בעשורים האחרונים העולם משתנה במהירות. לצעירים של היום קשה להאמין שפעם היינו משתמשים בטלפון חוגה, שומעים מוזיקה בקלטות ומנווטים ברכב עם ספר מפות.
קשה גם להאמין שמאות אלפי יהודים היו כלואים בשטחה של אחת המעצמות הגדולות בעולם, בלי יכולת לצאת. אבל ככל שהיום התיאור הזה נשמע דמיוני, זו הייתה המציאות בעבר הלא מאוד רחוק. הימים היו ימי ברית המועצות הקומוניסטית. מאחורי מסך הברזל חיו מיליוני אנשים תחת שלטון דיקטטורי, כמעט ללא מידע על מה שקורה בחוץ. בתוכם היו גם יהודים רבים שביקשו לצאת מרוסיה ולעלות לארץ ישראל.
אחד הפעילים הבולטים בברית המועצות למען העלייה היה נתן שרנסקי. הוא נעצר על ידי השלטונות הסובייטיים ונכלא לתקופה ארוכה. רק אחרי קמפיין ציבורי בין־לאומי שנמשך כתשע שנים, שוחרר שרנסקי וזכה לעלות לישראל. השחרור קרה בב' באדר תשמ"ו, השבוע לפני ארבעים שנה. לרגל ציון הדרך ההיסטורי חזרנו אל גיבורי התקופה ההיא כדי להבין מה נתן להם את הכוח במאבק המתמשך לשחרורו, ואיך הצליחו לבסוף לכופף את אחת המעצמות הגדולות בעולם.
מעבד סובייטי ללוחם חירות
אולי יעניין אתכם
נתן שרנסקי נולד בט' בשבט ה'תש"ח בשם אנטולי בוריסוביץ' שצ'רנסקי. "בהתחלה הייתי כמו כולם, עבד סובייטי, עד מלחמת ששת הימים", הוא מספר בריאיון מיוחד ל'בשבע'. "אחרי מלחמת ששת הימים התחלנו לקרוא במחתרת על ההיסטוריה שלנו ועל הציונות. אתה מסתכל על התמונה של החיילים ליד הכותל וחושב לעצמך: הם בני 19 ואתה בן 19, הם עושים היסטוריה ואתה רק עובר בחינות".
שרנסקי החל לעסוק בפעילות ציונית. "הייתי מעורב בשתי תנועות, למען עלייה לארץ ולמען זכויות אדם בברית המועצות. חשבנו איך אפשר לשבור את מסך הברזל ולהביא לעלייה מסיבית". באותה תקופה, יהודים שרצו לעלות לארץ היו מגישים בקשה לשלטון הרוסי ובדרך כלל היו נענים בסירוב. מכאן הגיע הכינוי שלהם "סירובניקים". "הדרך להגיע לעלייה מסיבית היא להיאבק על כל מקרה ומקרה. היינו מכינים רשימות של סירובניקים ושולחים אותן לישראל ולקהילות בעולם, והם היו משתמשים בזה במאבק. הם היו מביאים את הרשימות הללו לקונגרס האמריקני. אחר כך, כשהתחילו לבוא סנאטורים ואנשי קונגרס לרוסיה, הייתי מארגן פגישות איתם. ההכנה לפגישה היא כמובן סוד גמור, כי הקג"ב לא ייתן, אבל הפגישה עצמה כבר הייתה פומבית. היינו עושים להם פגישת הכנה, ואז כשהם היו נפגשים עם ברז'נייב, המנהיג הסובייטי, ושומעים את השקר שהשלטון הסובייטי מספר להם, כבר היו להם את כל העובדות והמסמכים שהם קיבלו מאיתנו".
האסטרטגיה של יהדות ברית המועצות הייתה לרתום את יהדות העולם ובאמצעותה להשפיע על מנהיגי העולם, ובראשם מנהיגי ארצות הברית. "הפעלנו לחץ דרך מנהיגים אמריקאים, ובראשם הנשיא רייגן, בשביל להעביר בארצות הברית חוקים שקושרים בין האינטרסים הכלכליים של ברית המועצות ובין שחרור יהודים".
ככל שהפעילות שלו התגברה, כך הפיקוח של השלטונות נהיה הדוק יותר. "אנשי קג"ב היו הולכים אחריי, בפומבי, 24 שעות ביממה. הרבה פעמים נתנו לי אזהרות רשמיות שאם אמשיך אז יעצרו אותי". בשלב מסוים האזהרות התחילו להתממש. "היו עוצרים אותי מדי פעם ל־15 יום. למשל, באחת הפעמים שנשיא ארצות הברית הגיע למוסקבה, עצרו מראש את כל ה'טראבל מייקרס'. יום אחרי שניקסון עזב שחררו אותי".
זה לא הפחיד אותך? לא גרם לך לרצות להפסיק?
"ברור שזה הפחיד, אבל אתה מרגיש שאתה חלק ממאבק היסטורי. מרגע שהתחלת להגיד מה אתה חושב, שאתה רוצה לעלות לישראל ולא להיות תחת דיקטטורה, זה מיד משנה את החיים שלך. זה הסוף של הקריירה שלך, אבל אתה איש חופשי ואתה רוצה להישאר איש חופשי. אז כן, התגברתי על הפחד".
בחורף תשל"ד פגש שרנסקי את אביטל לבית שטיגליץ והשניים החליטו להינשא. זמן קצר לאחר מכן נדחתה בקשת העלייה של נתן. אביטל הגישה גם היא בקשה, והבקשה שלה דווקא אושרה. הם התחתנו יום לפני שפג תוקפה של אשרת היציאה שלה, ולמחרת החתונה נאלצו להיפרד. "לקחתי אותה לנמל התעופה וחשבנו שאנחנו נפרדים לכמה חודשים. אמרתי לה 'תתחילי לבנות בית בירושלים'. בסוף נפגשנו אחרי 12 שנה".
אביטל עלתה לישראל לבדה, וזמן קצר לאחר מכן התחילה לחזור בתשובה. היא חיפשה תשובות אמוניות, וחברים המליצו לה ללכת לרבנית חנה טאו. החיבור היה מיידי, ואביטל הפכה לבת בית אצל הרבנית חנה והרב צבי טאו.
בינתיים ברוסיה הטבעת סביב נתן הלכה והתהדקה. בחורף תשל"ז התפרסם בעיתון סובייטי מאמר שהאשים אותו בריגול לטובת ארצות הברית. אביטל הבינה מיד שיש כאן סכנה והלכה לנציגים ישראלים, אבל הם אמרו לה שלא צריך למהר. "אנחנו לא יודעים בדיוק על מה הוא נעצר, הוא היה מעורב בכל מיני דברים, גם במאבק על זכויות אדם, אולי באמת היה משהו עם ריגול. אסור לנו לצאת לפני שאנחנו יודעים כל פרט", משחזר שרנסקי את תשובתם.
אבל אביטל הבינה שאין זמן. היא הלכה לרב טאו והוא לקח אותה ואת מיכאל אחיה אל הרב צבי יהודה קוק. "זה היה כבר די מאוחר בלילה, הרב ישן אבל העירו אותו ותרגמו לו את המאמר. הוא מיד ביקש לכנס קבוצה של תלמידים ואמר להם שיהדות רוסיה בסכנה. 'אם מאשימים אחד בריגול, אז כל היהודים ברוסיה בסכנה. כבר ראינו את זה בהיסטוריה שלנו'. הוא אמר מיד לסגור את הספרים ולצאת למלחמה".
ההנחיה הזאת עוררה תמיהה אצל התלמידים. "אחד התלמידים אמר 'מה פתאום? יש לנו כל כך הרבה תוכניות לימוד בין פורים לפסח, איך אנחנו יכולים?' אז הרב אמר בתוכחה: 'מי שלא יודע מתי לסגור את הספרים ולצאת למלחמה, שלא יפתח אותם'", משחזר שרנסקי.
אחד התלמידים שנכחו בפגישה הזאת הוא יענקל'ה לוין. גם הוא זוכר את האמירה החריפה של הרב צבי יהודה. "הוא אמר שמי שלא יכול לסגור גמרא, צריך לשקול מתי הוא יפתח אותה". בעקבות הפגישה ההיא הקימו לוין וחבריו את מטה 'שלח את עמי' שעסק בפעילות למען מסורבי העלייה מברית המועצות. במטה היו חברים בין השאר הרב טאו, הרב אלי סדן, הרב בני אייזנר ואחרים.
"בשלב די מוקדם הלכתי עם אח של אביטל למוסד שעוסק בענייני עלייה", מספר לוין. "ישבו שם כל מיני מפא"יניקים מבוגרים. הם הסתכלו עלינו ואמרו 'אנחנו יכולים לסדר להם סידור, ספרים, דברים כאלה. אבל עלייה?'. אמרתי לו: 'אחרי מלחמת ששת הימים הייתה התעוררות, הם מבקשים את עזרתנו לעלות ואנחנו צריכים לתת להם את מרב העזרה'. אז הם שאלו אותנו שאלה הגיונית: 'כמה אתם? 200, 300 איש? עם זה אתם חושבים להיאבק מול השלטון הסובייטי?'"
ואיך באמת חשבתם שתצליחו?
"הייתה לנו אמונה שאם הרב צבי יהודה שלח אותנו זה יפעל. הוא לא כל כך מהר סוגר גמרות. היות שהרב צבי יהודה אמר לנו ללכת על זה, שזה הזמן וזה יעזור – עשינו את זה".
האסטרטגיה שלהם הייתה לפנות ליהדות העולם ובמקביל לפעול אצל מנהיגי המדינות. "כל מדינה שהלכה להיפגש עם הרוסים, אנחנו הופענו אצלה. נפגשנו עם שר החוץ, עם השגריר, עם מי שצריך".
לוין מספר על חוויה מיוחדת שהייתה להם בגרמניה. "היה יהודי יקר שהיה אמור לקשר אותנו לשרים הבכירים, אבל הוא חלה. ישבנו אצל המארחים הגרמנים שלנו ולא ידענו מה לעשות ואיך ניפגש עם השרים. כל מה שנשאר לנו זה להגיד תהילים". למרות הקושי, הם לא אמרו נואש. "התפללנו והחלטנו לא להישבר. הלכנו לאכול באיזו מסעדה יהודית מאוד מהודרת במינכן, ושם ראיתי אדם בלונדיני שמכבדים אותו כשהוא נכנס. החלטתי שאני קם אליו ואמרתי לו: 'אתה מכיר את אביטל שרנסקי?', הוא אמר שכן. אמרתי לו שאני מרגיש שהוא יכול להועיל לנו, ושאנחנו צריכים עזרה להיפגש עם שר הביטחון הגרמני. הוא עמד המום. 'מאיפה אתה יודע?' הוא שאל. אמרתי: 'אנחנו לא יודעים כלום'. אז הוא אומר לי: 'אני אחד הדוברים שלו'. ממש ראינו איך הקדוש ברוך הוא שומע לתפילותינו". כך הם המשיכו לעבור ממדינה למדינה בניסיון לעורר לחץ דיפלומטי.
תוכנית אסטרטגית עם נתניהו
המאבק הציבורי הלך וגבר, אבל הרוסים עמדו בסירובם. מאות אלפי יהודים נותרו מסורבי עלייה ושרנסקי נשאר במעצר. ואז, בסתיו תשמ"ה, נותק הקשר עם שרנסקי בכלא והתעורר חשש כבד לחייו.
הרב צבי יהודה כבר לא היה בין החיים, ומי שתפס את המושכות היה הרב טאו. "במוצאי שבת תשובה תשמ"ה בא אליי חבר ואמר לי שהרב טאו מארגן כינוס חירום על מצבם של אסירי ציון ונתן שרנסקי בפרט", מספר חבר הכנסת אבי מעוז. "הגיעו לשם כמה פעילים שתיארו את המצב וחיפשו מישהו שיתנדב לעבוד עם אביטל ולהמשיך את פעילות המטה". מעוז התנדב, וכך הפך לאחד הפעילים המרכזיים למען שרנסקי.
"נכנסתי למטה והתחלנו לעבוד. נסענו הרבה לפעילות בחו"ל. בנסיעה הראשונה שלי לאמריקה יחד עם אביטל נפגשנו עם מי שהיה שגריר ישראל באו"ם אז, בנימין נתניהו. שם הכרתי אותו לראשונה, ושם עבדנו ביחד על התוכנית האסטרטגית שלנו לשחרורו של נתן שרנסקי. נתניהו הגה תוכנית ברמה האסטרטגית הבין־מדינתית איך להוציא לא רק את שרנסקי אלא את כל יהודי ברית המועצות".
זו הייתה תקופת המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. הנשיא רייגן קידם את תוכנית "מלחמת הכוכבים" לייצור טילים בליסטיים שעוברים בחלל, והסובייטים חששו מכך מאוד. באותו זמן הם ניהלו משא ומתן מול האמריקאים על התוכנית הזאת. כמו כן עמדה ברקע אמנת הלסינקי לזכויות האדם, שקראה לברית המועצות לשפר את מצב זכויות האדם במדינה.
"נתניהו אמר שאנחנו נשתדל להכניס את הנושא של שחרור היהודים לתוך המשא ומתן בין ארצות הברית לרוסיה. נכניס את ההסכמה לתת ליהודים להשתחרר מברית המועצות כחלק מרכזי ב־Good Will (הרצון הטוב) שהסובייטים יצטרכו להראות לאמריקאים בקשר לשיפור מצב זכויות האדם אצלם. את ההצעה הזאת אנחנו נעביר בתור Joint Resolution, החלטה משותפת של כל בתי הקונגרס באמריקה – גם הסנאט וגם בית הנבחרים האמריקני, וגם הנשיא יחתום על זה. התחלנו לעבוד על התוכנית הזאת ונתניהו ליווה אותנו כל הזמן. יצרנו לובי בבתי הנבחרים בארצות הברית כדי להעביר החלטה משותפת, ובאמת בקיץ תשמ"ה ההחלטה התקבלה".
איך הצלחתם בכלל להגיע אל חברי הקונגרס? מי פתח לכם את הדלתות?
"המאבק של נתן שרנסקי היה מוכר בעולם ולכן גם אביטל כבר הייתה מוכרת. למעשה, הנסיעה הראשונה שלנו לאמריקה, שבה פגשנו את נתניהו, הייתה כתוצאה מהזמנה של הנשיא רייגן לאביטל. הוא הזמין אותה לבוא לטקס לרגל יום זכויות האדם הבין־לאומי".
במשך כל שנות הפעילות שלה יצרה אביטל קשרים טובים בתוך הממשל האמריקני ובבתי הקונגרס. "היא הייתה דמות מוכרת בזכות המאבק שלה לשחרור בעלה. אהבו אותה מאוד בקרב יהדות אמריקה ויהדות העולם בכלל, וגם פה בארץ. אז כשאתה בא מכוח השם של נתן ואביטל שרנסקי, הדלתות נפתחות לרווחה".
איך אתה מסביר את האהדה הגדולה שהיא קיבלה?
"הנושא הזה היה רגיש מאוד, זה נושא אמיתי שאיחד את כל היהודים בעולם. הסיפורים הנוראיים על יהודים שנעצרים על לא עוול בכפם, שבסך הכול רוצים לצאת מהמדינה הטוטליטרית הזאת. לכולם נגע הסיפור האישי כמובן, אבל אני חושב שלא רק הסיפור האישי אלא גם הסיפור הלאומי של עם ישראל שחוזר לארצו. כל זה התלכד בדמות אחת שנלחמה כמו לביאה, אביטל, כדי לשחרר לא רק את בעלה אלא את כל היהודים. לאביטל ולנתן היה קשר של נשמות, שניהם נלחמו יחד על הרצון לחופש, על הרצון לצאת ולעלות לארץ, וכל חומה נפלה בפני הרצון העז הזה".
לצד הפעילות הדיפלומטית עבדו אנשי המטה גם על דעת הקהל העולמית. הם ארגנו הפגנות במקומות שונים בעולם, בעיקר בעזרת הקהילות היהודיות במקום. "כשהיה משא ומתן בין הסובייטים לבין האמריקאים בהלסינקי אנחנו היינו שם בחוץ ועשינו מסיבת עיתונאים. כשהיה מפגש פסגה בין גורבצ'וב לרייגן בז'נבה, גם שם הופענו".
אחד מרגעי השיא של המאבק היה בערב יום כיפור תשמ"ו. "באותו זמן נערכה עצרת האו"ם בניו יורק, ושר החוץ הסובייטי, אדוארד שוורדנאדזה, היה אמור לנאום שם". המטה ארגן הפגנה מול בניין האו"ם. "היו שם מדרגות שנקראו 'מדרגות אנטולי שרנסקי'. עיריית ניו יורק קראה להן כך לרגל המאבק שלו. הזמנו את כל העיתונאים לבוא בדיוק באותה שעה ששוורדנאדזה נואם, כך שבזמן שהוא מדבר בתוך בניין האו"ם על המצב של ברית המועצות ויחסיה עם העולם, אביטל תעשה בחוץ מסיבת עיתונאים ותספר על המצב האמיתי שקורה שם". הם לא הסתפקו במסיבת עיתונאים סטנדרטית אלא בחרו בהמחשה מטלטלת. "הבאנו סוג של כלוב, אביטל נכנסה עם מדי אסיר לתוך הכלוב ומשם נתנה את מסיבת העיתונאים".
המיצג היכה גלים. "למחרת ה'ניו יורק טיימס' פרסמו זה מול זה את הנאום של שוורדנאדזה ומולו את כל הדברים שאביטל אמרה. זה היה מאוד חזק".
בשלב הזה הרגישו אנשי המטה שהמאבק מתחיל להניב פירות. "היה אפשר להרגיש שהסובייטים מאוד נלחצים מכל הפעילות הזאת. ההחלטה המשותפת של בתי הנבחרים שנכנסה לכל משא ומתן שהתנהל, הפגנות הענק, זה השפיע. באחד ממפגשי הפסגה של גורבצ'וב ורייגן, גורבצ'וב סיפר לו כל מיני סיפורים על מצב זכויות האדם בברית המועצות ואז רייגן אמר לו: מה לעשות, העם שלי מאמין לאישה הזאת שבחוץ". "האישה הזאת שבחוץ" הייתה אביטל שרנסקי.
ארבעה חודשים לאחר מכן, באמצע שבט תשמ"ו, אבי מעוז מקבל שיחת טלפון. "הודיעו לי שהתקשרו מאמריקה וביקשו שאביטל תגיע לוושינגטון בדחיפות". שם הם נפגשו עם צ'ארלס היל, העוזר של מזכיר המדינה שולץ שעזר להם רבות לאורך הדרך. "הוא אמר לנו שנתן אמור להשתחרר בעוד כשבועיים וחצי וביקש לשמור על זה בחשאי". ההתרגשות הייתה גדולה. "השתדלנו לשמור על זה בשקט, אביטל לא רצתה עיתונאים, אבל מהר מאוד השמועות החלו להתפזר".
ערב לפני השחרור התכנסו אנשי המטה המצומצם לישיבת סיכום. "היו שם הרב טאו ואשתו הרבנית חנה טאו ע"ה, הרב עודד וולנסקי ואשתו הרבנית, וגם אני ואשתי ואביטל, כולם התכנסו אצלנו בבית. לאורך חודשי המאבק הרב טאו ליווה את המטה בכל הפעילות, היינו מתייעצים איתו על הכול. הרב והרבנית טאו גם העניקו לאביטל חיזוק רוחני לאורך הדרך. הרב עודד וולנסקי היה גם הוא בתמונה לגמרי, כך שכולנו הרגשנו שותפים איתה במעמד המרגש הזה. זה היה ערב מאוד מרומם".
ביום השחרור ממשלת ישראל שלחה מטוס כדי להביא את נתן מפרנקפורט. שם, בפרנקפורט, נפגשו סוף סוף נתן ואביטל, אחרי 12 שנים שבהן לא התראו. באחד הראיונות בעבר סיפר שרנסקי שבכניסה לחדר אמר לאביטל בעברית: "סלחי לי שאיחרתי קצת".
יומיים בשנה עם כיפה
ארבעים שנה חלפו, אבל במשפחת שרנסקי לא שוכחים. "בכל שנה בב' באדר יש לנו 'סדר שחרור'", משתף שרנסקי. "הילדים והיום גם הנכדים יושבים סביב השולחן, הם שואלים שאלות ואני ואביטל מספרים. בהתחלה, כשהם היו קטנים, השאלות היו 'אילו חיות היו לך בתא בבית הסוהר?', אחר כך 'איך שמרתם על קשר ביניכם?', אחר כך שאלו את אביטל 'איך זה להיות 12 שנה לבד?'". ככל שהילדים גדלו רמת השאלות עלתה, ובני הזוג היו מספרים להם איך כל עם ישראל נלחם למענם. "ככה הם גדלו. לשאול שאלות זה הרבה יותר טוב מאשר פשוט לספר סיפור, זה יותר מעניין".
שרנסקי אומנם אינו חובש כיפה ביומיום, אבל יומיים בשנה הוא חורג ממנהגו. "בשני זמנים בשנה – ב'סדר השחרור' ובסדר פסח – אני יושב עם כיפה שחבר עשה לי בתא בבית הסוהר. הוא הכין לי אותה מהבד שהיה בתוך המגפיים. את הכיפה הזאת אני שומר, ופעמיים בשנה אני שם אותה".
באירועים המשפחתיים האלה הוא מדבר עם הילדים והנכדים על החוויות שעבר וגם על המסרים שלמד מהן. את המסרים האלה הוא מבקש להעביר לדור הבא. "היה הרבה מאמץ דיפלומטי מול מנהיגי העולם, אבל העיקר זה עם ישראל. יהודי אמריקה, יהודי קנדה, יהודי אנגליה. היו המון אנשים, גם אנשים פשוטים, שהתגייסו למאבק. בבית הסוהר היו אומרים לי: 'על מה אתה בונה תקוות? זה בסך הכול קבוצה של סטודנטים ועקרות בית'. זה נכון, זה היה הבסיס, אבל אלו האנשים שגייסו מיליונים למאבק. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו כמה יש כוח לעם ישראל. חשוב מאוד שהדור הצעיר ידע כמה כוח יש לעם היהודי כאשר פועלים ביחד וכאשר שמים את ארץ ישראל במרכז של הזהות שלנו".
