קו התפר שבין תומס ג'פרסון לאריק אינשטיין

עורך הדין צביקה בר נתן, מבכירי עורכי הדין הפרטיים בישראל ויושב ראש משרד גולדפרב־זליגמן־גרוס, הוציא ספר נאה ששמו 'גיבורי משפט בעל כורחם', ובו 16 סיפורים אישיים מהקריירה המשפטית שלו בת השלושה עשורים. בר נתן מספר על פרשת סיריל קרן (פרשת שחיתות לכאורה שבה היו מעורבים ראש הממשלה דאז אריאל שרון ובניו עומרי וגלעד), כמי שייצג בתביעה האזרחית את הפרקליטה ליאורה גלט־ברקוביץ', שהדליפה על החקירה לעיתון 'הארץ'. הוא מספר על תביעת לשון הרע סביב כתבה על נסיבות הוצאתו להורג של מנהיג לח״י אברהם (יאיר) שטרן, ועל סיפורים נוספים שהתגלגלו לפתחו כיועץ משפטי חיצוני של העיתון 'מעריב', וכליטיגטור בכיר בארצנו הקטנטונת.

סיפור אחד נגע בי במיוחד. הסיפור עוסק בחיים וביל (שמות בדויים). חיים היה מנכ״ל ובעל מניות מיעוט בחברת נדל״ן באזור המרכז. השותף שלו ובעל מניות הרוב היה ביל, שהשקיע את הכסף בחברה. ביל היה קרוב משפחה של אשתו של חיים. החברה הלכה והצליחה, וככה גם הקשר בין שני השותפים. חיים שדרג מאוד את איכות חייו, והחל ליהנות מגינונים של בני האלפיון העליון.

עם כניסת הדור השני לעסק המשפחתי, בניו של ביל השפיעו עליו לחשוד שחיים מעניק לעצמו הטבות רבות מעבר למגיע לו, והכול על חשבון החברה המשותפת. ביל שכר רואי חשבון, והם עשו עבורו בדיקה של הדוחות הכספיים של החברה ומסרו לו שחיים משך לעצמו משכורת עתק, והעמיס על חשבון החברה הוצאות אישיות מאחורי גבו של ביל.

בלי לומר דבר לחיים או למירה, קרובת משפחתו, הגיע ביל לישראל, מיהר לשכור עורך דין מוכשר, לוחמני וקשוח, והורה לו לעשות מה שצריך כדי שחיים יחזיר את כל הכספים שלקח שלא כדין מן החברה ויסולק ממנה.
הפרקליט הלוחמני, שהיה עורך דין חכם ואגרסיבי מאוד, זימן את חיים למשרדו שבמגדל תל־אביבי. שם, בחדר הישיבות המפואר, חיים הופתע לראות את ביל, שישב בפינת החדר, השפיל את מבטו ולא החליף איתו מילה בזמן שעורך דינו הטיח בחיים שהוא מעל באמון שותפו ובכספי החברה בסכומי עתק, ואיים עליו שתוגש נגדו תלונה במשטרה בגין גנבה שתשלח אותו לכלא לשנים רבות.
חיים, שלא היה מיוצג על ידי עורך דין באותה פגישה, יצא ממנה נסער. זמן קצר אחר כך הגיע למשרדו של עורך הדין בר נתן מלווה באשתו ובאחד מבניו, כדי שייצג אותו מול ביל ופרקליטו הלוחמני.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

עוד מאת אבישי גרינצייג השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה

אקצר את סיפורו של עורך הדין בר נתן, ואציין כי בשבועות שלאחר מכן חיים הלך ודעך מול עיניו. ״בבואו בוקר אחד למשרדי החברה מצא ששומרים שביל הציב אינם מאפשרים לו להיכנס למשרדו, שסמכויותיו כמנכ״ל ניטלו ממנו ושהליכים משפטיים היו בפתח״.

לדברי בר נתן, מצב רוחו היה שפוף והוא סיים כל מפגש משא ומתן שניסה לנהל עם ביל ועורך דינו כעלה נידף. הוא גם עדכן את בר נתן שמערכת היחסים שלו עם אשתו מתוחה יותר, כי הוא חש שהיא מאשימה אותו בראוותנות יתר שהובילה לכך שבני משפחתה מאשימים גם אותה שגנבה כסף מביל.

הסיפור ממשיך. ״בכל אותן פגישות נגלו לי באופן ברור הפערים הסגנוניים ביני לבין פרקליטו האגרסיבי של ביל, שלא הפסיק להטיח בחיים שהוא גנב, ולאיים שיסיים את דרכו בבית הכלא. הגם שבליבי ידעתי כי אף שאותו עורך דין משוכנע שחיים אכן שלח ידו בכספי החברה, הרי הוא בסך הכול עוטה על עצמו דמות למען הלקוח (ניסיתי לומר זאת גם לחיים).

"המשא ומתן לא הניב הסכמות. הפערים היו גדולים מדי. ביל ועורך דינו נקטו גישה קשוחה וקיצונית ולא הסכימו לבוא לקראת חיים. חיים היה במצוקה גדולה. אחר הצהריים אחד ישבתי אל שולחני בחדרי שבמשרד. הטלפון צלצל. על הקו הייתה אשתו. בקול רועד ובבכי אמרה לי: 'צביקה, אני בבית שלנו, בקומה השנייה, בחדר שינה. חיים ירה לעצמו בראש'.

"זעזוע עמוק אחז בי, ותקף אותי כאב ראש חד. כעבור זמן קצר, אחרי ששתיתי כוס מים ורחצתי פנים, התקשרתי לפרקליטו של ביל, הקשוח, האגרסיבי, הגלדיאטור״.

בר נתן מסיים את סיפורו: ״'חיים ירה לעצמו בראש׳, לחשתי. מצידו האחר של הקו נשמעה דממה, ולפתע שמעתי קולות התייפחות. 'תגיד לי שזה לא נכון', אמר בקול חנוק, 'תגיד לי שזה לא נכון'.
"אבל זה היה נכון. חיים שם קץ לחייו משום שלא יכול לשאת את הלחצים שבהם היה נתון. הוא לא היה יכול לשאת את הפגיעה בכבודו ובמעמדו. הוא חש בוש ונכלם כלפי אשתו, שהייתה במצוקה איומה, וכלפי ילדיו שתמיד ראו בו כול יכול. הוא חש שכל עמלו ירד לטמיון.
"האמת היא שלא יכולתי לצפות את החלטתו הטרגית של חיים, ואני משוכנע שגם ביל ועורך דינו, שניצבו בצד השני של המתרס, לא העלו זאת על דעתם. כמי שעוסק שנים ארוכות בסכסוכים, למדתי שקשה מאוד לחדור לנפשו של לקוח (שלי, או של הצד השני) בעת מאבק משפטי. יש אנשים עם עור עבה מאוד שיכולים להמשיך בחייהם בלי להניד עפעף אף על פי שתלוי מעליהם איום משפטי מורכב, ויש כאלה שלוקחים את ההליך באופן קשה ביותר, גם אם סיכוייהם לזכות בו גבוהים מאוד. העניין הוא שלפעמים דווקא אלה שנראים חזקים כלפי חוץ, אוצרים בתוכם מצוקה קשה מאוד. לפעמים, כמו שאנחנו יודעים, אלה שנראים קשים מבחוץ הם הראשונים להישבר״.

אחריות בעלי המקצוע

זהו סיפורו של בר נתן. האמת היא שבערך מאז יומי הראשון במקצוע הפחד הזה אוכל אותי. לשמחתי, אני לא לוחץ על אנשים ומאיים עליהם כדי לקבל מהם כסף. אבל אנחנו כעיתונאים מפרסמים מדי יום פרסומים, ובטוחים שאנחנו מתקנים את העולם בכתיבתנו.

גם מי שבז בכל נימי נפשו לעיתונות ולעיתונאים (ואני לא יכול להאשים אותו, לאור האתיקה הירודה המקובלת), בשעת מצוק ובעת מצוא יפנה לעיתונאי שיעזור לו. עולם ללא תקשורת חופשית הוא עולם שתהיה בו שחיתות ממוסדת היטב. ״אור השמש מחטא את הכול״ זו לא סתם סיסמה או קלישאה. זו אמת. אחד הציטוטים המיוחסים לאחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית, תומאס ג׳פרסון, אומר כי ״חירותנו תלויה בחופש העיתונות, ואם חופש זה יוגבל לא נוכל להתקיים״.

בסוף השבוע שעבר התראיינתי לעמיתינו ב'מקור ראשון', וציינתי כי אנחנו רואים מה קורה בעולם שבו אין עיתונות חופשית ונשכנית. זה עולם שבו אליעזר ברלנד, חיים ולדר או יהודה משי־זהב חוגגים. זה עולם שבו חברות שפועלות באמצעות הונאת פירמידה יכולות לפעול ללא כל קושי. זה עולם שבו החזקים יכולים למנות את כל בני המשפחה שלהם לתפקידים ציבוריים מכספי הציבור, בלי שמישהו יצעק על העוול וימנע אותו. השחיתות מקבלת ממד ממוסד, במקום נפילה וכשל ממוקד.

מצד שני, אנחנו תמיד צריכים לזכור שאנחנו לא יודעים כיצד יגיב האדם שאת אודותיו פרסמנו. מבחינתנו זה עוד פרסום, אחד מני רבים. מבחינת מושא הסיקור – זה יכול להפוך את כל עולמו.

הלוואי שהייתה לי נוסחה מדעית לשאלה המייסרת הזאת, מה לפרסם ומה לגנוז. היכן לרחם ולעדן והיכן להחליט שרחמים על מושא הסיקור הם אכזריות כלפי הקורבנות או כלפי הציבור הרחב. הלוואי שהיינו יכולים לחדור לליבו ולצפונותיו של מושא הפרסום שלנו, כדי לדעת היכן ראוי להגביר את חיצי הביקורת והיכן ראוי לחדול, היכן לתקוף והיכן לחוס ולחמול.

לצערי, אין לי תשובה טובה לכל השאלות האלה. באמת שאינני יודע. שני צידי הספק תמיד יהיו קיימים, וכלשונו של הרמח״ל במסילת ישרים: ״עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור״.

אולי עצם העובדה שהשאלות הללו לא מושתקות בתוך ליבו של העיתונאי, היא כבר חצי פתרון. עצם העובדה שהוא זוכר את הדילמה מקהה את החשש, ומקילה עליו לקבל את ההחלטה הנכונה. הסיפור של עורך הדין צבי בר נתן על חיים הוא סיפור שבאמת צריך לטלטל כל אדם שעסוק בפרסום מגרעותיו של הזולת. הסיפור על חיים הוא תזכורת לכך ש"מוות וחיים ביד לשון". אז מה התשובה לשאלתו של אריק איינשטיין, ״איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי?״? כיוון שאין לי תשובת מחץ, אנהג כמו יהודי טוב, ואענה בשאלה: איך אפשר לישון בלילה כשאין עיתונות חופשית וכל דאלים גבר?

נחזור לסוף הפרק בספרו של עורך הדין בר נתן. הוא מספר כיצד השפיע האירוע הדרמטי על עורך דינו של ביל. ״הטרגדיה חלחלה גם אל חייו של פרקליטו האגרסיבי של ביל. מאז אותו אירוע ראיתי אותו מדי פעם, לחצתי את ידו והבנתי שרגשות האשם רובצים על נפשו. אומנם הוא ביצע את תפקידו, אבל אני משוכנע שמדי פעם הוא שואל את עצמו אם לא היה יכול לבחור לנהוג אחרת, ואם הדרך האגרסיבית, האלימה לפרקים, שבה נהג בחיים כדי לרצות את הלקוח שלו, היא שדחפה את חיים אל הקץ. עורכי דין לעיתים מתייחסים לעצמם כאל ניצבים במערכה המשפטית, כבעלי מקצוע שהמחלוקת המשפטית נוגעת להם רק מתוקף התפקיד. אבל לעורכי דין, ובייחוד לליטיגטורים שמנהלים הליכים משפטיים רוויי אמוציות, יש מקום מרכזי במערכה. וככאלה, עליהם מוטלת האחריות להבין שלהתנהלות שלהם יש השפעה עצומה לא רק על גורל התיק, אלא גם על מצבם הנפשי של בעלי הדין״.

האמת היא שזה מוסר השכל לכל אדם, לא רק לעורך דין, לא רק לעיתונאי. זה נכון לכולנו.

לתגובות: 

 [email protected]