אם חשקה נפשכם ברגעים של קורת רוח צרופה, אל תחפשו אותם בערוצי חדשות המיינסטרים. לא משמאל ואפילו לא באלו מהימין. העצה היעוצה היא לדפדף באתרי התקשורת של גופי השמאל הרדיקלי, האנטי־ציוני. שם מובטחות לכם בדרך כלל ידיעות שיש בהן כדי להמתיק עוד יותר את כוס הקפה והעוגה שלצד קריאת החדשות. וככל שהנהי שם בווליום מוגבר יותר, החידוש החיובי מעניין יותר.
אתר 'שיחה מקומית' פרסם בשבוע שעבר מאמר שחציו דיווח וחציו פשקוויל, שנכתב על ידי ד"ר שני בר־טוביה, מנהלת המחלקה למדיניות בריאות בישראל בעמותת השמאל הקיצוני 'רופאים לזכויות אדם'. זו קבלה בזעם על הוראה חדשה של משרד הבריאות, שנתפסת בעיניה כרמיסת זכויותיהם של הבדואים בנגב, או כלשונה "הפלשתינים אזרחי המדינה".
"לא אופייני למשרד הבריאות לאמץ בגלוי את הלך הרוח של הממשלה הנוכחית, אך זה בדיוק מה שנעשה כאן…" היא תוקפת, "גם במקרה זה נחשף מה מכתיב את מדיניות המשטרה כלפי הפלשתינים אזרחי ישראל ואת אופן יישומה: הפלשתינים אזרחי המדינה אינם אזרחים שווים, בעלי זכויות לבריאות, לביטחון ולשירותים בסיסיים אחרים. הם נתפסים כקולקטיב 'אחר', שאמור להסתפק בפירורים, וגם זאת רק בתנאי שיישמר 'השקט והביטחון של היהודים שסביבו, כלומר רק אם הקולקטיב כולו ימושמע". ולסיום היא מתריעה: "מדברים על כך שהמשטרה 'חלתה'. עולה חשש שזו מחלה מתפשטת, שנדבק בה גם משרד הבריאות".
אלא שמכלל לאו אתה שומע הן: אחרי שנים של הפקרות בלתי נסבלת, השתוללות אלימה וונדליזם של תושבי הפזורה הבדואית בנגב, שאת מחירם שילמו במטבע קשה היהודים תושבי האזור, קמה בישראל ממשלה שהחליטה להחיות את האות המתה הקרויה משילות. המוביל המרכזי של מדיניות זו הוא השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, אולם כפי שחושפת הידיעה ב'שיחה מקומית', גם גורמים במשרד הבריאות החליטו לנקוט צעדים בסיסיים של מדינה חפצת חיים.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת חגית רוזנבאום
המדיניות שמפלה לרעה יישובים יהודים בגליל נעצרה. בינתיים
עוד מאת חגית רוזנבאום
ותלך לדרוש את ה' – לזכרה של הרבנית רבקה שפירא
עוד במדיני
השגרירות העשירית בירושלים: קולומביה חנכה הבוקר את שגרירותה החדשה בבירה
עוד במדיני
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
עוד מאת חגית רוזנבאום
מתמחים ממוסדות תומכי חמאס יטפלו בישראלים באיכילוב
עוד מאת חגית רוזנבאום
המאבק על הציר: תושבי גוש טלמונים נלחמים על חופש התנועה
לפני כחמישה חודשים סגר משרד הבריאות שלוש תחנות טיפת חלב באזור הנגב. התחנות נסגרו על רקע מחסור במאבטחים, והחשש לביטחונן של האחיות ושל המטופלים. לדברי רינה טיורי, יושבת ראש חטיבת אחיות בריאות הציבור, היו בתחנות אירועי ונדליזם ופריצות ועל כן הצוות הרפואי הביע חשש מהמשך עבודה במקום ללא אבטחה. אחת התחנות הייתה בביר הדאג', כפר בדואי ענקי של אלפי תושבים, השוכן בנגב הצפוני סמוך לקיבוץ רביבים.
סקירה קצרה של תולדות המקום מלמדת כי הכפר המדובר הוא קן צרעות שתקוע כבר שנים כעצם בגרונה של מדינת ישראל. העבריינות במקום חוגגת מכל כיוון אפשרי: המקום, שהחל כמובן כמאחז בדואי בלתי חוקי, הולבן במאמצים רבים על ידי מדינת ישראל, זכה להכרה רשמית והוקמו בו שבעה בתי ספר לגיל יסודי ותיכון, מרפאה ותחנה לבריאות המשפחה. אלא שכל זה לא הספיק לעברייני הבנייה הבדואים בביר הדאג' שלא הגיעו להסכמות עם המדינה בנושא. כיום הבתים במקום בנויים ללא היתרי בנייה, חלקם מחוץ לתוכנית המתאר, והתפשטו גם אל אדמות מדינה שמחוצה לה.
אבל זה לא סוג העבריינות היחיד במקום. הנה כמה מהכותרות המחמיאות על ביר הדאג' מהשנים האחרונות: "סמים ופרוטקשן: הצצה למקום הכי מסוכן בישראל", כך בכתבה באתר 'מאקו' מ־2014, שמסבירה את כוחו הפלילי של המקום בשל היותו ממוקם על ציר הברחה אסטרטגי – רק 38 קילומטרים מהגבול עם מצרים. רשויות המדינה נמנעות מלהיכנס לכפר ולאכוף את החוק, כך שהמקום הוא מרכז ענק לסחר בסמים, לכנופיות ופרוטקשן, ותושביו תוקפים שוטרים וחיילים ומבצעים תג מחיר ביישובים שכנים.
כתבה ב'כאן 11' מהשנה שעברה מתארת את הסבל של תושבי היישוב היהודי הסמוך רתמים. הללו סובלים כבר שנים רבות מהטרדות של חלק משכניהם תושבי הכפר הבדואי ביר הדאג', הכוללות פריצות, ונדליזם והצתות, וגם הטרדות ופגיעה בנשים תושבות רתמים. דיווחים נוספים היו על צרורות ירי ארוכים מכיוון ביר הדאג' אל היישובים הסמוכים. שמו של היישוב נקשר גם בתופעת ההברחות באמצעות רחפנים דרך הגבול המצרי, שכוללות כמובן סמים אבל גם אמצעי לחימה. השב"כ גם עצר בעבר כמה תושבים החשודים בגנבות נשק מבסיסי צה"ל בהיקף נרחב.
ובכן, בגן העדן הזה החליט משרד הבריאות לשים מעצור קטן בחגיגות האלימות הבלתי פוסקות. לפני כחודש השיבה מנהלת תחום פרויקטים במשרד הבריאות, הגברת סנדרה קרת, למכתבה של חברת הכנסת מירב כהן מ'יש עתיד', יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה. בכובעה כיושבת ראש הוועדה, עקבה חברת הכנסת כהן אחרי המתרחש בטיפת חלב בביר הדאג' ושמעה את תלונות הנשים הבדואיות בעקבות סגירת התחנה, החלטה שהתקבלה כאמור בשל התפרעויות המקומיים ופגיעה בביטחון הצוות והמטופלים. בתוך שורת הדרישות שהציגה חברת הכנסת כהן למשרד הבריאות, הייתה גם דרישה לפתוח מחדש את תחנת טיפת חלב בכפר הבדואי האלים. נציגת המשרד השיבה לפנייה ובמכתבה תיארה את השתלשלות העניינים שהובילו לסגירת המקום, ולאי פתיחתו מחדש במשך חמישה חודשים.
"תחנת ביר הדאג' נסגרה ב־12.8.25 לאחר מספר אירועים של פריצות לתחנה שאירעו בחודש יולי. באירוע האחרון נגרם נזק חמור למבנה ולציוד יקר ערך בתחנה, כולל פגיעה בתשתיות חשמל שאינן מאפשרות שמירה על חיסונים בקירור", תיארה נציגת משרד הבריאות. בהמשך היא מתארת כי הנהלת מחוז דרום של משרד הבריאות נפגשה עם ראש מועצת ביר הדאג', סלאמה אבו עדיסאן, שטען כי אין לו תקציב לתקן את הנזקים הכבדים שגרמו תושבי הכפר לתחנה. מפגש נוסף של הנהלת המחוז התקיים עם נציגי הוועד המקומי, שאומנם הבטיחו לגייס כספים למימון התיקונים, אך טרם נקפו אצבע בעניין. במשרד הבריאות מציינים כי באירועי ונדליזם קודמים מימנה המדינה את תיקון הנזקים, השיפוץ והחלפת הציוד שנהרס, אולם כעת הדבר אינו אפשרי.
לעת עתה, המטופלים מקבלים שירות בתחנות סמוכות בירוחם או בשגב שלום. על מנת שתחודש הפעילות בטיפת חלב בביר הדאג', מסבירה נציגת המשרד במכתבה, דרוש תנאי בסיסי אחד, שאותו ניסחה במשפט קצר שהוא לב הסיפור: "צוות המחוז ישמח לשוב ולהעניק שירות לתושבי המקום כתלות בכך שיישמר השקט והביטחון לצוות, למטופלים ולתשתיות". הווי אומר: מדינת ישראל לא תאפשר עוד חגיגות עבריינות על הגב שלה, לא על חשבונה או על חשבונם של משלמי המיסים. האלימות בביר הדאג' זוכה לראשונה לתג מחיר אמיתי והולם: לא תשמרו על טיפת חלב? לא תהיה טיפת חלב. תזיקו לציוד ותאיימו על הצוות? הנזק יהיה קודם כול למשפחות שלכם. רוצים שירות מהמדינה? תוודאו שאתם ראויים לקבל אותו.
אלא שבשפת השמאל הקיצוני, כמובן, כל זה מתורגם להתקוממות על "ענישה קולקטיבית", הסרת אחריות של המשטרה (שמותקפת באלימות עם כל כניסה לגוב האריות הזה), ופגיעה באימהות חסרות ישע ובפעוטותיהן. לנו לא נותר אלא לנגב להם את הדמעות, ולשלוח זר פרחים וברכת הצלחה בהמשך למשרד הבריאות.
לא כצעקתן
"הופקרו לגורלן" הייתה הבחירה הדרמטית לכותרת הכתבה בחדשות 13 על הסקר שערכה שדולת הנשים בישראל בסוף השנה האזרחית. נתונים קשים הוצגו מתוכו: 14 אחוזים מהנשים חוו אלימות במשפחה, שליש מהנשים חוו הטרדה במקום העבודה, 25 אחוזים חוו הטרדה על ידי נותני שירות. שאר הנתונים שהוצגו נגעו בעיקר לתחושות וחוות דעת של נשים בנושאים שונים, כך שעל פניו הם פחות רלוונטיים לתמונת המצב העובדתית הנוגעת למעמדן של נשים בישראל כיום.
אלא שסקרים וכותרות, כידוע, הם כחומר ביד היוצר. אם אלו הכותרות שהצליחה שדולת הנשים להפיק מהסקר שערכה, הרי שעיון בסקר בעיניים אחרות, שאינן עוטות את הפילטר הנצחי של מאבק באלימות נגד נשים, יכול אפילו להעלות נתונים משביעי רצון בנוגע למעמדן של נשים, כולל מתוך חוות הדעת שלהן עצמן.
הסקר נערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה בסוף קיץ 2025, והשתתפו בו 1,007 משיבות בנות 18 ומעלה. מדובר בסקר אינטרנטי, והמגזר היהודי והערבי נדגמו בו על פי חלקם באוכלוסייה. ולחדשות האופטימיות:
רוב הנשים בסקר לא קיבלו שכר נמוך יותר לעומת עובד גבר בתפקיד מקביל. רק 35 אחוזים מהנשים דיווחו כי חוו פער כזה בעצמן, לפחות פעם אחת. כשהנשים נשאלו מה הסיבה לדעתן לפערי השכר הקיימים, רובן לא תלו את הדבר באפליה מגדרית. 50 אחוזים מהנשאלות פירטו מגוון סיבות אחרות המצדיקות את פערי השכר, ואילו 43 אחוזים תלו את הפער באפליה מגדרית.
בשאלת חלוקת האחריות על הבית בין בני הזוג, הנתונים מצביעים על כך שישראל מתחילה להתקדם לקראת שוויון גם בתוך הבית. בלי להתייחס לשאלה האם המגמה הזאת ברוכה או לא, הרי שיותר ויותר נשים מצביעות על שוויון עם בן הזוג בחלוקת האחריות על משימות הבית, וחלקן אף מצביעות על הגבר כאחראי יותר.
66 אחוזים מהנשים דיווחו שהן נושאות העול העיקריות בתחזוקת הבית, אולם רבע מהנשים – 25 אחוזים – מדווחות על שוויון בנטל. פלח נוסף של 7 אחוזים מצביעות על הבעל כנושא העיקרי בנטל. מגמה דומה נרשמה גם בשאלת האחריות על הטיפול בילדים: 51 אחוזים מהנשים רואות עצמן כאחראיות העיקריות, אולם 26 אחוזים מצביעות על חלוקה שווה עם בן הזוג בנושא הטיפול בילדים.
יותר מ־70 אחוזים מהנשים דיווחו כי לא חוו בעצמן הערמת קשיים על ידי המעסיק בשל היריון ולידה. כלומר, מקומות העבודה בישראל בסך הכול מגבים ומעודדים את משימת האימהות והילודה.
המכה בפטיש הוא הנתון לגבי החזקת נשק בבית. אחד הקמפיינים היותר רועשים של ארגוני הנשים הוא נגד יוזמת חלוקת רישיונות הנשק והנשקים לאזרחים, אותה מוביל השר לביטחון לאומי בן גביר מאז פרוץ המלחמה. הנשקים לאזרחים הוכחו כמצילי חיים בזמן אמת, אולם בארגוני הנשים בוחרים לתלות את מקרי הרצח של נשים (נתון מעורפל בפני עצמו) בתגבור חלוקת כלי נשק, שמופנים לדבריהן לרצח נשים.
על פי הסקר, אכן רוב מוחלט של הנשים לא מעוניינות בכלי נשק בבית – 63 אחוזים מהמשיבות. אלא שכאשר הן נשאלות לסיבת הסירוב, הפילוח מראה בצורה ברורה כי הן אינן חוששות שהכלי יופעל נגדן. הנשאלות בוחרות במגוון סיבות אחרות לאי אחזקת נשק בבית – סכנה לילדים, חשש מתאונות, אין צורך בנשק, התנגדות עקרונית לנשק וסיבות אחרות. חמישה אחוזים בלבד השיבו שהן חוששות שהנשק ישמש נגדן במהלך קונפליקט אישי או זוגי. אבל כשהמשימה היא להיאבק במדיניות הממשלה, למי אכפת מה חושבות הנשים.
לתגובות:
