הפיד הימני ברשת פייסבוק סער השבוע בעקבות ויכוח מתוקשר בין שלמה פילבר מצד אחד, לבין צפנת נורדמן ויאיר אנסבכר מהצד השני. שלושת האנשים שהזכרתי כאן הוזכרו בשמם המפורש מהטעם הפשוט – את שלושתם אני מעריך ומוקיר מאוד, ואני סבור שתרומתם בשנים האחרונות לשיח הימני, וכתוצאה מכך למדינת ישראל, לא תסולא בפז. זוהי מחלוקת לשם שמיים שהורדה על ידי שני הצדדים לפסים פחות מרוממים, ובעדינות של פיל בחנות חרסינה אנסה להידחף לוויכוח היצרי הזה ולהציע את תובנותיי. השאלה שבה אעסוק היא הקו שחוצץ בין ויכוח ענייני על אודות בנימין נתניהו, לבין מחוזות הביביזם-רל"ביזם.
נורדמן ואנסבכר דורשים מחבריהם לימין להתפכח ולהיווכח שנתניהו הוא למעשה איש שמאל. נורדמן זועקת במקלדת ניחרת על כך שהמהלך המדיני הנרקם על חורבות עזה, משמעו שחיילינו הקריבו את חייהם כדי להעניק לפלשתינים מדינה. "ממשלת הימין ביצעה, למעשה, את תוכנית קפלן, כשכרתה עסקה להשבת חטופים תמורת הפסקת המלחמה, כשוויתרה על ניצחון אחרי שנתיים מלחמה", כתבה נורדמן בפייסבוק והדהדה מסרים שכתבתי גם אני, גם כאן, לא פעם.
אנסבכר זעק, לדוגמה: "תבינו באיזו רולטה פסיכופטית משחקת ממשלת ישראל ובכמה חיים של ישראלים ויהודים בארץ ובעולם מדובר. מין הימור של נגד כל הסיכויים שאיכשהו לתת את עזה לאויב יוכיח את עצמו (כנגד כל הידע האנושי וניסיון העבר), ויפרוץ פתאום שלום אידיאלי עם האסלאם הקיצוני ובאי כוחו".
דעות כגון אלה זיכו את השניים בהאשמות בקפלניזם מתקדם, וכאמור ראש לדוברים היה שלמה פילבר: "אין טעם ועניין לאסוף את סדרת הציוצים וקריאות ה'זאב זאב' ששולבו בשנתיים האחרונות בידי אנסבכרים ונורדמנים ושהתנפצו על השלב הצבאי־מדיני הבא. מי שיש לו זמן שיגלול בפיד ויראה שזעקות השבר שלהם על הקריסה הביטחונית־מדינית הסתיימו תמיד בהתקדמות לשלב הבא בדרך ל'ניצחון המוחלט ומיטוט החמאס'".
אולי יעניין אתכם
נורדמן ואנסבכר הגיבו, כל אחד בפיד שלו, גם לנימה האישית של דברי פילבר. הוויכוח, לקול צהלות מגיבים, נסחף בלי שליטה לשאלה מי פחות רציונלי, ביביסטים או רל"ביסטים. ואני הקטן, מתוך הערצה לאינטלקט של כל המעורבים, אנסה להציע נוסחה שתעזור לנו, המוחות הטובים בימין, למלא את תפקידנו ולמשב לראש הממשלה את המצופה ממנו.
נורדמן ואנסבכר, כמו רבים מקוראי הטור הזה, שבעים מעשורים שבהם הצביעו ימין וקיבלו שמאל. יש תחושה שנצרבה עמוק בתודעה הקולקטיבית של הימין, שלא משנה כמה נשחק לפי הכללים, כמה ברורים יהיו ניצחונותינו בבחירות, כמה תוכיח ההיסטוריה המדממת את צדקתנו – עדיין המציאות רוקדת לצלילי חלילנים שמאלנים. הולכת ומתחוורת ההכרה שנתניהו הוא ראש הממשלה במשך רוב השנים הללו. עשור חלף מאז אבחן ארז תדמור את התופעה בספרו 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל', וזה עדיין קורה. וזה קרה גם במלחמה: תיעדוף החזרת החטופים, הימנעות מחתירה לכיבוש והתיישבות, מתן יד חופשית לפצ"רייה ולבג"ץ בכבילת ידי לוחמינו, הימנעות משידוד מערכות בצמרת הכושלת של צה"ל, הפקרת ההסברה הישראלית למסרי שמאל, הזרמת סיוע לאויב ומסמוס תוכנית הטרנספר של טראמפ – כל אלה היו התיישרות של נתניהו עם תכתיבי השמאל. וכשבעיניים כלות כאלה מסתכלים על מועצת השלום של טראמפ, או לפחות בגרסה המעוותת של מועצת השלום המתווכת על ידי התקשורת הישראלית, קשה להאשים את נורדמן ואנסבכר שהם אומרים שזה נראה, נשמע ומצחין כמו אוסלו.
אבל נקודת הפתיחה בכל דיון על כל פעולה של נתניהו חייבת להתבסס על עובדות בדוקות. עננה סמיכה של פייק ניוז אופפת את האיש, שמקורה במהנדסי תודעה חורשי רעה בישראל ומחוצה לה ובשיתוף הפעולה ביניהם. דוגמה לכך ניתן למצוא סביב מטבע הלשון "הניצחון המוחלט": נתניהו הבטיח אותו, אבל הוא מעולם לא אמר שהניצחון המוחלט כבר הושג. היו מי שייחסו לו את האמירה הזאת סביב כל הישג שהוא הצליח להביא, ולאחרונה סביב החזרתו של רן גואילי הי"ד. אבל הזיות שמאל ידברו. במסיבת העיתונאים ביום שלישי בערב נתניהו חזר על שתי המשימות שעדיין לא הושלמו: פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה, והבהיר שאנחנו ממשיכים קדימה. הניצחון המוחלט הוא עדיין בגדר הבטחה, אבל עוד מוקדם לטעון שהיא הופרה.
הדרך לאבחן את מידת האמת בעובדות שלפנינו היא לנסות לזהות את המקור השורשי ביותר של האמירה. אנחנו חיים בעידן שבו העמל הנדרש כדי להפריך מוסכמה שכזו מסתכם בכמה שאילתות במנוע בינה מלאכותית. לכן, מי שרץ לתקוף או לשבח את נתניהו, ראוי שיתקף קודם את העובדות שעליהן הוא מתבסס.
ויש עובדה אחת, בדוקה, שבוויכוח החשוב הזה מציבה אותי בצד של פילבר ונתניהו: הוא מקיים הבטחות. ישנה רק הבטחה אחת שהוא נתן, והפר בצורה בוטה: ההבטחה שלא ייכנס סיוע לחמאס. שאר הבטחותיו היו מדודות, וקוימו כולן. אפשר וראוי לבקר אותו על כך שהוא לא הבטיח מספיק, בדגש על אמירתו החמורה שחידוש ההתיישבות בעזה איננו על הפרק ואיננו יעד ריאלי. אבל כשנתניהו אומר בצורה נחרצת שעזה לא תשוקם לפני פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה; כשהוא מתחייב שעזה לא תימסר לרשות הפלשתינית, לקטאר ולטורקיה, הרקורד מחייב להאמין לו. כי את כל הדברים שנתניהו הבטיח בנחרצות כזאת לאורך המלחמה הוא קיים, כאמור, למעט עניין הסיוע.
