סבא של הפרופסורית היה רב

כשאני נכנסת בשערי שנקר, בית ספר גבוה להנדסה ועיצוב, אני מרגישה קצת כמו חבר מכוכב אחר: הלוק הדוסי יחד עם הקשר הרופף שלי לאומנות ועיצוב גורמים לי להרגיש לא שייכת למקום הברנז'אי והמאוד מאופיין הזה.

מטרת הביקור היא ריאיון עם פרופסור אביבית לוי, ראש המחלקה להנדסת תוכנה בשנקר. אני עוברת חדרים, מדרגות ומחלקות בדרך אליה, וכשאני נכנסת למשרדה אני פוגשת לשמחתי קולגה לכוכב שבאתי ממנו: פרופסור לוי היא אישה דתייה החובשת כיסוי ראש, נכדתו של הרב קפאח זצ"ל. את השיחה היא פותחת בשבח לדלת הזכוכית של משרדה, שלא סוגרת אותו הרמטית ומשאירה מרווח ניכר מהתקרה. מתברר שהדלת, שאומנם לעיתים מקשה עליה לנהל מפגשי זום בשל רעשים המפריעים לסטודנטים ללמוד, מצוינת לפתרון בעיית הייחוד ההלכתית ומאפשרת לה לשוחח עם תלמידיה הגברים באופן המותר מבחינת ההלכה.

פרופסור אביבית לוי – משוררת, סופרת, זמרת, מלחינה, חוקרת מדעי המחשב, מתמחה בתכנון ופיתוח אלגוריתמים ומבני נתונים, היא אשת אשכולות שמצליחה לשלב בחייה תחומים שבעיני רבים מאיתנו נתפסים כמנוגדים: מוזיקה ואלגוריתמים, כתיבת שירה והנדסת תוכנה, הקפדה על הלכה ומשרה בכירה במכללת שנקר. אבל היא עצמה לא רואה בכל אלה ניגודים או סתירה.

"אני לא קוראת לזה ניגודים", היא אומרת בחיוך. "בראש ובראשונה אני משוררת כי כתבתי מילים כבר בהיותי נערה צעירה. משוררת זה טייטל שנבנה לאורך זמן, אבל מילדות היה לי ברור מאוד שהמקום שלי הוא בין המילים ובמוזיקה. לא קיבלתי חינוך מוזיקלי, אבל מכיוון שזה היה לי חשוב מאוד, במהלך לימודיי הגבוהים במחשבים ותוכנה עשיתי גם תואר נוסף במוזיקה בבר אילן, למדתי לנגן בפסנתר ואפילו למדתי ברימון, אצל המלחין והמוזיקאי דניאל סלומון. זה היה כיף לא נורמלי". את התואר במוזיקה היא עשתה במקביל לתואר השני במדעי המחשב, ותוך כדי הוראה ומחקר שערכה בתחום התוכנה היא התעקשה לפתח את התחום של השירה והמוזיקה, שהוא חלק משמעותי בעשייתה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת הדס צורי החבר של חאבייר

עוד מאת הדס צורי רופא עם עמוד שדרה

"נא להיענות להצעת השידוך"

היא נולדה בירושלים וגדלה בקריית אונו, בת בכורה במשפחה ובה חמישה ילדים. בתיכון למדה באולפנת צפירה, השלימה שירות לאומי ועברה מסלול דתי לאומי קלאסי. "הוריי החדירו בנו את הצורך להתפרנס ולבחור מקצוע בהתאם. כשהתלבטתי מה ללמוד באוניברסיטה וחשבתי על כימיה, אבא אמר לי: בכימיה אין פרנסה. מחשבים זה מקצוע העתיד". היא למדה מדעי המחשב וסטטיסטיקה, תואר שסיימה בהצטיינות יתרה, וניסתה לעבוד בתעשייה, אבל הרגישה ששם אין לה מספיק מרחב ויצירתיות. "הכול היה נראה לי נורא טכני. איפה הרעיונות? איפה המחשבה היצירתית? לכן אחרי שנה אחת בתעשייה חזרתי ללימודי התואר השני".

בסוף התואר השני היא כבר הייתה בהיריון עם בנה הבכור, ובסיום הלימודים החלה ללמד בשנקר כמרצה מן החוץ. היא חשבה שתמשיך לדוקטורט במכון ויצמן, אבל אז נפטר סבה, הרב קפאח זצ"ל. "פתאום נראה לי הרבה יותר חשוב לכתוב עליו ספר", היא אומרת. את ספרה 'הולך תמים – מורשתו, חייו ופועלו של הרב קפאח' היא כתבה במשך שלוש שנים, ובמהלכן נולד בנה השני. הספר מקיף את כתבי הרב, זיכרונותיו, כתבות שעסקו בו וראיונות עם בני משפחתו והקרובים אליו.

כשאני מבקשת ממנה לספר על זיכרון מיוחד מבית סבה וסבתה, היא אומרת: "סבא השאיר בי חותם בלתי רגיל, אבל התחלתי להבין עד כמה הוא השפיע עליי רק כשכתבתי את הספר עליו. סבא וסבתא השפיעו עליי דרך החוויה הבלתי אמצעית. הם לא דיברו על מה שהאמינו בו, אלא פשוט היו עסוקים בלחיות את הערכים הללו. זה היה בית מיוחד מאוד. בזכות סבא יש אצלי משמעות עמוקה למילה קדושה, כי זו הייתה החוויה שלי ממנו. אני זוכרת אותו יושב בספרייה שלו, לומד, כותב ועובד. אני שומעת גם עכשיו את הדממה שהייתה בחדר, שהיה עמוס בספרים מהתקרה ועד הרצפה. גם כילדה צעירה ידעתי שצריך להיות בשקט כדי לא להפריע לסבא ללמוד ולכתוב, והייתי מקפידה לא לרוץ או לדבר בקול חזק. בעבורי זו התפיסה של הקדושה".

ומה את זוכרת מסבתא, הרבנית ברכה קפאח?

"סבתא הייתה ממלכה אחרת לגמרי, ממלכה של חסד. כילדה ראיתי את האנשים מכל הסוגים שהגיעו אליה כדי לקבל סיוע רוחני או גשמי. עם אחד היא הייתה מדברת דברי חיזוק ומעודדת, לאחר היא הייתה רק מקשיבה, למשפחה הזאת היא נותנת כסף ולאחרת סלים של אוכל, וכולנו עוזרים לה ומרוויחים עוד מצוות. זו חוויה של חסד כמהות, משהו שלא מדברים עליו אלא חיים אותו וסביבו. כשאתה מקבל מהדמות את הדבר שהכי משקף מי היא, אתה מרוויח הכי הרבה".

כלומר?

"אני חושבת שבזה שקיבלנו מסבא שלי את הקדושה ומסבתא שלי את החסד, בעצם קיבלנו מהם את המהות העמוקה שלהם. החוויה לראות אותם מממשים את הדברים בחייהם בצורה הכי מהותית וטוטלית נתנה לנו הרבה ערך מוסף וגם ענווה. כי כשאתה רואה את החסדים שסבתא הייתה עושה כל חייה, או את לימוד התורה של סבא, אז אתה לא עף על עצמך כשאתה מקבל מחמאות על העשייה שלך", היא מחייכת.

הם היו גם סבא וסבתא שצוחקים עם הנכדים ומשחקים איתם?

"אני לא זוכרת שהם שיחקו איתנו, אבל לסבא בהחלט היה חוש הומור מיוחד. אני זוכרת שכשהייתי בכיתה י"ב הייתה מורה שרצתה להציע לי את הבן שלה כשידוך. אני נרתעתי כי הרגשתי צעירה מדי, אבל בשביל סבא זה היה כמעט מאוחר מדי", היא צוחקת. "בתימן כבר הייתי נחשבת לרווקה זקנה. הוא ניצל את ההזדמנות שבה שאלתי אותו שאלה מסוימת על המקורות, וכתב לי מכתב ובו רשימת מקורות כדי שאחפש ואמצא בעצמי, ובשורה התחתונה של המכתב הוא הוסיף: נא להיענות להצעת המורה".

משוררת, זמרת ואשת הגברה

כאמור, במהלך לימודי התואר השני היא עבדה כמרצה מן החוץ בשנקר. כשסיימה את לימודי התואר החליטה שמקצוע ההוראה הוא משהו שהיא אוהבת לעסוק בו, ושעל מנת לעשות אותו "כמו שצריך" כדבריה, היא צריכה לעשות דוקטורט.

"זה לא כיף לעשות דברים לא כמו שצריך", היא מסבירה. "בעיניי, כדי ללמד כראוי בפקולטה צריך לעשות דוקטורט". לוי חזרה לספסל הלימודים, עשתה דוקטורט ופוסט דוקטורט, ובמהלך הלימודים הגבוהים נולדו שתי בנותיה.

 איך הסתדרת עם הלימודים, ההוראה וגידול הילדים?

"לפעמים היה קשה מאוד", היא מודה. "אבל למדתי שגם אם משהו לא מצליח בפעם הראשונה, זה לא אומר שלא מנסים שוב. אם משהו היה לי חשוב, ניסיתי לעשות אותו. לא תמיד הצלחתי, אבל תמיד ניסיתי לשפר. המארח שלי בפוסט דוקטורט אמר לי פעם שכשבן אדם מרגיש שהוא מאוד מרוצה מעצמו, הוא צריך להסתכל על האנשים שיש להם יותר הישגים ממנו כדי לקבל קצת צניעות, וכאשר בן אדם מרגיש לא מוצלח, עליו להסתכל על האנשים שפחות מצליחים ממנו כדי לחזק את עצמו. תמיד אתה נמצא בין לבין, ותמיד אתה נדרש לעשות סדר עדיפויות".

היא מספרת על דילמה שהייתה לה כאשר בנה הבכור נולד. "הייתי צריכה להבין מחדש איפה אני בעולם. הייתי אמא טרייה לתינוק רך, ולא הייתי מסוגלת לשים אותו במעון. יחד עם זאת רציתי להמשיך לעבוד כמרצה, ולכן בימים שהייתי מלמדת הוא היה אצל הוריי. במשך שנתיים הוא היה איתי, אבל התחלתי להרגיש שקשה לי עם עצמי ושאני צריכה עוד עשייה, אינטראקציה ועניין מבחינה מקצועית ואישית. בשנתיים האלה כל החברה שלי הייתה ילד בן פחות משנתיים".

כשהיא הכניסה את בנה לגן היא חשבה שמכאן השמיים הם הגבול, והיו לה המון תוכניות לזמן שהתפנה: "היו לי כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות, אבל גיליתי שבשבועיים הראשונים הייתי שמה אותו בגן, חוזרת הביתה ובוכה במקום לשמוח בזמן שהתפנה. הוא היה חסר לי מאוד, ולקח לי זמן ללמוד את עצמי מחדש".

בין פוסט דוקטורט ללידת תינוקות וגידול ילדים, לוי גם הוציאה אלבום שנקרא 'מילים שקופות', שבו היא שרה עם הרכב שנקרא 'האושפיזין'. "אחרי שהוצאתי את האלבום היה לנו גם מופע בשם 'מילים שקופות'", היא אומרת.

כזמרת דתייה, איך התמודדת עם הנושא של שירת נשים?

"היום אני מבינה שגדלתי והתחנכתי במקום מכיל מאוד", היא אומרת. "אני זוכרת סיטואציה בבת המצווה של אחותי, שכתבתי לה שיר ורציתי לשיר אותו לכל המשפחה. שאלנו את סבא שלי והוא אמר לי 'כן, את יכולה'. כאשר הוויכוח על שירת נשים עלה לכותרות, נזכרתי בסיטואציה הזאת ושאלתי את עצמי למה סבא התיר לי לשיר בפני גברים. היה לי ברור שסבא לא התיר שירת נשים, אבל הוא תפס את הסיטואציה בצורה יותר משפחתית, ולכן אני אומרת שגדלתי בסביבה מכילה. יחד עם זאת, מכיוון שהקפדתי על ההלכה, ההתפתחות שלי הייתה מוגבלת והיה די ברור שאני לא אהיה זמרת מקצועית".

היא חיפשה דרכים לעשות מופע לנשים, אך זה היה לא פשוט: "זה היה ניסיון מאוד קשה, כי שרתי שירה מולחנת וזה לא משהו פופולרי. מבחינה מוזיקלית אף פעם לא הלכתי על הפופולרי ועל רדיפה אחרי הקהל, ואז גיליתי שמקומות של תרבות שהתעניינו במופע לא רצו לפרסם מופע לנשים בלבד, ומתנ"סים דתיים לא הצליחו להביא די קהל נשי בשביל מופע כזה. זה היה קשה מאוד, אבל כפי שאמרתי, כשרציתי שמשהו יקרה לא ויתרתי והמשכתי לנסות ולהשיג אותו. במשך שלוש שנים רצתי עם המופע 'מילים שקופות – רוק בעזרת נשים'. היו מקומות שבהם הייתי גם איש ההגברה וטיפסתי במדרגות עם הציוד הכבד, מתעקשת לקיים את המופע".

"תשאירו את הפוליטיקה בחוץ"

את התפקיד היוקרתי של ראש מחלקה בשנקר קיבלה לפני שנים אחדות, אחרי תהליכים ארוכים ועבודה מאומצת. "אבא שלי תמיד אומר שכשהוא היה רוצה לדרבן אותי בנערותי הוא היה אומר לי 'אני לא חושב שאת תצליחי', ואז הייתי מקבלת דרייב להוכיח שאני כן יכולה. תמיד הייתי אומרת לעצמי: נכון, זה קשה, אבל בוא ננסה. אני לא אוהבת לשים מראש את החסם, אלא בכל זאת לנסות ולראות אם זה יתאפשר".

היא דוגלת בגישה של גמישות והתאמה, גישה שרכשה בשנים שבהן הייתה צריכה ללהטט בין הבית לעבודה התובענית ולשאר המשימות, והיא אפשרה לה להגיע להישגים ולמעמד שבו היא נמצאת כיום. "בכל פעם שראיתי שמשהו לא עובד, ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לעשות כדי לשנות וכדי להרוויח עוד זמן יקר שבו אעשה את מה שאני רוצה. למשל, הרבה פעמים במהלך חיי החלטתי שזה לא קריטי בשבילי לבשל, וששווה לי לקנות אוכל מוכן ולפנות זמן, או במקום לכבס בבית שווה לי לשלוח את הכביסה למכבסה. ניסיתי למצוא את המקומות שמבחינתי הם לא קריטיים ושאפשר באופן זמני לוותר עליהם. אני מאמינה שאדם צריך להיות גמיש ולהיות מסוגל להגיד לעצמו: 'זה לא עובד. ככה זה לא טוב ואני לא מרוצה מזה', ולנסות לשפר. אם אדם חושב רק בצורה דוגמטית והוא נעול על דרך אחת שבה דברים צריכים להיעשות, הוא יגלה שזה נתקע כי החיים שלנו דינמיים מאוד. אדם דוגמטי ונוקשה ימצא את עצמו מהר מאוד מול שוקת שבורה".

את עובדת בשנקר, מקום לא דתי בלשון המעטה. איך את מרגישה פה כאשר השיח הציבורי עוסק בוויכוחים נוקבים בין דתיים לחילונים, ימין ושמאל וכדומה?

"בשנקר באמת אין כמעט אנשים דתיים. דווקא במחלקה שלי יש כמה חברות וחברי סגל דתיים, אז אני מרגישה פה מאוד טוב, אבל האמת היא שתמיד הרגשתי טוב פה. אם את עושה את העבודה שלך ואת מקצוענית, אין כאן זירה של התנגשות. יש אומנם סטודנטים שמופתעים לגלות שמלמדת אותם אישה דתייה עם כיסוי ראש, ובשנים הראשונות הרגשתי שתמיד יש את השלב של ההתחלה שבו אני צריכה להרוויח את הסטודנטים שמגיעים עם דעות קדומות, ושייקח להם כמה שבועות עד שהם יבינו שיש לי מה ללמד אותם. היום אני כבר פרופסור, והתואר הזה עושה את הרושם על הסטודנטים עוד לפני שהם מבינים שיש לי מה לחדש להם בלימודים".

בזמנו, כשנערכו המחאות בקפלן והייתה סערה ציבורית גדולה, הרגשת את זה גם בין כותלי המכללה?

"כן", היא אומרת. "היו פה מחלוקות בין אנשים שרצו לשמור את המקום מקצועי ולא להכניס פוליטיקה למוסד, לבין אנשים מהצד המוחה שהרגישו שהנושא הוא בנפשם. היו אנשי סגל שהרגישו מאוימים מאוד ממהלכי הממשלה והכניסו את הנושאים הפוליטיים לתוך הקמפוס".

לוי לא השלימה עם המצב שבו הדיון הפוליטי משפיע על האווירה בקמפוס. "כתבתי כמה מכתבים שבהם ביקשתי מחבריי ומהקולגות שלי לשמור את המקום שבו אנו מלמדים מקצועי נטו. אמרתי שאת המחאות אפשר לעשות בכל מקום אחר. על המכתב שכתבתי היו חתומים הרבה מאוד אנשים לא דתיים ושאיני יודעת מה דעותיהם הפוליטיות".

מן הסתם נתקלת פה גם בכל מיני תופעות של פרוגרס ומגדר.

"אני זוכרת שכשמישהו היה בא לסבא שלי להתייעץ על הדרך שלו, סבא היה אומר לו "תפלס לך את הדרך שלך". הוא גם היה אומר משפטים כמו "הם בדרכם ואני בדרכי". אני הולכת בדרך שאני מאמינה בה, ומקבלת את העובדה שיש אנשים אחרים שלא מאמינים כמוני וזכותם לחשוב דברים אחרים".

לשלב תאוריה עם ניסיון מעשי

למה שסטודנט יבחר ללמוד הנדסת תוכנה בשנקר ולא בטכניון? שנקר נתפס כבית ספר לאומנות ועיצוב ולא ללימודי תוכנה ומחשבים.

"מי שייסד את המקום הזה, פרופ' עמנואל גרינגרד, הגיע מחברת IBM והוא בנה את המחלקה הזאת כמקום איכותי שיש בו המון ראייה של התעשייה. אנחנו משתדלים לראות קדימה, לחשוב איך הבוגרים שלנו משתלבים בעבודה בסיום לימודיהם, כי יש קושי לשלב כיום אנשים חסרי ניסיון בתעשייה. המעסיקים רואים בזה השקעה שאינה משתלמת, כי הרבה פעמים הם מכשירים עובדים במשך תקופה, ואז העובד מקבל הצעה עם שכר גבוה יותר ועוזב את המעסיק שהכשיר אותו. קוראים לזה 'משבר הג'וניורים'. הבוגרים שלנו הם איכותיים מאוד ומוערכים בשוק, ואנחנו משלבים אותם בתעשייה במהלך לימודיהם, כך שהם מסיימים את הלימודים עם ניסיון מסוים. נוסף על כך, הסגל פה משלב אנשים מעולם האקדמיה וחוקרים עם אנשים שבאים מהתעשייה, וכך יש פה כל הזמן שיתופי פעולה שמחייבים את הסטודנטים ללמוד כל הזמן דברים חדשים, לפתח מחשבה יצירתית ולהתמודד עם אתגרים".

במחלקה להנדסת תוכנה שבראשה היא עומדת, הדגש הוא תמיד לתת את הכלים כדי שיהיה חיבור בין התאוריה הנלמדת והלימודים העיוניים לעבודה המעשית ולפרנסה. "כאמור, יש לנו חברי סגל שבאים מהתעשייה והיו חלק מכל מיני סטארט־אפים. יש לי חבר סגל ומרצה מן החוץ שהם יזמים, ויש לנו גם מרצים שעובדים בפיתוח וגם בתעשיות גדולות כמו IBM".

בוועדות ההוראה במכללה, נושא השילובים בתעשייה תמיד עולה: "אנחנו כל הזמן בוחנים איך הסטודנט יוצא מכאן לעבודה בתעשייה, איך הוא מתמודד. גם הפרויקטים של הגמר שלנו הם פרויקטים של שיתופי פעולה עם כל מיני גופים, כמו למשל קופת חולים כללית, שאיתם היה לנו בשנה שעברה פרויקט של שיקום שעשו בנות שמתמחות בהנדסת משחקים דיגיטליים. הן עבדו על משחק שאמור לעזור לאוכלוסייה המבוגרת שעברה אירועים מוחיים וזקוקה לשיקום. המשחק שלהן יודע לדמות את התנועות שצריך לתרגל בשיקום. היה לנו גם שיתוף פעולה עם מערך הסייבר הלאומי, ופרויקטים עם חברת החשמל והתעשייה האווירית ועוד גופים בתעשייה. אנחנו מקפידים שהסטודנטים יסיימו את הלימודים אחרי שביצעו פרויקט שמשרת צורך אמיתי".

הפרויקטים של הגמר במחלקה שלה מבוצעים בצוותים של שלושה, כדי שהסטודנטים יתרגלו לעבוד בצוות. "אין אצלנו פרויקטים ביחיד, הסטודנט חייב ללמוד לעבוד בצוות, להסתדר ולחלק את המשימות, ולא שאחד רוכב על מישהו אחר שעושה את הכול. הם גם לומדים ניהול פרויקטים כחלק מהתואר, כי אנחנו רוצים להוציא אותם לשוק העבודה עם כלים פרקטיים, ניסיון והבנה של מה שהם הולכים לפגוש מחוץ לכותלי הפקולטה".