רב מעיניים של ילד
כשהייתי ילד, רב העיר היה בשבילי דמות של פעמיים בשנה. הוא היה מגיע לבית הכנסת שבו התפלל אבי לפני פסח כדי לדרוש בהלכות החג, ולפני יום כיפור הגיע כדי לדבר על הלכות הקשורות לצום. בשאר שבתות השנה הייתי פוגש בו כשפסע מבית הכנסת הגדול אל ביתו, עטוף בטלית ומלווה בבניו, תמיד חייך כשבירך בשבת שלום. בשאר ימות השנה פגשתי בו לפעמים בתפילת שחרית של חול, כשהתפללתי במניין שלו, ותו לא. הוא לא היה גורם משמעותי בחיי אולי בגלל שהייתי רק ילד, אבל הוא גם לא היה גורם משמעותי בחייהם של הוריי וחבריהם, אלא אם מחשיבים חתימה על טופס מכירת חמץ ותרומה לקמחא דפסחא כרגע משמעותי בחיים.
מדוע לא היה משמעותי? מפני שזו הייתה רבנות הלכתית שמוכנה לתת מענה לשאלות הלכתיות, אבל שאלות החיים הבוערות לא היו קשורות אליה ולא נובעות ממנה. אני לא מזכיר כאן את שמו מפני שבעיניי זה לא נבע מאישיותו, אלא מתפקיד הרבנות כפי שנתפס אז בעיני הרבנים ובעיני הציבור כולו.
אני מניח שתרמה לתחושה הזאת הידיעה שהוא ובניו לבושים אחרת מאיתנו, ילדיו בוודאי לא ילמדו בבתי הספר שלנו והוא לא חולק איתנו את תפיסת העולם. ממילא איננו כתובת לשאלות שלנו, לחלומות שלנו ולמה שמעסיק אותנו. אולי הוא כתובת לאנשים כמותו, אבל אנשים כמותו כמעט לא היו בכפר סבא של ימי ילדותי, ולמען האמת גם היום הם אחוז זניח באוכלוסיית העיר.
אולי יעניין אתכם
אבא שלי הסביר שככה זה, רב עיר הוא תמיד חרדי, גם אם אין בעיר אפילו חרדי אחד. הוא לא אמר זאת כטרוניה, היה לו כבוד עצום לתלמידי חכמים, הוא אמר זאת כעובדה. וכששאלתי איך זה עובד אם רוצים להחליף רב, אמא שלי ידעה גם לצטט את אבא שלה שאמר שרב הוא מסמר בלי ראש, אפשר להכניס ואי אפשר להוציא. שהרי באותם ימים רב עיר לא יצא אפילו לפנסיה, ורק יציאתו מן העולם חתמה את כהונתו ברבנות.
לפיכך הייתה זו עובדה מוגמרת: רב העיר לעולם לא יהיה דמות בעלת משמעות בחיים שלי, ובאותם ימים הייתה העובדה הזאת נכונה בעיניי לכל רב באשר הוא.
רב מעיניים של איש
כשהתחלתי בעצמי ללמוד תורה ופגשתי דמויות רבניות שתורתם הייתה הרבה מעבר לתורה הלכתית גרידא, התחלתי להכיר את המושג תורת חיים. פתאום ״עשה לך רב״ היה סיפור חיים, לא כי הרב שבו פגשתי החליט בשבילי החלטות, אלא מפני שהוא לימד אותי איך מתבוננים בצמתים של החלטות חשובות מתוך עיניים של תורה. ככל שנחשפתי יותר ויותר לתורת הרב קוק, כבר לא יכולתי להפריד בין שאלות הלכתיות לשאלות אמוניות ודרכי חיים, ואליהן נוספו הלכות ציבור, מבטה של התורה על חיי המשפחה, החברה ועם ששב לארצו. דמיינתי איך תיראה חברה שהרב העומד בראשה הופך את תפקיד הרבנות מתפקיד הלכתי של פיקוח על כשרות ואמירת פרק תהילים בטקסי יום הזיכרון לתפקיד שמפיח רוח חיים בציבור, וזה היה נראה לי חלום רחוק.
רב מעיניים פוליטיות
כשגדלתי הבנתי איזו פוליטיקה עקומה מעורבת בדבר הזה. הבנתי שמינוי רב עיר, כמו גם מינוי דיינים, אצל פוליטיקאים מסוימים, הוא הזדמנות למינוי מקורבים לתפקיד יוקרתי, והשאלה מה נכון לציבור ומה ימנף את הרוחניות במקום שאליו מיועד הרב היא לא בהכרח הדבר הראשון על סדר היום. לפעמים היא לא על סדר היום בכלל.
עוד גיליתי בצער שאת המפלגות החרדיות, מסיבות כאלה ואחרות, סוגיית מינוי הרבנים והדיינים מעסיקה מאוד. היא תהיה נוכחת במקום גבוה בדרישות הקואליציונית שלהן, בבחירת תיקי הדתות והפנים ובחברים בוועדות המינוי, בעוד שהמפלגות הציוניות־דתיות לא מניחות את שאלת הרבנים והדיינים במקום גבוה מספיק. כך במינויי רבני הערים יד החרדים על העליונה, וכך נוצר גם המצב המשונה ששליש מהדיינים המתמנים לבתי הדין בכל סבב הם ציונים־דתיים ושני שלישים חרדים, שליש אשכנזים ושליש ספרדים כמובן.
עשרות שנים חלפו מימי ילדותי, ועדיין התמונה דומה – ביישובי יהודה, בנימין, שומרון והגולן, כמו גם בקיבוצים הדתיים, מכהנים רבנים בני הציונות הדתית מפני שהבחירה שם אוטונומית, אבל בערים ובמועצות מקומיות ואזוריות יש רוב גורף לרבנים חרדים, גם במקומות שהציבור בהם משתוקק לרבנות אחרת. איכשהו לא יעלה על הדעת שרב העיר בני ברק יהיה ציוני דתי, אבל אפשר גם אפשר שרב עיר שאין בה כלל אוכלוסייה חרדית יהיה חרדי.
בשנים האחרונות מתחילה לנשב רוח אחרת. פגשנו את הרוח הזאת בבחירות לרב הראשי האשכנזי, ואיכשהו הצלחנו להחמיץ את ההזדמנות. איך זה קרה? רק זה לבדו מצדיק ועדת חקירה.
בימים אלה בחלק מהערים הגדולות עומדים לקראת מינוי רבנים חדשים למשרת רב העיר, ואולי זו הזדמנות לחולל שינוי. והלוואי שנציגי המפלגות הציוניות־דתיות, כמו גם המפלגות החילוניות והמסורתיות, יראו בתפקיד הזה חשיבות, וישאפו להעמיד ברבנות העיר דמות של תלמיד חכם שידיו רב לו בתורה ובהלכה ועם זאת בכוחו לחבר ולאחד, ולהנחיל תורה שיש לה מה לומר הרבה מעבר לדל"ת אמות של הלכה. די, כבר התקדמנו.
העזרה בדרך
המילים הללו נכתבות בראש חודש, אחרי אמירת ההלל. איכשהו כשאמרתי "טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים", חשבתי על צמד המילים "העזרה בדרך". חשבתי על אלפי המפגינים שיצאו לרחובות הערים באיראן באומץ אדיר, וכששמעו שהעזרה בדרך יצאו שוב ושוב, ונורו ונתלו ויצאו, וסמכו על העזרה שבדרך. ואחרי שנטבחו אלפים שמעו שבעצם העזרה נתקעה בדרך, ואולי בעצם לא תגיע כי המשטר החליט בסוף לא לתלות עוד 800 איש ונראה שהוא בעל תשובה.
והלוואי הלוואי שהעזרה בכל זאת בדרך וזה סתם עניין של דחייה, ויהיה אומץ לעשות את מה שהכי מוסרי בעולם לעשות: להושיע את העם האיראני, ואיתו גם אותנו, מהמפלצת המרושעת הזאת שבאצטלה דתית שולטת בו.
אבל על נדיבים אסור להישען, "טוב לחסות בה'". כדי שהעזרה אכן תגיע, צריך הרבה תפילות למי שלב מלכים בידיו. זה בדיוק השבוע שבו הופרו על ידי אותו נדיב הבטחות גם כלפינו, ופתאום ארדואן וקטאר הופכים לשכנים בעזה. הם, מחמשי החמאס, יהיו אחראים לפירוקו, והבדיחה על חשבוננו. אל תבטחו בנדיבים, בטח לא באויבים.
לתגובות:
