פרקליט המדינה עמית איסמן טופל על בצלאל זיני האשמה בסיוע לאויב בשעת מלחמה, עבירה שדינה מאסר עולם עד עונש מוות. נזכיר את העובדות שחשוב להזכיר והן צדדיות לדיוננו: זיני מכחיש בתוקף שהיה מעורב בהברחת סיגריות; התייחסות להברחת סיגריות כאל סיוע לאויב היא הגזמה שמזעזעת את השכל הישר; חבורת חיילי גדס"ר שהורשעו במעשה זהה הואשמו בעבירות פחותות ונענשו בעונשים מצחיקים כמיטב המסורת של מערכת המשפט שלנו ביחס לעבריינים ערבים.
העובדה החשובה לדיוננו היא אותו משפט הזוי, בלתי חוקי וחסר תקדים בחוות הדעת של ועדת גרוניס בעניין מינויו של דוד זיני לתפקיד ראש השב"כ: אם קרוב משפחתו ייחשד בעבירה ביטחונית חמורה יהיה על זיני להתפטר, ואם לא יעשה זאת ניתן יהיה להדיחו. ועדת גרוניס סימנה לדיפ סטייט את המסלול שבאמצעותו אפשר להיפטר מהנגע המזרחי חובש הכיפה. אבל אני חושב שגם אהרן ברק וגם אהוד ברק טפחו בעוז על מצחם לנוכח הגמלוניות והבוטות שבה איסמן בחר להתהלך במסלול הזה. אפס תחכום, אפס סטייל, כמו פיל בחנות סיגריות.
כשחושבים על כך לעומק, אין על מה להתפלא: שני הברקים עוללו את אשר עוללו בעידן שבו חרדת החוק עוד הייתה קיימת גם בתודעתם של נביאי המרד. יש להניח שחשש כלשהו קונן בתודעתו של אהוד ברק, כשהתרועע עם ג'פרי אפשטיין וקיבל מיליונים עלומים מקרן וקסנר. אהרן ברק כנראה היסס מעט כשלחץ למנות את אשתו לסגנית נשיא בית הדין לעבודה. אבל לאף אחד מהם אין ברקורד מעשה נועז כמו ההתנפלות המגושמת של איסמן על עבירת עונש מוות נגד אחיו של ראש השב"כ.
כמו משחק שחמט מעוות, המפה המצטיירת לפנינו היא כדלקמן: מצד אחד יפעת תומר־ירושלמי, עדיין אלופה במיל' עם כל ההטבות הנלוות לכך. באותו מתרס עימה הנאשם בריגול אסף שמואלביץ', וגלי בהרב־מיארה, ששיקרה שעלילת שדה תימן לא פגעה בביטחון ישראל בזמן שהפצ"רית לא חוקרת את גנבת האפוד (לכאורה) על ידי בנה, עובדות המבססות חשד לשוחד. ועכשיו מצטרף אליהם גם עמית איסמן, ששימוש לרעה בכוח המשרה הוא הפחותה בעבירות שניתן לייחס לו בעקבות עלילת בצלאל זיני. המכנה המשותף לאלה ואחרים הוא כפפות המשי וגרירת הרגליים בטיפול בעבירות החמורות המיוחסות להם, והיחס המגונה אליהם כאל "שומרי סף", המלווה בחסינות שמעולם לא הוענקה להם על ידי המחוקק.
אולי יעניין אתכם
בצד הלבן של הלוח נמצאים הפיונים, דמויות כמו הקולנוען אברהם שפירא ופעיל הימין אריאל דנינו שנרקבו במרתפי שב"כ בלא משפט בגלל שהעזו לפעול באופן שמבאיש את ריחו של הארגון. לוחמת מג"ב אוריאן בר כליפא שהורשעה בתקיפת מחבלת רק בגלל שעשתה את עבודתה והגנה על ביטחון ישראל. באותה שורה נמצא גם גיבור ישראל אלאור אזריה, שניצב בגו זקוף מול בריוני מצ"ח ושילם מחיר בשביל כולנו. וכמובן יונתן אוריך, אלי פלדשטיין וארי רוזנפלד. שכבה מעליהם נמצאים בכירים יותר: אבישי מועלם, קובי יעקובי, מני בנימין, בנימין נתניהו, ועכשיו מצטרף אליהם דוד זיני באמצעות ההתעמרות באחיו. המכנה המשותף לאלה שמניתי ועוד רבים אחרים הוא רמיסתם תחת מגף "רשויות החוק", במלוא טינופתו, בלי שמץ של מידתיות, ריסון ורחמים.
מה שמבינים היטב בפרקליטות זה שלא צריך להרשיע ולכלוא אדם כדי להשיג את התוצאה הרצויה – תהיה זו יד רפה על ההדק במלחמה במחבלים, אפקט מצנן בביקורת על שב"כ, או קידום מדיניות ימין. הסבל הרב שנגרם מעצם הנקיטה בהליכים, המעצרים, האישומים, המשפט, מספיקים כדי להרתיע רבבות בעלי תפקידים מלקבל את ההחלטות הלא נכונות.
את הגישה הזאת צריכים לאמץ בנימין נתניהו ודוד זיני, ומיד. המעשה של עמית איסמן כל כך בוטה, כל כך שקוף, שהוא חייב להיזרק מיד למעצר מינהלי. זו לא אמירה טריוויאלית, זה בהחלט מהלך מרחיק לכת, אבל נראה שזה הקלף האחרון שנותר בחפיסה. למעשה, מוסד המעצרים המינהליים נועד בדיוק לאירועים מסוג זה שבהם מערכות המשפט מקולקלות מכדי לתת מענה לצורך הציבורי באכיפת החוק.
יש בסיס משפטי למהלך: ניסיון הסחיטה של ראש השב"כ באמצעות מעצר אחיו הוא בהחלט "פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו", שהיא באחריות השב"כ לפי חוק שב"כ. הגמלוניות השקופה של המהלך, ההפליה מול אנשים שהורשעו באותם מעשים, נותנת את הלגיטימציה הציבורית למהלך. רק אחרי שהעולם יראה כיצד איסמן פוגש את אותן חולדות שראש המחלקה היהודית בשב"כ ייעד לעצורים המינהליים, אלפי עובדי מדינה אחרים יבינו שהחמאה החליפה צד והדמוקרטיה הישראלית תתחיל להשתקם.