בשבוע שעבר התפרסם אירוע חמור שהתרחש, לכאורה, בבית החולים רמב"ם: עובדי בית החולים, ערבים כולם, נעלו את דלתותיה של מחלקה שבה אושפזו לוחמים שנפצעו קשה בלבנון. על פי עדויות בני משפחה, יחסם של אנשי הצוות בחיילים כלל טיפול סניטרי אגרסיבי, מניעת שתייה והתעלמות מבקשות עזרה של הלוחמים הפצועים. הטענות טרם התבררו במלואן (ויש לתהות מדוע נדרש כל כך הרבה זמן לכך), אך הפרסומים לבדם גררו גל של תגובות מצד לוחמים נוספים שהיו מאושפזים, וחוו בשנים האחרונות יחס דומה מצד אנשי צוות ערבים.
האירוע מעורר באופן טבעי שאלות נוקבות באשר למקומם של ערבים בתשתיות חיוניות לתפקוד החברה: בחסות מדיניות שמאל פרוגרסיבית של אפליה מתקנת, 35 אחוז מהרופאים במערכת הבריאות הישראלית הם ערבים, וכך גם כמחצית מהרוקחים. גם בענפי משק רגישים אחרים, הכפופים למדיניות האפליה המתקנת, שיעורם של הערבים עולה במידה ניכרת על חלקם באוכלוסייה.
עצם העיסוק בשאלה מכווץ את שריר הביקורת עצמית: הרפלקסים מזהירים מפני גזענות. אני מתעלם מהרפלקסים האלה, ובטור הזה בוחר לעסוק בשאלה הכואבת בלי לשלם מס שפתיים לטענת הגזענות. אני אף מאשים את הרפלקס הזה, ואת תנועת התקינות הפוליטית שהטמיעה אותו עמוק כל כך בשיח, בחשיפת מדינת ישראל לסיכונים חמורים מאוד, שמצדיקים טיפול כואב ומאוד לא אסתטי.
עמדנו כאן בעבר על תנועת המלקחיים הקטארית הלוחצת את אירופה: מצד אחד קטאר מממנת "סלי קליטה" נדיבים למוסלמים המהגרים לערי אירופה, ומצד שני, אותה קטאר מממנת קתדרות המוקיעות את הקריאות לוויסות הגירה כגזעניות. מה שכנראה קרה ברמב"ם הוא תוצאה של תנועת מלקחיים דומה, גם אם טביעות האצבע אינן של קטאר, אלא של כוחות הפרוגרס המקומיים.
אולי יעניין אתכם
זרוע אחת של המלקחיים מתחזקת את השקר כאילו קיים עם פלשתיני, וכאילו הכחשתו היא פגיעה בזכות העם הפלשתיני להגדרה עצמית. שקר ותיק יותר, שמשמש מצע לשיח הזה, מערבב בין מושג זכויות האדם לבין הזכות להגדרה עצמית: הזכות להגדרה עצמית היא זכות קולקטיבית, ולכן היא לא יכולה להיות זכות פרט. למרות זאת, שיח הזהויות עשה התמרה מהכלל אל הפרט: בארצות הברית מי שמעז לומר שיש בעולם רק שני מינים מתויג כמי שפגע בזכויות הפרט של טרנסג'נדרים. ובישראל מי שמעז לומר שאין עם פלשתיני פוגע בזכויות הפרט של "פלשתינים".
לפני כשנה חשף אתר 'הקול היהודי' שהתנועה האסלאמית השתמשה בכספים שהעבירה ממשלת ישראל כדי להפעיל תוכנית בשם 'מידאד', שנועדה להעצים ולבסס את ה"זהות הפלשתינית ונרטיב הנכבה". החשיפה עוררה הדים. אפילו ראש הממשלה התייחס אליה, והובטח כי המימון הציבורי ייפסק. השבוע חשף 'הקול היהודי' שבאום אל־פאחם נפתח מחזור ב' של התוכנית, אם כי הפרסומים אינם נושאים עוד את סמליהם של משרדים ממשלתיים, ולא ברור אם מדינת ישראל מממנת את התוכנית.
שאלת המשך המימון בצד, עצם הנכונות של הפקידים לממן תוכנית "זהות" שכזו, מלמדת שאותם פקידים קונים את השקר כאילו הזהות ה"פלשתינית" היא זהות לגיטימית של מיעוט החי בישראל. כאילו מדובר בריקודי שמש אינדיאנים במרכז ארצות הברית, או במסעות חניכה אבוריג'יניים בערבות אוסטרליה. בפועל, החברה הישראלית התבגרה מזמן ויודעת שכל תוכנה של "הזהות הפלשתינית" הוא ג'יהאד לשם השמדת ישראל והעלמת היהודים מהמרחב המוסלמי.
לגיטימציה לטיפוח "הזהות הפלשתינית" היא מה שחולל את ההתעללות הנטענת בבית החולים רמב"ם ובמקומות רבים נוספים. היא אשר יוצרת את הסיכון התשתיתי הנשקף למדינה משילוב יתר של ערבים במוקדים רגישים: אם להיות פלשתיני זה לייחל להשמדת מדינת ישראל, אז מצווה לעשות זאת בכל מקום שבו נמצאים. וכאשר ישנו ריכוז של עובדים "פלשתינים" במקום עבודה מסוים, הלחץ החברתי לפעול בהתאם לזיהוי הקולקטיבי, לדוגמה לפגוע בחיילי צה"ל פצועים וחסרי ישע – גובר.
בפאנל שהשתתפתי בו השבוע הציע אחד המשתתפים, איש ביטחון בעברו, לפתור את הבעיה באמצעות בדיקות רקע ביטחוני לכל מועמד לעבודה. אבל מיתוס הזהות הפלשתינית הופך את הפתרון הזה לבלתי יעיל. ראשית, גם השב"כ, האמון על ניהול הידע הבטחוני הנדרש, נגוע בפרוגרס, ונוטה להבחין בין מי שנגוע בטרור לבין "סתם פלשתינים". שנית, סניטר שמחליט להפיל חייל משותק מהמיטה לא מתאפיין בקשרים לארגון טרור מוכר, ולא נדרש לרכוש נשק כדי לבצע את פעולת הטרור שעל הפרק. כל מה שנדרש הוא חיבור ערכי ורגשי עמוק לזהות הקולקטיבית שבשמה הוא מבצע את הפעולה. ומאחר שמבחינת הפרוגרס זהות כזו לא רק מותרת, אלא אף מוגנת, היא לא צפה בבדיקות רקע ביטחוניות.
הפתרון היחיד הוא מכוער, ובשיח הנוכחי מזמין באופן בלתי נמנע זעקות על גזענות. אבל כאמור, הוא הפתרון היחיד: אין להשאיר צוותי עובדים ערבים ללא פיקוח של יהודי במקומות רגישים, ויש להתאים את מצבת העובדים הכללית ואת מפות הקידומים כדי לאפשר זאת.
האצבעות שלי רועדות על המקלדת כשאני כותב את הדברים, והרעד הזה הוא פרי הטמיעה העמוקה של עקרונות הפרוגרס אפילו בתודעתי שלי: אני נגעל מהמחשבה שעובדים נבחנים לפי דתם והשתייכותם למיעוט אתני. התנהגות כזו היא פסולה בעיניי. אמונה דתית או מוצא אתני לא אמורים להיות רלוונטיים לשאלת התאמתו של אדם לתפקיד רופא, סניטר או רוקח.
וזוהי בדיוק הזרוע השנייה של המלקחיים: הבוגדנות הפלשתינית מצריכה תגובה נחרצת ונחושה, אבל טמיעת הפרוגרס מטילה אות קין על כל מי שמצביע על כך ומציע פתרון מעשי. התוצאה היא בטווח שבין הססנות לחידלון מוחלט וסיכון אמיתי שנשקף למדינת ישראל.