ווטסאפ
איך בעצם נולד הטור הזה? מישהי שנמצאת בקבוצת ווטסאפ שבה אני מקליט דברי תורה ועידוד לנשות מילואימניקים כתבה לי: "בעלי עושה מאות ימי מילואים. אני מסתובבת שנתיים וחצי עם כעס בבטן, רוצה ללכת ברחובות חרדיים ולומר להם: אתם לא רואים אותנו. תראו את החברות שלי האלמנות. שמעתי שהיה בלגן בהפגנה, הייתי עייפה. אבל גם מתביישת לומר, זה עבר לידי מרוב כעס ותסכול מהם. מרוב עייפות מהמילואים ועלבון מהם, לא היה לי מקום בלב בשבילם. כך הלכתי לישון. בבוקר פרסמו את השם, פנים, משפחה. התהפכתי, חשבתי על ההורים שלו, על הכאב שלהם, כאב לי ממש מהמקום הכי עמוק. לא רוצה להיות ניזונה משנאה ומרמור. חייבים לעשות תיקון".
עם יד על הלב
השאלה החשובה איננה אם הנהג שהרג את הנער החרדי התכוון לרצוח אותו או הרגיש מותקף ונהג ברשלנות מחשש לחייו. השאלה גם איננה האם הייתה ידו קלה על ההגה ודרס בקלות דעת, או אולי בכלל לא ראה את הנער שהיה תלוי בתחתית חזית האוטובוס ואולי היה נסתר מעיניו. כלומר, לשאלה הזאת יש חשיבות עצומה לגורלו של הנהג הדורס ולתחושתה של משפחת הנדרס, אבל השאלה היא שאלה משפטית, שבוודאי תיבחן שוב ושוב על ידי המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט ויוכרע בה מה שיוכרע, בתקווה שיוכרע על פי הצדק. והצדק הזה ממילא לא ישיב את יוסף אייזנטל ז״ל לחיים.
אולי יעניין אתכם
מהי השאלה החשובה באמת? השאלה מה הרגיש כל אחד מאיתנו כלפי המוות הזה, כמה זה הלך איתנו, נגע בנו, וכמה מקום, אם בכלל, נתנו לזה בלב.
כל כך הרבה זעם הצטבר אצל רבים לשמע הקריאות ״נמות ולא נתגייס״, שהרי ברור שמשמעותן היא שאנחנו נצא לקרב ונממש את ה״למות״ והם יהיו בקהילתם, לא בהכרח בבתי המדרש, ויישארו עם ה״לא נתגייס״. אבל כשנדרס יוסף זו הייתה הזדמנות לבדוק טוב טוב את הזעם הזה, כי המרחק בין זעם ערכי לשנאה של ממש הוא דק מן הדק. ושנאה היא לא רק לרצות בצערו של האחר, ברור לי שאף אחד לא שמח למראה נער חרדי נדרס. שנאה היא המקום שבו נאטם הלב מלהרגיש בצערו. ואיכשהו מסובב הסיבות דואג שיהיה זה נער בשם יוסף שיהדהד לנו את השאלה האם הרגשנו בצערו ובצער משפחתו, או ישבנו לאכול לחם. במילים אחרות, אם לא כאבנו את כאב המוות הזה כפי שהיינו כואבים נער הדומה לילדינו שנפגע בהפגנה. אולי לא רק לנהג האוטובוס היה ״שטח מת״ ו״נקודה עיוורת״ כפי שטוען עורך דינו, אולי איזה שטח מת התפשט לנו בלב הערב לאחיו, אולי לקינו קצת בעיוורון הניכור. יש הרבה סיבות לניכור הזה, אף שנאת חינם היא לא בחינם. ועדיין בעיניי המקרה הנורא הזה הוא רגע שכדאי להניח בו יד על הלב ולבדוק אם הוא עדיין עובד. מאז שזה קרה אני מנסה לבדוק עם עצמי.
ידינו לא שפכו
ויש גם צד שני למטבע, מפני שבצד השאלה האם שמענו זעקת אחינו ונכנס בליבנו צערו, ישנה עוד שאלה: מי זרק את יוסף לבור? בירושלים לא נוהגת עגלה ערופה, מה טוב שכך, מפני שאם היה מתקיים טקס שכזה, לא יכלו זקני העדה לומר ״ידינו לא שפכו את הדם הזה״. ומפני מה אין נוהגת עגלה ערופה בירושלים? מפני שלא התחלקה לשבטים, ובמילים אחרות: הדם הזה של יוסף ז״ל צריך להטריד את השבטים כולם, לאף שבט אין פטור.
בעקבות האסון ההוא
אחרי אסון מירון שאירע במתחם ההדלקה של חסידות תולדות אהרן, מלבד הצער העצום על הנספים, וכאב אישי גדול במיוחד על תלמיד־חבר, יהונתן חברוני ז״ל, חשבתי לעצמי איך מעולם לא פגשתי חסיד תולדות אהרן, והחלטתי לאתר מישהו שיסכים לבוא למפגש בבית המדרש הקהילתי בכפר סבא. לא ידעתי מאיפה מתחילים, התחלתי מאדם חרדי שאני מכיר (ונדהמתי כמה חילונים אני מכיר וכמה מעט חרדים), וממנו קיבלתי מספר של חסיד תולדות אהרן, שדחה אותי על הסף. כך היה גם עם חסיד נוסף. השלישי אמר שהוא לא מעוניין, אבל יש לו קרוב משפחה שכדאי לבדוק איתו. התקשרתי. אמרתי שאני מבית מדרש ציוני־דתי, שנשמח להכיר, לא להתווכח, רק לשמוע. אמר לי מיד: אני בא.
היה ערב יוצא דופן. החסיד דיבר בגילוי לב על חייו בחסידות, הוא סיפר איך נראה היומיום שלו ושל חבריו, דיבר גם על היחס העוין של חלקים בחסידות למדינת ישראל. סיפרתי שהופתעתי מההסכמה המהירה ללא תנאים. סיפר שתפסתי אותו ברגע הנכון. בדיוק יצא מניחום אבלים אצל משפחת חסיד תולדות אהרן שנהרג במירון. כל המנחמים היו דומים, עד שהגיע זוג בעל מראה חילוני מובהק. לא הכירו, שמעו בחדשות ובאו מחיפה כדי להזדהות. נגעו לליבו. יצא משם בתחושה שהוא חייב לעשות משהו למען האחדות, ומיד כשיצא התקשרתי. זה הרגיש לו משמיים. לכן בא.
בעקבות האסון הזה
הלוואי שגם מותו של יוסף ז״ל יצית איזו להבת חיבור. אני וכך גם רוב חבריי מהציונות הדתית לא באמת מכירים את הציבור החרדי. אנחנו רואים אותו במסות בהפגנות, שומעים את נציגיו בכנסת מדברים לרוב בניכור ובוז כלפי הציבור שלנו, אבל מפגש בלתי אמצעי איננו קיים. אנחנו לא באמת מכירים אותם ואת הפחדים שלהם, רק את הסיסמאות המדוקלמות. הציבור החרדי בוודאי לא מכיר אותי ושכמותי. הגיע הזמן להיפגש, לדבר, להבין. הרבה חומות ייפלו, כך אני מקווה. וכן, אני יודע שנפילת חומות היא בדיוק הדבר שמפחיד חלק ממנהיגי הציבור החרדי, מפני שקל להציג דמות דמונית או עלובה שנמצאת מאחורי החומה, וקשה לעשות זאת אחרי שפוגשים אותה. אני יודע גם שחלק נכבד מהציבור הציוני־דתי ידחה כל רעיון למפגש, מתוך תחושה שאין עם מי לדבר כל עוד אין ערבות ושותפות בנטל. אבל אני מאמין שיש רבים רבים שאיתם הקשר הזה יכול להתחיל.
לתגובות:
