הנופך החיובי שאנסוך בפסקות הבאות על מה שנראה כחזון טראמפ, לא נועד לערער את אמיתות היסוד: רק ישראל יכולה ורשאית למשול בעזה, רק היא בעלת התמריץ להביס את חמאס, והדרך לעשות זאת היא בהתיישבות יהודית. הבסיס הבין־לאומי שהוקם בקריית גת הוא פשע נגד הריבונות הישראלית. כל הטיעון שלהלן בעד מועצת השלום של טראמפ, נטען מעל ולמרות אמיתות היסוד הללו.
ביום רביעי בלילה הודיע טראמפ שבכוונתו לעמוד בראש מועצת השלום גם לאחר שיסיים את כהונתו כנשיא ארצות הברית. ההצהרה הזאת מלווה בהצטרפותן של עוד ועוד מדינות למועצה – מדינות שבינן לבין עזה אין שום עניין – ובחזית הנועזת שטראמפ פתח מול אירופה ונאט"ו בעניין גרינלנד. כשמביטים על המגמות הללו בראייה היסטורית, כשמשווים אותן לנסיבות היווצרותם של הפורומים הבין־לאומיים המרכזיים במאה הקודמת, מתקבלת תמונה אפשרית באשר לכוונותיו האמיתיות של טראמפ. אם התמונה הזאת נכונה, עזה היא פסיק קטן וישראל היא ציר גדול בסדר העולמי החדש הצפוי במאה השנים הקרובות. ההזדמנויות הן עצומות, וכדי להבינן יש צורך בראייה גאו־אסטרטגית, נקודת מבט שצרכן האקטואליה הישראלי לא מורגל בה.
נראה שמועצת השלום של טראמפ נועדה להחליף את נאט"ו. תזכורת: נאט"ו, או בעברית – ארגון הברית הצפון־אטנלנטית – נוסד ב־1949 ונועד ליצור משקל נגד צבאי לברית המועצות בתחילת המלחמה הקרה. במילים אחרות: ברית נאט"ו מחלקת את הכוח הצבאי העולמי על בסיס מפה אסטרטגית ששורטטה בעידן שבו ברית המועצות הייתה בשיא כוחה. הטרור האסלאמי לגווניו היה עדיין תופעה מקומית, וסין הייתה מדינה נחשלת, שזחלה החוצה ממלחמת אזרחים וטרם הראתה לעולם את מפלצתיותו של מאו צה טונג.
גם אירופה של 1949 לא הייתה המעצמה שאנו מכירים היום. היא הייתה יבשת חרבה שדמתה יותר לאוקראינה של ימינו, תלויה לחלוטין בנשק ובכסף אמריקני כדי לא לקרוס תחת המגף הסובייטי. מעמדה המעצמתי נבע מהצמיחה הכלכלית שהתאפשרה בזכות מימון אמריקני, ומהעוצמה הצבאית שאיפשרה נאט"ו גם כן בחסות אמריקנית. טראמפ מביט אפוא על בגידתה של אירופה, על שקיעתה הפרוגרסיבית לעתיד אסלאמי, ומרגיש שההשקעה האמריקנית באירופה נכשלה, והגיע הזמן לחתוך הפסדים.
אולי יעניין אתכם
העולם כמובן השתנה. כבר כמעט מחצית מהזמן מאז שהוקם נאט"ו, ברית המועצות אינה קיימת. האיומים הצבאיים על המערב שינו את מקומם ומניעיהם, אבל ריכוז הכוח הצבאי של המערב נותר באירופה. הקנים מופנים לרוסיה, אבל שתיקת התותחים הגרמניים מול פלישת פוטין לאוקראינה ממחישה לטראמפ עד כמה הגיע הזמן להתקדם הלאה.
בצילו של נאט"ו הצבאי הוקם האיחוד האירופי, האזרחי־כלכלי. בראשיתו הצנועה נקרא הארגון "קהילת הפחם והפלדה", כיד מנהלת של שני המשאבים הללו, שהיו הדם והשלד של הכלכלה העולמית בתקופה המדוברת. רק בהמשך נוצק לתוך הקהילה הזאת החזון המדיני של איחוד אירופה. גם לכך יש מקבילה עכשווית, המקרינה על החזון הגלובלי של טראמפ: כלכלת מאה השנים הבאות תתבסס על מחצבים נדירים הדרושים למעבדי בינה מלאכותית, דלקים לייצור החשמל הנדרש להפעלת המעבדים הללו, והעורקים הגאוגרפיים הנדרשים לשינוע הדלקים ולהטמנת סיבים אופטיים להעברת מידע.
אם נציב זו על זו את המפה הצבאית ואת מפת המשאבים, נראה חפיפה בין שני צירים: סין, רוסיה ואיראן מצד אחד, וארצות הברית, ישראל, הודו וסעודיה מצד שני. טורקיה, לפי שעה, רוקדת בשני העולמות. בתווך עוד כמה עשרות מדינות שחשיבותן פחותה, ונובעת רק ממיקום גאוגרפי אסטרטגי לזירת ההתגוששות, כמו סומלילנד וסוריה.
אבל ההתפתחות המרתקת באמת, שניתן לשים לב אליה רק כשמביטים על המפה הרב־שכבתית הזאת, היא שלאירופה אין שום תפקיד משמעותי בסדר העולמי החדש. כוחה הצבאי עדיין משמעותי, אך היא הטילה על עצמה כל כך הרבה מגבלות בהפעלתו, שהוא הפך חסר חשיבות. כוחה הכלכלי של אירופה נתון בסיכון בגלל ילודה מועטת התאבדותית ומדיניות הגירה מופקרת. פארה התרבותי צפוי ללכת בדרכן של יוון ורומא העתיקות, ולהירמס על ידי האימפריאליזם התרבותי האסלאמי. מבחינה גאו־אסטרטגית, אירופה של מחר היא דרום אמריקה של היום.
טראמפ בונה אפוא סדר עולמי חדש על חורבותיו של הישן. הקב"ה סידר את העניינים כך שמקומה המרכזי של ישראל בעתיד הזה הוא בלתי נמנע, בגלל מיקומנו הגאוגרפי, משאבי הגז, התרסתנו התרבותית נגד האסלאם והילודה הבריאה. עזה היא רק תירוץ לכנס בדאבוס את מנהיגי העולם.
אחרי שהגדרנו את העתיד הוורוד שנשקף לפנינו, צריך להתריע מפני הסיכון שבהגשמתו: מדינות מתוקנות מחזיקות במשרד החוץ שלהן סגל שיודע לזהות התפתחויות כאלה, מסור לאינטרס הפרטיקולרי של מדינתו, ומיומן לזנק על הזדמנויות ולהוציא מהן את המיטב. בישראל, לעומת זאת, הסגל הדיפלומטי לא עדכן גרסה. מבחינתו, האו"ם והאיחוד האירופי הם עדיין נקודת הייחוס, הסכסוך הישראלי-ערבי הוא עדיין הבעיה הראשונה במעלה, והקמת מדינה פלשתינית היא עדיין הפתרון המוסרי היחיד.
תגובתו המדודה של נתניהו להצהרה הבוגדנית של טראמפ על שילוב טורקיה וקטאר במועצת השלום והתקדמות לשלב השני בעזה, מרמזת שגם הוא מאמין שהמועצה הזאת גדולה על עזה. אבל כדי שישראל באמת תוכל לתפוס את המקום הבכיר שטראמפ מייעד לה בסדר העולמי החדש, נדרשים אנשי מקצוע ההולמים את גודל השעה. בלי שידוד מערכות יסודי במשרד החוץ, אנחנו עלולים לא רק לראות טורקים וקטארים מנהלים את עזה, אלא להחמיץ הזדמנות להפוך למעצמה עולמית.
