, אך במשך שלושה עשורים נמנעו מלפנות לבית המשפט – עד לרגע הקריטי שבו תוכנית שיבולת החלה לקרום עור וגידים.

"ידענו שהערת הנציב היא משענת קנה רצוץ", מסביר אופיר שיק, ממייסדי היישוב וסגן ראש המועצה האזורית הגליל התחתון. "כדי לשכנע את מוסדות המדינה לצאת לדרך, הצטיידנו בחוות דעת משפטית ממשרד מולכו־שומרון. הטיעון שלנו היה פשוט: הנציב מעולם לא העביר בעלות בפועל, וחשוב מכך – תושבי הכפר טורעאן אינם ישות משפטית שיכולה להחזיק בקרקע. כשהתיק הונח לבסוף על שולחנו של השופט זגורי, הוא סירב להישאב לסיפורי המנדט. הוא הביט בלוח השנה ושאל את תושבי הכפר: 'איפה הייתם 30 שנה?'. בשל טענת השיהוי – העובדה שהם נזכרו לתבוע רק אחרי שהמדינה השקיעה מיליוני שקלים בתכנון – הוא גלגל אותם מכל המדרגות". לאחרונה גיבה השופט אלכס שטיין מבית המשפט העליון את ההחלטה, ובכך הוסר המחסום המשפטי האחרון.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד הימור מנצח

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

למרות שבשטח עצמו עדיין אין מבני קבע, התהליך נמצא בעיצומו. "בינתיים יש מחנה זמני של עשר המשפחות הראשונות בתוך קיבוץ בית רימון הסמוך", הוא מגלה. "בדיוק בימים אלו, עם מתן התוקף הסופי לתב"ע (תוכנית בניין עיר – י"א), אנחנו נערכים להוצאת היתרים ראשונים ולעלייה האמיתית על הקרקע". בשיאו, בעוד כ־30 שנה, שיבולת צפוי לאכלס כ־350 משפחות, שיהוו מודל ליישוב מעורב של בעלי מוגבלויות ושאינם כאלה. בשביל שיק זה הרבה מעבר למספרים: "זהו מענה לאתגר דמוגרפי אמיתי בלב הגליל, ובעיקר הגשמת חלום חברתי שאין כמותו בעולם כולו".

להתאהב בגליל מתוך המארב

אופיר שיק (44), נשוי לרינת ואב לחמישה, הוא איש של חיבורים ונופים. למרות שכיום הוא מתגורר בצפון ופעיל בולט באזור, שורשיו נטועים בנופי יהודה ושומרון. הוא גדל במעלה אדומים, המשיך לישיבה התיכונית בבית א־ל ומשם למכינה הקדם־צבאית בעצמונה בימיה בגוש קטיף – תחנות שעיצבו את תפיסת עולמו. לאחר נישואיו החל את דרכו ביהודה ושומרון, אך תמיד עם עין אחת צופייה לעבר חלומות חדשים. "התחתנתי כשהייתי בקורס קצינים, ומיד אחריו גרנו שנה בכפר אדומים וחמש שנים בראש צורים שבגוש עציון", הוא מספר. "כבוגר עצמונה בגלגולה המקורי, אני מרגיש מחובר מאוד לאזורים של יהודה ושומרון ושל גוש קטיף. ב־2007 השתחררתי משירות קבע של ארבע שנים, תקופה שהייתה מעצבת מאוד".

את שירותו הצבאי עשה שיק בחוד החנית של צה"ל, בתפקידים שדרשו שילוב של פיקוד ויוזמה. "הייתי בסיירת גולני, שם שימשתי בעיקר כקצין לוחמה בטרור של היחידה", הוא משחזר. "בהמשך התבקשתי להקים יחידה שתאמן את כיתות הכוננות ביו"ש בעקבות פיגועי החדירה הנוראיים. במסגרת זו הקמנו בבא"פ לכיש את פרויקט מבצר – כיתות כוננות בשכר. אלו היו שנתיים אינטנסיביות של עשייה ביטחונית".

לצד המסלול הצבאי המבטיח החלו להתגבש אצלו שאיפות אחרות, הנוגעות בחינוך ובחברה. "היו לי שני חלומות עיקריים: הראשון היה להעביר הלאה את הערכים שקיבלתי במכינה בעצמונה ולהשתלב בעולם המכינות הקדם־צבאיות. החלום השני התגבש בעקבות המפגש עם סדנת שילוב שפעלה בראש צורים – מקום מדהים לאנשים עם ובלי מוגבלויות. יחד עם קבוצת משפחות יקרות הטמענו את החזון עמוק בלב, והחלטנו שאת הבשורה הזאת חייבים לשכפל. עם שני החלומות האלה בתיק, ועם רצון גדול להגיע לצפון, יצאנו לדרך החדשה שלנו".

המעבר מהנופים המוכרים של יהודה ושומרון אל מרחבי הגליל לא היה מקרי. "מצאתי את עצמי בגליל בעיקר בשירות הצבאי, בסיירת גולני", הוא מסביר את השורשים של המפנה צפונה. "כשאתה מבלה זמן בתוך שיח כזה או אחר, בתצפיות ובתרגילי איסוף, אי אפשר שלא להתאהב בחבל הארץ הזה. אבל לצד ההתאהבות, הגיעה הבנה כואבת שצריך שיקרה פה משהו. אתה יוצא לרגע מהסצנה הצבאית, ואתה קולט שיש כאן אירוע אמיתי של איבוד קרקע. היא פשוט נשמטת לנו מבין האצבעות".

שיק מתאר כיצד בשטחים נרחבים של הגליל הנוכחות הריבונית של מדינת ישראל הופכת לזיכרון עמום. "יש היום מרחבים בגליל שבהם אפשר לנסוע 40 דקות רצוף ולא לראות שום סממן שקשור למדינה היהודית והדמוקרטית. אין דגל, אין סמל, אין כלום. המוטיבציה לעלות לצפון נשענת על כך שזהו חבל הארץ היפה ביותר בעיניי, אבל גם כי הוא מרחב של אתגר לאומי, ובלי ההבנה הזאת תקטן מאוד היכולת שלו להחזיק מעמד לאורך זמן".

עם השחרור מצה"ל, החלומות החלו לקבל צורה מעשית. המטרה הייתה לא רק מגורים, אלא יצירת מודל חברתי ייחודי שמשלב התיישבות עם ערך מוסף. "הדבר הראשון שרצינו לעשות היה לנסות להביא לגליל את המודל של שילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה", הוא מספר. "רצינו לחבר חלומות: גם לעלות לצפון וגם לעשות משהו בעל ערך. היינו חדורי מטרה וגרעין משפחות מלוכד".

אלא שהדרך מהחזון למציאות נתקלה בחסם הגדול ביותר: מדיניות הממשלה. "החסמים מתחילים בזה שהמדינה, כמדיניות מוצהרת, לא מעוניינת בהקמת יישובים חדשים. הטענה הרשמית היא שהארץ מיושבת וצריך רק לחזק את הקיים. אומנם יש מה לדון בטענה הזאת והיא לא מבוטלת לחלוטין, אבל היא רדיקלית וטוטאלית מדי. יש בגליל נקודות שהן כל כך אסטרטגיות, שבהן חייבים להקים יישובים. להפוך מגרעין שחולם לגרעין שמגיע ליכולת ביצוע זה דורש המון אנרגיה ואורך רוח".

הקמת היישוב שיבולת הייתה הטריגר ששינה את מסלול חייו והעביר אותו ואת משפחתו צפונה. בשנת 2009 הם קבעו את ביתם בקיבוץ בית רימון, בנקודה הקרובה ביותר למיקום המיועד של היישוב החדש, כדי לנהל מקרוב את המערכה להקמתו. שיק המשיך לעסוק בחינוך, ולימד בישיבה בטבריה.

השליחות החינוכית לא נעצרה בין כותלי הישיבה. שיתוף פעולה עם חבר קרוב מימי השירות המשותף בסיירת גולני הוביל להקמת מפעל חינוכי בלב הגליל. "הייתה לי זכות גדולה להקים מכינה קדם־צבאית, מכינת תבור, יחד עם חבר טוב מהצוות בסיירת", הוא מספר בחיוך. "היינו קצינים ביחד ביחידה – אני הייתי קצין לוחמה בטרור והוא היה קצין ניווט. היום הוא מוכר כשר עמיחי שיקלי. אז היינו פשוט 'שיק ושיקלי'".

הבחירה להקים את המכינה דווקא בנצרת עילית, כיום נוף הגליל, לא הייתה מקרית. היא נבעה מהבנה עמוקה של האתגרים הדמוגרפיים והלאומיים של ערי הצפון. "זה לא רק עניין של תפיסת שטח, אלא גם שינוי הצביון בערים. ראש העיר דאז, שמעון גפסו, רצה מאוד להביא עוגנים שיחזקו את העיר. באותה שנה הוא הביא גם את ישיבת ההסדר וגם אותנו, ועזר לנו מאוד. לצידנו הגיעו יוזמות נוספות, כמו גרעין מחנכים של השומר הצעיר, והכול במטרה אחת: להתחיל לבסס ולחזק את העיר".

להסיט את כיוון הספינה הממשלתית

במשך שלוש שנים שימש שיק כמנהל מכינת תבור לצידו של עמיחי שיקלי. המיזם הפך להצלחה אדירה, אך בשביל אופיר זו הייתה רק תחילת הדרך. המבט מהמכינה החוצה, אל מרחבי הצפון, הוליד תובנה חדשה: כדי לשנות את פני הגליל, לא די בנקודות של אור. יש צורך בשינוי אסטרטגי עמוק. "הבנתי שהגליל חייב משהו אחר, משהו גדול יותר וברמה אסטרטגית. הבנתי שצריך לדקור את האתגרים בצורה נכונה ולעורר את מי שצריך לפעול כאן, שיפעל".

הצורך הזה הוביל לחיבור עם תנועת רגבים, שהוליד את ארגון 'לב בגליל'. "הקמנו עמותה שנועדה לקדם מדיניות ממשלתית לפיתוח הצפון. בלי להתבלבל – רצינו לוודא שיהיה פה רוב של אוכלוסייה יהודית שמזדהה עם הערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית".

שיק וחבריו הבינו שהשינוי לא יקרה בן לילה. הם הגדירו לעצמם טווח זמן ארוך במיוחד, מתוך הכרה במורכבות המערכת השלטונית בישראל. "קראנו לעצמנו 'לב בגליל 2050', מכיוון שקשה מאוד לשנות 70 שנה של מדיניות. מדובר בהסטת כיוון של ספינה גדולה המקובעת לסדרי עבודה ולהיררכיה שלטונית, שיש בה הרבה הפרד ומשול מובנה בין השלטון הארצי למקומי. כדי לפצח את זה צריך הרבה אמון ואורך רוח". המיקוד של הארגון היה ברור מהרגע הראשון: לא עוד פרויקטים מקומיים, אלא השפעה ישירה על הממשלה – השחקן היחיד שיכול לשנות את המציאות בשטח.

השלב הראשון היה בניית אמון מול המנהיגות המקומית בגליל, שהייתה סקפטית מטבעה. "מצאתי את עצמי מסתובב בין הרשויות בגליל ומנסה ליצור אמון ראשוני. ראשי הרשויות שאלו בצדק: 'מי אתה?'. החלטתי להתחיל בקטן. אמרתי לראשי הרשויות: 'אני ממילא נמצא בירושלים. אני לא מבקש תמורה, אלא רק לקדם דברים שאתם צריכים כשאני בפגישות עם חברי הכנסת והפקידות הבכירה'". כך החלה להירקם רשת של אמון ועשייה. "אחד ביקש תקן למעון יום, אחר ביקש פתרון לתחבורה הציבורית. עברנו בין המשרדים והתחלנו סביב העזרות הקטנות האלה ליצור אמון מהשטח. עסקנו בכ־40-30 פרויקטים נקודתיים כאלה, שבעצם בנו את הבסיס להמשך".

לאחר שנתיים של עבודת נמלים ובניית אמון באמצעות פרויקטים נקודתיים, ב'לב בגליל' הרגישו בשלים לעלות קומה. המטרה: שהשטח לא יחכה להנחיות מירושלים, אלא יכתיב למדינה את הצרכים שלו באמצעות תוכנית אסטרטגית סדורה. "חברנו לשלושה ראשי רשויות חזקים – אלי מלכה מהגולן, עדי אלדר מכרמיאל ושלמה בוחבוט ממעלות. האמירה הייתה: לא לחכות שהמדינה תכתוב בשבילנו תוכניות, אלא לעסוק בזה בעצמנו".

התהליך היה יסודי ומקצועי, וכלל שולחנות עגולים, תכלול של צורכי השטח ותרגומם לשפה תקציבית מול משרדי הממשלה. הארגון מצא את עצמו בעמדת הגורם המתכלל בין דרישות ראשי הרשויות ובין מקבלי ההחלטות בצמרת. "היינו בתקשורת טובה עם המשרדים הרלוונטיים", הוא מספר. "ראשי הרשויות היו ראש החץ מול שר האוצר דאז כחלון, שר הנגב והגליל דרעי וראש הממשלה. התוכנית נכתבה עם הבטחה לתקציב של כ־12 מיליארד שקלים. בדצמבר 2016 הגענו לרגע השיא: מסיבת עיתונאים חגיגית במעלות בהשתתפות כל צמרת המדינה. התוכנית אושרה, והתחושה הייתה של הישג היסטורי".

אך מה שנראה כניצחון אדיר תחת אור הזרקורים, התגלה במהרה כמעטפת מרשימה עם תוכן דל. המפגש עם המנגנון הממשלתי הוליד שיעור מפכח בבירוקרטיה וב"אריזה" פוליטית. "מהר מאוד הבנו שעבדו עלינו בעיניים", אומר שיק בכאב. "הרבה מהסעיפים בתוכנית היו בעצם תקציבים שכבר היו קיימים במשרדים. פשוט ארזו לנו אותם יפה במסיבה חגיגית. מתוך 12 המיליארדים, אפשר להצביע רק על כמיליארד וחצי שקלים שהיו תוספת אמיתית, ועוד כמה מאות מיליונים מתקציבי קק"ל. התוכנית הזאת לא הייתה אפקטיבית לצמיחה האמיתית של הגליל".

האכזבה מתוכנית הגליל המנופחת לימדה את שיק שיעור חשוב על כוחה של הבירוקרטיה ועל הצורך להיות גם בתוך השוחות. ההזדמנות לא איחרה לבוא. בסוף 2018 החליט שיק להיכנס לתפקיד סגן ראש המועצה האזורית גליל תחתון. "ראש המועצה ניצן פלג ואני חברים טובים, ואנחנו רואים עין בעין את רוב התהליכים שצריכים לקרות פה בצפון. החלטתי להיכנס לתפקיד רשמי ולהפוך ממי שמנסה לומר לאנשים מה הם צריכים לעשות, לבן אדם שעושה בפועל".

שיק קיבל לידיו את תחום הפיתוח הפיזי במועצה וכינה אותו "מערך תנופה" – תכנון, ניהול ופיתוח של הגליל התחתון. במקביל הוא גם מכהן כיושב ראש הדירקטוריון של החברה הכלכלית. "בנינו תוכנית מסודרת המפרטת את כל מה שבכוונתנו לפתח בכל יישוב בחמש השנים הקרובות, בהתאם לצרכים העולים מהנהגת היישובים".

הפקחים במילואים, העבריינות חוגגת

לאחר שנים שבהן התריע על אוזלת היד של המדינה נוכח אובדן הקרקעות, שיק מוצא את עצמו כיום יחד עם ראש המועצה בצד האוכף. אך המציאות הבירוקרטית לא תמיד משחקת לטובתו. "אנחנו משתדלים לאכוף כל מה שאפשר בצורה בלתי מתפשרת, אבל לא תמיד החוק לצידנו. לפעמים אתה כבול לבירוקרטיה פנימית, אבל ברגע שזה נפתר – חוזרים מיד להוצאת צווי הריסה".

המועצה האזורית הגליל התחתון חולשת על שטח נרחב ובו 16 יישובים יהודיים, שלושה כפרי נוער ומרחבים חקלאיים פתוחים. למרות שהמועצה אינה אחראית על יישובים ערביים, היא מוקפת במובלעות ובכפרים שכנים כמו טורעאן, עילבון ושיבלי. המפגש בין תחומי השיפוט השונים יוצר תמונה מטרידה של אכיפה סלקטיבית. "אם תסתכל צפונית לצומת גולני, בתחום השיפוט שלנו, תראה שהשטח נקי מאוד", הוא מדגים. "שם לא תזהה בנייה בלתי חוקית. אבל אז אתה מסתכל כמה מטרים מצידו השני של הכביש, מחוץ לתחום שלנו, ושם הכול בנוי בשטחים חקלאיים ועל פי רוב ללא היתר. בתוך ד' אמותינו אנחנו שומרים, אבל מעבר לקו – זה עולם אחר".

לצד האכיפה, שיק גאה בכך שהמועצה בראשות ניצן פלג היא היחידה במחוז הצפון שמובילה באופן אקטיבי הקמת יישובים חדשים. "יש את פרויקט שיבולת כמובן, אבל אנחנו מקדמים גם תוכניות עתיקות שהתגלגלו פה עשרות שנים במחשבות ובהחלטות ממשלה, כמו רמת ארבל וכדורי. במקום רק לחלום על זה מבחוץ, אנחנו דואגים שזה יקרה מתוך המערכת, מול הממשלה ומוסדות התכנון".

אתגר נוסף הוא מציאות של שטחים פתוחים שהפכו, במידה רבה, לשטח הפקר. שיק מצביע על אנומליה מובנית: בעוד שהמועצה האזורית מקפידה על נוהלי בנייה ברורים בתוך תחום שיפוטה, המרחבים שבין הרשויות נותרים פרוצים. "מה שלא נמצא בתחום השיפוט המוניציפלי שלנו, ידינו כבולות לגביו", הוא מאשר בתסכול. "אני יכול להסתכל על השטחים הפתוחים מסביב לכפר כנא ולא יכול לאכוף שם כלום. אנחנו יכולים להתריע בפני המדינה, אבל הגופים שאמורים לפעול – כמו הוועדות המרחביות – פשוט לא עושים את העבודה. לצערי גם הרשות הארצית לאכיפה במקרקעין לא מצליחה להתמודד עם האתגר".

שיק אינו חוסך בביקורת על סדרי העדיפויות של רשויות האכיפה הארציות, ומציע גישה אחרת, כזו שלמד עוד מימיו בשטח. "הטענה שלהם היא שהם עסוקים בפירוק מבנים לא חוקיים שלמים, ולכן לא מגיעים לטפל בגידורים לא חוקיים או בפלישות קטנות. קשה לי לקבל את זה. כל בר דעת מבין שאם אתה הורג את התופעה כשהיא עוד קטנה, לא תגיע למבנים בנויים. צריך לשנות את סדרי העדיפויות: במקום לטבוע בהליכים משפטיים אין־סופיים מול בניינים קיימים, תעצרו את הדברים עכשיו, כשהם עוד בתחילתם. שם נמצא המאבק האמיתי על הגליל".

לדבריו, המאבק על הקרקע הוא אירוע שמתרחש מדי יום בצידי הדרכים. "יום אחד בדרך הביתה, בכביש שבין כפר כנא לתורען, אני רואה באגר ענק מתחיל עבודות פיתוח בצד הכביש", הוא משחזר. "אני מכיר את השטח, זה שטח חקלאי לכל דבר. הפעם דילגתי על הוועדה המרחבית ויצרתי קשר ישיר עם מפקח הרשות לאכיפה במקרקעין. הוא ביקש ממני לצלם הכול – את הכלי, את לוחיות הזיהוי. בסוף הוא הגיע והכלי הוחרם, אבל התשובה שלו הבהירה לי את עומק הבעיה".

המפקח הראה לשיק בטלפון תמונות של בניין בן שבע קומות באזור הכפר מע'אר שהיה עליו להרוס. "הוא אמר לי: 'אני מגיע מבניין כזה, ואתה קורא לי על עבודות עפר?'. אמרתי לו: 'נכון, זה בדיוק העניין'. קשה לבוא אליו בתלונות, כי אין להם כוח אדם. בזמן המלחמה המפקחים האלה שירתו 300 יום במילואים, ובחסות המלחמה התופעה הזאת פשוט התפוצצה". לדבריו, הנתונים בשטח מצביעים על זינוק של יותר מ־100 אחוזים בבנייה הבלתי־חוקית בשטחים חקלאיים מאז פרוץ המלחמה. "הם הראשונים שהבינו שכולם במדים ושאפשר לעשות מה שרוצים. זה קורה בשטחים שהם כביכול בתחום השיפוט של רשויות כמו כפר כנא, אבל זה לא מעסיק אותם. לחלק מהרשויות אין בכלל יחידות אכיפה, והוועדות המרחביות שאמורות לפקח לא מספיקות לעמוד בהיקף העצום, זה פשוט לא עובד".

בתוך גבולות המועצה, שיק פועל בשני ערוצים מקבילים: "סור מרע" – אכיפה נחושה ובלתי מתפשרת ומימוש הריבונות, ו"עשה טוב" – תנופת פיתוח חסרת תקדים. "אנחנו מקדמים כיום שלושה יישובים חדשים", הוא מפרט. "פרט לשיבולת ורמת ארבל, אנחנו מתכננים בכדורי עוד כ־250 יחידות דיור. זה יהיה יישוב חדש עם סמל יישוב משלו, באזור שממילא כבר עבר פיתוח, מה שמקל עלינו מבחינה תכנונית. במקביל, אנחנו מקימים לראשונה תיכון דתי־תורני שייתן מענה לצמיחה הדמוגרפית הגדולה ביישובים הדתיים שלנו".

בנוסף לכך מקדמים במועצה מנועי צמיחה: המשרדים הראשיים של מחוז צפון של קק"ל עוברים לשטחי המועצה, כמו גם הקמת בסיס המשמר הלאומי הצפוני. "אנחנו מקימים שני בתי מלון חדשים, מוזיאון ילדים גדול ומיזמים רבים שיהוו עוגני תעסוקה איכותיים. אלו דברים שחלקם כבר קרו וחלקם בשלבי ביצוע מתקדמים".

70 אלף דונמים יורדים לטמיון

במסגרת 'לב בגליל', פועל שיק מול מקבלי ההחלטות כדי להבטיח שהתקציבים שמוזרמים לצפון בעקבות המלחמה ישנו את פני האזור כולו, גם מעבר לקו העימות. "המדינה הקצתה מסגרת של 15 מיליארד שקלים לשיקום ופיתוח הצפון. הנתח העיקרי כמובן הולך לקו העימות, אך שלושה מיליארד שקלים נוספים למה שהגדרנו כ'עוטף קו העימות'. המטרה היא לא רק להחזיר את המצב לקדמותו, אלא לקפוץ לשלב הבא". את המהלך יובילו ראש הממשלה ושר האוצר.

אתה מרגיש שכיום המערכת מגויסת למטרה, או שיש חסמים שעדיין לא עברו מהעולם?

"המערכת עדיין רצופה מקלות בגלגלים", הוא קובע נחרצות. "בתחום המשילות פניתי פעמים רבות לשר בן גביר. הוא הבטיח להגיע, לצערי זה עדיין לא קרה, אבל אין לי ספק שזה יקרה. המערכת חייבת לראות את הדברים בעיניים. האסימון עוד לא נפל לגבי חומרת המצב שבו אנחנו נמצאים".

הזיכרון מפרעות שומר החומות עדיין חי אצל שיק, שירד אז לצמתים כדי לוודא שהמשטרה בולמת את ההתפרעויות מכיוון כפר כנא. "ראינו אז מה קורה כשהמדינה נכשלת. יישובים כמו הררית ומורשת היו נצורים, בקבוקי תבערה נזרקו על כביש 65. טייסים לא הצליחו להגיע לבסיס כדי להמריא לעזה. המדינה שכחה את זה, ומקדמת בחוסר אחריות משווע תוכניות מתאר הזויות על כבישים אסטרטגיים ראשיים".

הוא אף מתריע כי השילוב בין תכנון ממשלתי "בזבזני" ובין הבנייה הערבית הבלתי־חוקית שזינקה ב־2026 בחסות המלחמה, מוביל לאסון קרקעי. "מחקר שעשינו מראה שבטווח של חמש השנים הקרובות אנחנו עומדים לאבד סדר גודל של 70 אלף דונמים! זה נתון מטורף – פי ארבעה משטחה של רמת גן. השכונות של טורעאן וכפר כנא הולכות להיבנות על צירים ראשיים בצורה שתנתק את התקשורת בין היישובים שלנו. מישהו פה חייב להתעורר לפני שהגליל ייחסם סופית".

לצד המאבק מול משרדי הממשלה, מצביע שיק על חסם פנימי מעיק לא פחות: היעדר האחדות בקרב ההנהגה המקומית בצפון. בעוד שבמקומות אחרים המנהיגות המקומית מצליחה לפעול כגוף אחד, בגליל המציאות הרבה יותר מבוזרת. "לפעמים אנחנו מציבים לעצמנו מכשולים בתוך ההנהגה המקומית", הוא מודה ביושר. "הממשלה, במתכוון או שלא, מנצלת את זה. כשהיא רוצה להוריד את גובה הלהבות של התארגנות משותפת, היא נותנת לראש רשות אחד מענה למשהו שמאוד מציק לו, ובכך מפרקת את האיחוד. זה מאוד נוח למדינה, וזה מצליח לה פעם אחר פעם".

שיק מביט בקנאה במודל הניהולי של יהודה ושומרון, המקום שבו גדל, ומבין את הפער העצום בינו ובין הגליל של שנת 2026. "אני מתקנא בפורמט של מועצת יש"ע כגוף שמזיז תהליכים. אנחנו מתאמצים מאוד ליצור דבר כזה בגליל, אבל נתוני הפתיחה נגדנו. במועצת יש"ע יש כ־20 רשויות הומוגניות יחסית. בגליל, על תא שטח קטן, יש 96 רשויות – אין לזה אח ורע בעולם. יש כאן יהודים וערבים, מועצות אזוריות, מקומיות וערים, והתפיסות שונות לחלוטין. בתוך הבית פנימה קשה לפעמים ליצור שיח משותף אפילו בין מושבים לקיבוצים על דברים פשוטים, שלא לדבר על הפער בין המרחב הכפרי לעירוני".

בסופו של דבר, אתה אופטימי באשר לעתיד הגליל?

"חד־משמעית! ב־2050 אני רואה גליל עם רוב יהודי מוצק, אוכלוסייה שמזדהה עם ערכי הליבה של מדינת ישראל, וצמיחה דמוגרפית עירונית של יותר משלושה אחוזים בשנה. המרחב הכפרי צריך למצות את מלוא פוטנציאל הבינוי שלו. הפעם האחרונה שהיה פה רוב יהודי במחוז הצפון הייתה ב־1979, ומאז אנחנו רק דועכים. המטרה היא להפוך את המגמה. המאבק על הגליל אינו המצאה חדשה, אלא המשך ישיר למפעל הציוני של שנות ה־50, אז הוקמו נוף הגליל וכרמיאל מתוך הבנה אסטרטגית מפוכחת".

"בן גוריון עמד על ההר והבין שכאן חייבת לקום עיר עברית", הוא מזכיר. "הוא הבין שכל חבל ארץ שמתפתח בו רוב שלא מזדהה עם ערכי המדינה, עלול לתבוע ריבונות או להפוך לקן טרור. ראינו את זה בשומר החומות, ראינו את השפעתו של כמאל ח'טיב בכפר כנא, ואני בעצמי צילמתי דגל דאעש על מרפסת באחד הכפרים בגליל. אם אתה לא נמצא פה – הבור ריק, אין בו מים, ויש בו נחשים ועקרבים.

"אני אופטימי מאוד כי אני מזהה את הרצון של התושבים להגיע לפה. אנחנו לומדים לספר את הסיפור של הגליל בצורה טובה יותר, ואני רואה אנשים מצוינים שנכנסים למערכות מתוך הבנה שזו הדרך היחידה להשפיע. לאט לאט גם למקבלי ההחלטות בירושלים נופל האסימון שאי אפשר להמשיך ככה. זו אבולוציה איטית, אבל היא אכן מתרחשת. הגליל עוד יחזור להיות מרחב יהודי משגשג".