מערכת היחסים בין האליטות בצה"ל והציבור הדתי עלתה על שרטון חריג. לא פחות משלוש סערות תקשורתיות הציפו את השיח: יציאת לוחמי גולני מטקס בגלל זמרת, מחאה סביב נוכחותן של פרמדיקיות בנמ"ר (נגמ"ש מרכבה), וסירוב ראש השב"כ דוד זיני ללחוץ ידי לוחמות שב"כ.
שונאי הדתיים ממהרים למסגר אירועים אלו כ"הדרת נשים" ו"הקצנה דתית". ואולם מבט מעמיק יותר מבחין בחוט שני של תפיסת עולם אחת, עתיקת יומין ומוצקה, העומדת למבחן מול אג'נדות ליברליות דורסניות. מאבק על מושג הצניעות – לא כקוד לבוש, אלא כערך יסוד של קדושה. כדרך חיים של הפרט, משפחתו ואף ציבור שלם.
תופעה מצערת ביותר בסערות הללו ניכרה בחלק מהתגובות בתוך הציבור הדתי. לעיתים, הקולות המבטלים ביותר לא הגיעו מהשמאל הרדיקלי, אלא מבית המדרש. בפרשת שירת הנשים בגולני, רב צבאי מסוים השווה את מחאת הלוחמים ל"תלונה על סלט חצילים מקולקל שהוגש בחתונה". המשל ברור: החתונה (השירות הצבאי והניצחון) היא העיקר, ואילו הצניעות היא פרט מציק שלא יהרוס את השמחה.
הגישה הזאת, המכונה לעיתים "לימוד זכות" או "עין טובה", הפכה לעיוורון מכוון. כאשר רבנים ומנהיגי ציבור מגדירים הפרת צניעות סדרתית כ"תקלה נקודתית", הם מעבירים מסר כפול: לימוד זכות על מובילי האג'נדות הבכירים, ולימוד חובה על הלוחמים בשטח. הלוחם שמבקש לשמור על עיניו ועל קדושתו הוא "בעייתי", "קטנוני" או "פרובוקטור". כך נשמטת הקרקע מתחת לרגלי הדור הצעיר שרוצה לשלב ספרא וסייפא מבלי לפגוע בצניעותו ונשמתו. דור שמרים ראש אחרי עשרות שנים של פגיעה בקדושת המחנה.
אולי יעניין אתכם
סיפורו של דוד זיני בטקס השב"כ היה קו פרשת המים. כאן כבר לא היה מדובר בלוחם צעיר, אלא בליבת הצמרת והקונצנזוס הביטחוני, קצין וג'נטלמן שזכה להערכה מקיר לקיר. התנפלות השמאל הרדיקלי על "ראש השב"כ החשוך" בגלל סירובו ללחוץ את ידו שלו לנשים, חשפה את האמת: המתקפה אינה על הנימוס, אלא על העובדה ששומר מצוות, הנאמן להלכה ללא פשרות, מעז להחזיק בעמדת כוח.
מקרה זיני הוכיח שאין טעם ב"הסברה" או בניסיונות למצוא חן. כולם הבינו שההתקפה עליו היא רק תירוץ במלחמה רחבה נגד נוכחות דתית בעמדות הכרעה בכלל, ומקמפיין ממושך נגדו ונגד מה שהוא מייצג. אם אפילו דמות כזו סופגת אש, ברור שהבעיה אינה ה"סגנון", אלא עצם המחויבות להלכה. זהו שיעור חשוב: כשאנחנו מוותרים על הלוחם שלא רוצה לשמוע שירת נשים, אנחנו סוללים את הדרך למתקפה על הבכיר הבא – על עצם היותו בכיר ביטחוני.
חשוב להדגיש: המפקד בשטח – מ"פ או מג"ד – לרוב אינו מבקש להחטיא את חייליו. ברוב המקרים, הקצינים בשטח פועלים מתוך תום לב ורצון למצוא פתרונות פרקטיים. הבעיה היא "רוח המפקד" הנושבת מהדרגים הבכירים ביותר – הדרקטיבה. המטכ״ל ירש ניירות עמדה מקודמיו, שנוסחו על ידי ארגוני שמאל רדיקליים, ופקודות־אג'נדות של שוויון מגדרי, שאינן לוקחות בחשבון – או גרוע מכך, מבקשות לבטל – את אורח החיים הדתי. זה ה־DNA שהושרש במערכת.
שיבוץ מדריכות כושר למחלקות של תלמידי ישיבות איננו בעיה נקודתית, אלא מערכת שבהגדרה אינה מכירה בערך הקדושה. אך הקדושה אינה ערטילאית אלא מתבטאת בהרחקות, בגדרות, בהבנה שהקשר בין איש לאישה הוא הדבר המקודש ביותר, ולכן הוא דורש שמירה קפדנית כהלכה וכרוח ההלכה, בוודאי במחנה הצבא שעליו הזהירה התורה יותר מכול. רק מי שלא מאמין בתורתנו רואה ביסוד הצניעות גורם מגביל ומדכא.
הפרדוקס המכאיב ביותר הוא שככל שיש יותר דתיים בצבא, וככל שבה"ד 1 או ביסל"ח נראים כמעט כמו ישיבה גבוהה, כך גוברת הכפייה של ערכי הערבוב. השתיקה של חלק מהרבנים במגזר ובצבא היא הרסנית, וגורמת בימים אלו לישיבות ההסדר לשקול מחדש את מסלול השריון בגלל ערבוב הלוחמות (אחרי שיצאו מחיל התותחנים ומחיל האיסוף הקרבי).
כאשר רבנים דתיים־לאומיים טוענים ככותרת שניתן לשלב בין הצבא להלכה בצורה אידיאלית, אך המציאות בשטח מראה שמי שמקפיד על צניעות בנמ"ר נחשב ל"בעייתי", מתעורר החשש של הציבור החרדי כאילו אין הדבר כך למעשה. הבלבול ההלכתי, הזלזול בערכי היסוד והניסיון "לחנך מחדש" את החייל הדתי, משקף כביכול שהצבא, במתכונתו הנוכחית, מהווה איום רוחני בעוד אפשר וצריך אחרת. מי שבאמת רוצה לראות שילוב חרדים, חייב קודם כול לעמוד בעצמו על המשמר ולהראות דוגמה אמיתית בנושא הצניעות והקדושה בצה"ל.
צניעות היא יסוד ביהדות ולא "סלט חצילים מקולקל" או פרט שולי. מסגור המאבקים הללו כבעיות נקודתיות נובע מנאיביות קיצונית ופחד לעמת את המערכת עם האמת. עלינו להפסיק להתנצל. לוחם שמבקש לא להיות בשירת נשים, קצין דתי שמבקש הפרדה באימונים או בנמ״ר, ודוד זיני שמסרב ללחוץ יד – אינם "קיצוניים" כפי שאינם בעלי "צרכים מיוחדים". הם יהודים צדיקים, שומרי מצוות לאות ולמופת, המבקשים לשמור על קדושתם בעולם שבו הקדושה נשחקת. אם נמשיך ללמד זכות מול אג'נדות ולשתוק, נגלה יום אחד שהצלחנו "להשתלב", אך איבדנו בדרך את רוב הערכים שלשמם אנו נלחמים, את המצפן שלנו.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון תורת לחימה
