מהמחנות לעבודת אדמה. בשלהי חנוכה מצאתי את עצמי נוסעת דרומה, למושב תקומה. לא לסיור מודרך אלא להליכה פשוטה בין שדות, כזו שמחזירה את הגוף למקצב אחר. בת דודתי דבורה הנגבי (לבית נוימן) חיכתה לי בכניסה, וכבר מהרגע הראשון היה ברור שזה לא הולך להיות עוד ביקור משפחתי מנומס. עיניה ברקו מהתרגשות אמיתית, כזו של מי שחיה את האדמה ולא רק מתגוררת לידה.
להיות חקלאי זאת בחירה יומיומית לקום בבוקר ולעבוד את הקרקע, גם כשחם, גם כשקר, גם כשלא ברור מה יביא המחר. אביה של דבורה, בן דוד ראשון של אימי, היה מהבודדים במשפחתה ששרדו את השואה. כל משפחת סבתי נספתה חוץ משני בני דודים, והיא מעולם לא סלחה לעצמה על כך. יום יום היא חיה את אשמת השורד. בני הדודים, דב וצבי נוימן, עברו מחנות ריכוז, רעב והשפלה, ואחר כך גם מעצר בקפריסין בדרכם לארץ. הם נלחמו במלחמת השחרור ובשאר מלחמות ישראל. דב הגיע למושב תקומה ובחר באדמה. דבורה, בתו, נולדה וגדלה במושב, שם גידלה את ילדיה וכעת היא מגדלת את הדור השלישי, וכך גם אחותה הגדולה טובה.
נס בשמחת תורה. שנים רבות עבדו תושבי המושב בחקלאות "מצאת החמה עד צאת הנשמה", תחת אתגר ביטחוני מתמיד בגלל הקרבה לגבול עם עזה. עם השנים מצאו חלק מהתושבים את פרנסתם מחוץ למושב, אך כמה משפחות, כמו משפחת הנגבי הענפה, ממשיכות לטפל בעזרת עשרות תאילנדים בשטחי גידול רחבים, שבהם הן מגדלות פירות וירקות משובחים ביד אוהבת. תקומה ניצל בשבת שמחת תורה בדרך פלא, בדומה ליישובים דתיים אחרים באזור. המחבלים הגיעו לשער המושב, שהיה נעול לרגל השבת והחג. במצלמות האבטחה אפשר לראות כיצד לאחר כמה רגעי היסוס הם פשוט עזבו את המקום בלי לגרום נזק. נס גלוי ממש.
יש לי בלב פינה חמה למושב תקומה – שילוב של קשרי משפחה ונוסטלגיית ילדות. דב, שהיה כאמור בן דוד של אימי, שזכור לי תמיד עם מספר על היד, הקים בית עם שושנה, שורדת שואה גם היא. הוא הצטרף למושב כמעט בראשיתו, עבד קשה בחקלאות ושימש עשרות שנים כרכז הביטחון של המושב. אני זוכרת שבאחד החופשים בארץ ביקרנו אותם במושב הרחוק, עוד לפני מלחמת ששת הימים. הייתי בת ארבע ונבהלתי מאוד מיריות שנשמעו מפעם לפעם מכיוון הגבול. בנות הדוד סיפרו שאלו קולות ששומעים בכל לילה. לפעמים היינו מבקרים בתקומה גם בדרכנו לשבתות בנצרים, שומעים סיפורים על הימים שהיו ותקוות לעתיד – שרובן, ברוך ה', התגשמו.
אולי יעניין אתכם
חקלאות זה בריאות. דבורה הכניסה אותי אל החממות. שורות־שורות של עגבניות שרי אדומות, חצילים כהים ומבריקים, קישואים ירוקים, תפוזים וקלמנטינות שמפיצים ריח של חורף ישראלי. קטפנו בידיים. היד נשלחת, הפרי נקטף – הרגשה מיוחדת בעידן שבו רובנו פוגשים ירקות רק כשהם עטופים בניילון. דבורה צועדת לצידי, ואני מרגישה את התשוקה שלה לאדמה. החיבור לאדמה מרגיע, מווסת ונותן פרופורציות. מחקרים מראים שעבודה חקלאית, שהייה במרחבים ירוקים ומגע עם הקרקע מפחיתים את המתח, משפרים את המדדים הבריאותיים ומחזקים את החוסן הנפשי. הרגשתי זאת בגופי ממש.
דבורה עצרה לרגע, הביטה בשדות ואמרה כמעט כבדרך אגב: "זה הבית שלי". משפט שנושא בתוכו חיים שלמים. הבית שלה נבנה בעמל ובאמונה שהאדמה הזאת קדושה, שהשורשים שלנו כאן עמוקים יותר מכל קושי זמני. כשצעדנו בחממה, חשבתי על הפער העצום בין החיים במושב ובין המציאות העירונית שרבים חיים בה – עולם של מסכים והסחות דעת שהכול קורה בו במהירות. כאן הזמן אחר. יש זריעה, יש צמיחה, יש קטיף. אי אפשר לדלג על שלבים או להאיץ תהליכים. זה שיעור שהאדמה מלמדת אותנו בענווה.
לפני קום המדינה הוקם קיבוץ רביבים, אחד משלושת המצפים הראשונים בנגב. המתיישבים סבלו ממחסור במים, מבדידות מוחלטת ומפשיטות חוזרות של ערבים. ובכל זאת, הם המשיכו לזרוע. העובדה שהקרקע שם עובדה ברציפות הייתה אחד הטיעונים העיקריים להכללת הנגב בשטח מדינת ישראל, אבל מהלך חשוב לא פחות היה הבאת המשפחות. דוד בן גוריון הבין זאת היטב כשבשנות ה־50 ירד בעצמו לגור בשדה בוקר, יישוב בודד בלב המדבר. הוא כתב שאין משמעות לריבונות בלי התיישבות בפועל, ובאחד מנאומיו הצהיר שעתיד הנגב לא יוכרע לפי מספר החיילים שיהיו בו, אלא לפי מספר המשפחות שיחיו בו. זו הייתה קריאה מעשית.
גם כפר עציון, בגלגולו הראשון, עמד בתנאים בלתי אפשריים של קטיף חיטה תחת ירי ולינה בשדות כדי לא לאבד את היבול. הכפר נפל בתש"ח, אך כששבו אליו אחרי עשרים שנה – השדות היו נקודת ההתחלה. הרב חנן פורת דיבר רבות על הקשר בין אדמה, חינוך ונוכחות. כשהגיע לגוש עציון אחרי מלחמת ששת הימים, הוא לא דיבר רק על הזכות ההיסטורית, הוא דיבר על חזרה לחריש ולנטיעה. וכך הוקם גוש עציון מחדש – קודם בית ספר שדה ואחר כך שכונות קבע, בתי ספר, ישיבה, משפחות. הרב חנן פורת נהג לומר שבלי ילדים במדרכות – אין יישוב.
יציבות בעידן של טלטלות. תנועת הנח"ל שילבה בין שירות ביטחוני, חינוך והתיישבות, מתוך הבנה שחיילים לבדם לא יכולים ליצור אחיזה בקרקע לאורך זמן, אלא רק קהילה חיה. היום, לנוכח המציאות הביטחונית, העיקרון הזה חוזר לשיח. יותר ויותר קולות מדברים על הצורך להקים מחדש גרעינים תורניים בדרום ובצפון, ואפילו בעזה. ישיבות ואולפנות, משפחות צעירות שמבקשות לחיות חיי תורה עם עשייה. זהו מודל שבו לימוד התורה איננו מנותק מהקרקע, מהעבודה ומהאחריות הציבורית. גרעינים כאלה, בעבר ובהווה, הוכיחו שהם מספקים יציבות דמוגרפית וחוסן דווקא באזורים רגישים, והיום אנחנו רואים את זה בגדול אצל אנשי החוות והגבעות.
הביקור בתקומה נטע בי את ההבנה שהחיבור לאדמה ולשדות, שלכאורה שייך לעבר, רלוונטי גם להווה, ואולי עוד יותר לעתיד. בעידן של חוסר יציבות, טלטלות ושאלות קיומיות, יש משהו מנחם בידיעה שיש מי שקם בכל בוקר, הולך לשדה וממשיך. פשוט ממשיך. נפרדתי מדבורה כשידיי מוכתמות באדמה, וריח הירקות והפירות הטריים מלווה אותי. יצאתי בידיים מלאות – קלמנטינות, תפוזים, קישואים, חצילים ואפילו אננס ופטל – אבל הבאתי איתי הביתה הרבה יותר מזה. קיבלתי תזכורת לכוחם של שורשים ועבודה שקטה, כוחו של חיבור לאדמה שמחזיק עם שלם גם בזמנים קשים. בדרך חזרה חשבתי על הדור ההוא, ששרד את התופת, הגיע לכאן כמעט בחוסר כול ובחר דווקא בחקלאות. הם הבינו שהקשר לאדמה הוא לא רק כלכלי או ביטחוני אלא זהותי. הוא עוגן. הוא תקומה.
לתגובות:
