הדרך ליישוב החקלאי הצעיר מלאכי השלום עוברת בתוך שדות ירוקים אין־סופיים ונוף עוצר נשימה, שבתקופה זו של השנה מתעלה על עצמו באופן מיוחד.
עד לא מזמן זו הייתה חוות בודדים, שלאחר הסדרתה לפני כשנתיים טיפסה, גדלה והפכה ליישוב של 30 משפחות.
באווירת פורים מסוימת, הווייז מודיע לי שהגעתי ליעד בדיוק ברגע שהרכב עצר ליד הרפת המקומית. אני ממשיכה כמה מטרים, פונה שמאלה ומגיעה לביתם הצנוע, בסגנון האופייני להתיישבות הצעירה, של אשר ונריה בן אבו.
אשר בן אבו מוכר היטב במגזר הדתי כקומיקאי מוכשר, שהתחיל כרבע אנדרדוס אבל כיום מופיע עצמאית, כמו יתר בני החבורה שהתפרקה. בשבילו התקופה הזאת היא מהעמוסות בשנה, בין הופעות רבות, בימוי הכתרות בישיבות תיכוניות ועשרות בני נוער שמבקשים סרטון קצר להכתרה. אבל בכל זאת הוא מצליח לפנות זמן לריאיון ל'בשבע', לשיחה על הומור, מגזר וגם כמה תובנות מקוריות לקראת חג הפורים.
אולי יעניין אתכם
ההומור נוכח בחייו של בן אבו לא רק על הבמה, אלא לפעמים דווקא ברגעים הכי פחות צפויים, בעיקר עם הילדים. "אתמול בלילה למשל, רצינו שהם יעשו מקלחות ויתארגנו, וזה לא ממש קרה בקלות, אז במקום לכעוס התחלתי להשתולל איתם ולהצחיק אותם, וזה הוציא גם מהם וגם ממני דברים הרבה יותר טובים. היה גם יום אחד השבוע שהכול השתבש לי: טעיתי בדרך, נשפך לי הקפה, כל מיני תקלות מעצבנות. ואז הסתכלתי על עצמי לרגע מבחוץ ואמרתי: רגע, אשר, זה מצחיק. זה בהחלט הקליל את האווירה. אני חושב שזה הקסם של הומור, הוא שובר את כל המציאות הנוקשה".
"מה קשור מתנחלת מחברון?"
אשר בן אבו, בן 42, נשוי ואב לחמישה, גדל בגבעת שמואל, האמצעי משלושה ילדים. במהלך השנים היה תמיד מאלה שמובילים את ההצגות, אירועי שבת זכור וכדומה. "פורים תמיד היה ה'פיק' של השנה מבחינתי". הוא למד בישיבה התיכונית בגבעת שמואל, ולאחר מכן בישיבת ההסדר במעלות. כשהגיע השלב לבחור מקצוע, התלבט בין לימודי משחק ללימודי מוזיקה. "חשבתי על האפשרות ללמוד משחק, אבל שאלתי את עצמי: מה אני אעשה עם זה? והלכתי ללמוד מוזיקה. למדתי כתיבה, הלחנה ועיבוד, מתוך הנחה שבתחומים הללו יהיו יותר אפשרויות להתפתח".
לאנדרדוס הוא הגיע, באופן מאוד לא מתוכנן, כששירת כמדריך בפנימייה צבאית. "מלכתחילה לא רציתי להגיע לשם, אבל אולי משהו בתוכי אמר לי שאני מתאים לזה, כי היה לי ניסיון בתחום בתור מדריך בבני עקיבא ובסמינריונים". השיבוץ המאכזב התהפך בסופו של דבר לטובה, כי שם הכיר את יאיר יעקבי, והשאר היסטוריה. "היינו עושים שם הצגות ביחד ונהיינו חברים טובים. יום אחד הוא סיפר לי שהוא עובד על הקמה של חבורה קומית, עם עוד כמה חברים שלמדו איתו בישיבה בקריית שמונה. מדי פעם הייתי נותן לו קצת רעיונות, אבל לא הייתי חלק מהחבורה הזאת".
"בשלב מסוים הוא אמר להם שהוא רוצה לצרף אותי", אשר נזכר. להצטרף לפרויקט שעדיין לא ממש קיים זו החלטה שדורשת אומץ, אז כדי להרגיע את החששות יעקבי אמר לו שהחבורה תקום בכל מקרה, גם בלעדיו. "לימים הוא סיפר לי שאמר את זה רק כדי שאשתכנע לבוא, כשבאמת גם הוא חשש ללכת על זה. הוא עבד אז בבנק, ולהרים פרויקט שאתה לא יודע בדיוק מה יצא ממנו, זה קצת הליכה אל הלא נודע. הוא חשב אז שאם אצטרף אליהם, הוא ירגיש יותר ביטחון לקפוץ למים". אחרי לא מעט שנים של הצלחה, היום אנדרדוס כבר לא מופיעים בתור חבורה, פרט למופע שהם מעלים בכל שנה בחנוכה, ביחד עם אסי צובל ויהונתן רוזנהק. "נפרדנו כי הרגשנו שאנחנו דורכים במקום מבחינה אומנותית", הוא מסביר את סיבת ההתפרקות, "אבל עד היום אנחנו החברים הכי טובים, אז מבחינתי אנחנו עדיין קיימים".
את נריה, אשתו, הוא הכיר דרך מגזין 'מוצ"ש' של 'מקור ראשון'. "באדר לפני עשר שנים ביקשו מאיתנו, חבורת אנדרדוס, להיות אחראים על הגיליון של שבת זכור. עשינו כל מיני מדורים, וככה התוודענו למערכת של מוצ"ש ולגיליונות נוספים. כמה שבועות לפני כן, נריה גם הופיעה במגזין, בפרויקט '100 הצעירים המבטיחים של המגזר'. היא עבדה אז בדוברות של חברון יחד עם אביה, נועם ארנון. מתן צור עלעל בגיליון שבו היא הופיעה ואמר לי: 'מה אתה אומר על הבת של נועם ארנון?' האמת שקצת חששתי", הוא מודה. "מתנחלת מחברון היה נשמע לי לא קשור אליי, ודי מלחיץ". אבל מתן לא נרתע וגם לא התעצל. הוא דיבר עם הדמויות הרלוונטיות במערכת העיתון, והן עזרו לו לקדם את הרעיון.
"אני חושב שלא סתם התחתנתי עם נריה", אשר אומר. "זה לא שמראש חיפשתי חברונית, אבל עדיין, כנראה שמלכתחילה היה בי חיבור למקומות האלה". למלאכי השלום הם הגיעו לפני כחצי שנה מהיישוב מצפה דני. התכנון המקורי היה לעבור ליישוב קידה שבגוש שילה, אבל בדרך לשם הם ראו את השלט המכוון ליישוב מלאכי השלום. בהחלטה ספונטנית הם נכנסו אליו והתאהבו מיד. "זה היה מדהים", הוא מספר. "בעלי חיים, תרנגולות, טבע. אמרתי לנריה פעם שאם הייתי מתחתן עם מישהי מפתח תקווה, אז הייתי יכול גם לגור שם, אבל בהחלט יש בי את האהבה הזאת לטבע ולנוף, אז זה התלבש לי טוב. לא חיפשתי לגור בהארדקור של ההתנחלויות, אבל כרגע זה המקום שאני חלק ממנו. יש פה פחות משפחות ממה שיש בבניין של אמא שלי", הוא מנסה להסביר את הפער בין החיים הנוכחיים שלו ובין הבית שבו גדל. "היא כמובן הייתה שמחה אם הייתי גר קרוב יותר, אבל בכל זאת היא מגיעה לפה, לפעמים אפילו בטרמפים".
"אני לא מנסה להסתיר את זה שאני העירוניסט כאן", הוא מודה בחיוך. "אני למשל לא יודע לבנות פרגולות ולנסר עצים וכל מיני כאלה. אני בעיקר אחראי פה על הרוח, על הצחוקים בווטסאפ ועל אירועי שבת זכור. האנשים פה מדהימים", הוא מפרגן. "זה אומנם לא הסגנון שלי מבחינת הלוק ותחומי העניין. ההתכתבויות כאן בקבוצה למשל נעות סביב שאלות כמו אם עין רשאש (המעיין הסמוך ליישוב, י"ב) מלא, ומי רוצה לבוא לטבול. זה לא סוג השיח שאני רגיל אליו, ויש לי לפעמים מחשבות של 'מה אני עושה פה?'. אבל כנראה זה משהו שילווה אותי בחיים, כי באף מקום לא הרגשתי שזה בדיוק המקום שלי, אז זה בסדר".
"שלושה ימים אחרי שעברנו לכאן", הוא נזכר בסיפור קטן שממחיש את חוויית החיים במקום, "הגיעה אלינו משפחה שטיילה באזור, עם עוגה ביד, והצהירה שאנחנו החלוצים של ימינו. הסברנו להם שיש פה אנשים שהקימו את היישוב ואנחנו רק הצטרפנו, אבל הם התעקשו. לאחר זמן קצר, פתאום היו פה כל יום איזה חמש או שש הפסקות חשמל, ואז הרגשנו שהעוגה הזאת מגיעה לנו ביושר".
המפחיד מהשורה הראשונה
אני שואלת את אשר אם יש אתגר בלהיות קומיקאי מתנחל, אבל מסתבר שדווקא המגורים מעבר לקו הירוק מספקים הרבה תוכן להופעות. "יש לי קטעים על המחסומים, על קבוצת הווטסאפ ביישוב ועל המלחמה – שכל הגברים התגייסו ואני נשארתי". אבל גם אם בדיחות על דובון וסנדלי שורש לא ממש יצחיקו את הקהל בפתח תקווה, הוא מאמין שבסך הכול המכנה המשותף בציבור הדתי הוא די רחב. "גם אם אני מופיע ברעננה וגם אם במעלה לבונה, יש נושאים כמו בית כנסת, שבתות וחגים שכל שומר מצוות בכל מקום יזדהה איתם".
היית רוצה לפרוץ ולהגיע גם לקהל החילוני?
"אני חושב שלכל אומן דתי יש את התסביך הזה, אבל לאחרונה הייתה לי הארה שאני לא דווקא רוצה את זה, כי טוב לי איפה שאני. אני מכיר את האנשים והם מכירים אותי, ויש כאן סגנון מסוים. לדעתי הקהל הדתי הוא קהל חכם ואינטליגנטי", הוא מחמיא, "קהל מבין עניין ומפרגן, מצד שני הוא גם קהל שקשה להביא אותו להופעות. יש לפעמים הופעות שאני רואה את הבן־אדם הזה עם הזקן שיושב ומשלב ידיים עם פרצוף רציני שכאילו אומר: 'אנחנו לא נצחק פה. אין מקום למלא שחוק פינו בעולם הזה'. זה לא קל", הוא משתף. "יכול להיות שכל הקהל צוחק, אבל אתה רואה את אותו אחד שיושב מולך בשורה הראשונה בפרצוף חמור סבר, וזה מוריד את כל הביטחון. אתה מרגיש שאתה צריך להוכיח לו משהו, ושהוא בכלל לא רוצה להיות פה, כנראה אשתו הכריחה אותו. בעיניי זה תסביך דתי כזה של 'אנחנו צריכים להיות רציניים, אידיאליסטיים, ללמוד תורה ולעשות דברים משמעותיים, אז אין מקום לליצנות'. יכול להיות שבסתר ליבו הוא כן היה שמח קצת לצחוק", אשר משער, "אבל הוא מתקשה להרשות את זה לעצמו".
הוא משתדל לא להגזים עם המגזריות במופע שלו, ולהכניס גם בדיחות שכל אחד יוכל להבין מכוח היותו יצור אנושי ולאו דווקא חובש כיפה. "יש לי למשל קטע שבו אני מדבר על זה שאני מרוקאי, ועל הצורה שבה התוודעתי לזה בילדות שלי. כשכל הילדים סיפרו על העיר באירופה שממנה ההורים שלהם הגיעו, אני סיפרתי שאבא שלי הגיע מהעיירה בני מלאל ואמא שלי מאלוואד סוף. וכשלכל הילדים שמו בסנדוויץ' חביתה או אבוקדו, אני הבאתי מהבית סלטא משוויה ופיתה מטבגה. ואז אני אומר לעצמי: 'מי אני, מאיפה אני? ומה זה המילים האלה שאני יודע להגיד?'. הקטע הזה נולד מרעיון של יעקבי, שאמר לי: אתה יכול למלא רבע שעה רק בשמות של מאכלים".
בנוסף להיותו שחקן, אשר הוא גם מנחה, מדובב, "חקיין בחסד" לדעתה של אשתו ומפיק מוזיקלי. יש לו בשילה אולפן הקלטות שאליו מגיעים זמרים, וגם משפחות שבאות להקליט שיר לבר או בת מצווה. לאחרונה גם הפיק ערב של הרכבים מוזיקליים לנוער במתנ"ס בנימין. "אלה שני כובעים, של הקומיקאי ושל המוזיקאי, וכל הזמן יש איזשהו מתח בין שני הצדדים", הוא משתף. "פעם העליתי מופע עם כל מיני שירים אישיים, אבל כרגע זה לא המקום שלי. היום השילוב הנכון מבחינתי זה לעסוק בצד המקצועי של המוזיקה, ולהביא לשם את המקום הקומי והקליל במפגש עם החבר'ה".
"אגב", הוא מפתיע, "בסיטואציות שאני לא מכיר את האנשים אני מאוד ביישן, לוקח לי הרבה זמן להיפתח ולתת אמון". כשאני שואלת איך זה מסתדר עם עמידה על במות, יש לו הסבר פשוט: "בבמה יש לי מקום מוגדר, אני יודע שעכשיו אני אמור לעלות ולהופיע, אז נתנו לי את המקום הזה. כשאני בסיטואציה חברתית, אף אחד לא נתן לי את המקום, אני צריך כביכול לקחת אותו ואני לא יודע מה תהיה התגובה. כשאני עולה על הבמה בתור דמות, זה אפילו יותר קל. כי זה בעצם לא אני, זו הדמות".
יש לא מעט סטנדאפיסטים שהקהל בהופעות שלהם נמנע מלשבת בשורה הראשונה מחשש לקבל יחס אישי מדי, שעלול לכלול גם ביזיונות ופגיעה אישית. אשר טוען שהסגנון הזה עבר מן העולם, ובכל מקרה בהופעות שלו אפשר להיות רגועים. "אני לא מדבר הרבה עם הקהל, מהחשש להגיד משהו שיהיה מצחיק אבל גם יפגע במישהו. כשזה כן יוצא זה תמיד בחביבות, והאינטראקציות האלה הן מצחיקות. למשל כשמישהו מעיר הערה ואני עושה לו פרצוף של 'אחי מה נסגר איתך?' והוא בעצמו יודע שהוא כזה. אם מישהו מדבר מיוזמתו אז הוא יודע שהוא עכשיו הולך להיות איזה מצחיקול והוא בוחר בזה, אבל אני אף פעם לא פונה למי שלא התחיל בשיחה".
והוא מדגים: "באחת ההופעות הייתה מישהי שהתחילה להשתתף ולדבר, והייתה איתה שיחה ממש מצחיקה. היה לי ברור שאני מעלה את זה לרשתות, זה היה שווה זהב. אבל אז היא שלחה הודעה לרכזת שהביאה את המופע ואמרה לה שהיא מבקשת שזה לא יעלה כי זה מביך אותה. בהתחלה ניסיתי לגשש, אולי להעלות רק חלק זה בסדר, אבל מהר מאוד הבנתי שאם זה לא נעים למישהו אני לא מעלה".
'תן צ'אפ' למערכון
מי שצפה בתכנים של אשר, כנראה לא פספס את דמותו הקולעת של הרב החרדי ר' חיים דוב בער וייס. הדמות נולדה בהשראת אדם אמיתי שהזדמן לאשר להכיר. זה קרה כשחבורת אנדרדוס הגיעה לצלם סרטון באיזשהו מקום, וקרתה תקלה בתיאום. "המנהל של המקום, שהיה אדם חרדי, מאוד כעס, ולא הסכים בשום אופן שנהיה שם. הוא התחיל לצעוק עלינו במבטא יידישאי כבד: אני לא מוכן, אני לא מוכן! ומאז קצת אימצתי את הדמות שלו. בהתחלה הייתי מגיב לאנשים בהקלטות בווטסאפ מתוך הדמות הזאת, והכינוי שלה היה אלימלך. עם הזמן יצא לי לגלם כמה דמויות חרדיות גם באנדרדוס, ומי שעוקב יוכל לזהות שם איזושהי התגלגלות של הדמות. הקטע שלו", אשר מסביר, "זה שהוא כאילו מבין בדברים, אבל הוא לא באמת מבין בכלום, ויש לו המון מה להגיד על כל דבר. עם הזמן זה הלך והתפתח, ופעם אחת גם התחפשתי אליו בפורים והתחלתי לדבר על ההבדל שבין מרדכי למורדוכי".
"כשאני מצלם אותו אני שם ברקע כל מיני מאכלים של חרדים", הוא מספר. "לפעמים אשתי חוזרת מקניות עם חטיף 'תן צ'אפ' וכאלה, ואומרת 'קניתי לך לחיים דוב בער'. זו דמות שהיא ממש כיפית לי, ואני מנסה לפצח איזה מופע אפשר לעשות איתה. אני לא מנסה להגחיך חרדים", הוא מסביר למי שחושש, "ולא הייתה פה שום מטרה להעביר ביקורת. אני פשוט חושב שהוא חמוד, ואמרו לי שגם חרדים צופים בסרטונים האלה בהנאה". לאחרונה אשר פגש את הסטנדאפיסט החרדי קובי אריאלי, שאמר לו: "הדמות הזאת היא שיא העשייה שלך! יש כאן ניואנסים של חרדים אשכנזים שאני לא יודע מאיפה הבאת אותם".
הרעיונות לתכנים של הדמות עולים מתוך סיטואציות בחיי היומיום. "יש סרטון אחד שבו ר' חיים מספר שהוא רצה לקנות בננות, וכשהעביר את המוצר במשקל האוטומטי הוא היה צריך לסמן אם זה ירקות או פירות. בגלל שבננה היא פרי שמברכים עליו 'אדמה', הוא לחץ על 'ירקות', אבל הוא לא מצא שם את האפשרות לסמן 'בננות'. פתאום מגיע לשם מזרוחניק שאמר לו: 'מה זה משנה, העיקר להיות בן אדם טוב', אז ר' חיים אומר לו במבטא האופייני: 'תשמע, אני לא רוצה לקחת את הבעיה הזאת על עצמי. תעביר את זה אתה בתור עץ, כי אתה מזרוחניק'. הרעיון עלה לי כשהייתי בקניות", אשר מספר, "וכשבאתי לשקול את הבננות השאלה הזאת עלתה לי באמת, ומשם זה התגלגל לקטע קומי".
"עוד קטע מצחיק שהיה לי עם הדמות", הוא נזכר, "קרה כשהתארחתי בפודקאסט של אורי מלמד, בתור הרב חיים דוב בער וייס. זה היה בתל אביב, היה שם ביחד איתי עוד איזה פרופסור מבוגר ורציני, שנראה לי לא הבין מי אני ומה הולך שם. גם הטכנאי שהגיע התחיל לדבר איתי בגוף שלישי, ומבחינתי אני נשארתי 'הרב', לא יצאתי מהדמות. כשסיימתי את החלק שלי בפודקאסט רציתי להמשיך בדרכי, אבל הבגדים שלי נשארו באיזה חדר שהיה נעול ולא היה שם אף אחד כדי לפתוח לי. חיכיתי שם במשך שעה עם הבגדים של הרב חיים דוב בער וייס, כשאנשים עוברים על פניי ופותחים עיניים בתמיהה, ואני אומר להם שלום במבטא היידישאי, עד שבסוף כמה אנשים ממשרד ליד פתחו לי את הדלת".
למי שרואה את עתידו כקומיקאי, ממליץ אשר לצפות קודם כול באחרים וללמוד מהם, ולהתנסות בהתחלה על קהל קטן. "כדאי להתאמן קודם על אשתך או על חבר, וכשכבר עולים על הבמה, להתחיל עם בדיחה קצרה ומובנת של משפט או שניים, שברור לך שהיא מצחיקה, ואז הקהל רגוע שאתה מצחיק, והם איתך". ומה לגבי בינה מלאכותית? הוא פחות ממליץ. "הצ'אט ג'י־פי־טי הוא מאוד חכם ויודע להגיד לך כמעט כל דבר, אבל בכל מה שקשור להומור הוא חלש. ניסיתי לחשוב מה הסיבה לזה, ואני חושב שצחוק זו תכונה מאוד אנושית. כשאני אומר לו 'תן לי נקודות לסטנדאפ' הוא נותן רעיונות בצורה מגושמת ומסורבלת, כמו מישהו שמנסה להצחיק אבל הוא לא בכיוון".
יכולת האלתור והספונטניות גם היא חשובה, כי הרבה מהמופע קורה מתוך הדינמיקה עם הקהל. "פעם אחת מישהי באמצע הופעה אמרה לי שהיא הייתה בהצגה שלנו בחנוכה, ושאני הייתי הכי מצחיק שם". בהחלטה ספונטנית, שאפשר היה לחשוב שהיא מתוכננת מראש, אשר הקליט לאשתו הודעה קולית מול הקהל. "אמרתי לנריה שאני פה בהופעה, ומישהי אמרה שאני הכי מצחיק מכל חברי אנדרדוס, ושאלתי מה היא חושבת. היא החזירה לי הקלטה שהשמעתי לכולם ברמקול: אשר, בוודאי שאתה הכי מוכשר!"
מה הטיפ שלך לפורים?
"לשתות, למי שמותר לו. כי אז מגיעים למקומות שקשה להגיע אליהם בדרך כלל. לא להשתגע על משלוחי מנות ולא להתחפש תחפושת זוגית כי די, מיצינו. לא להתחפש לתחפושת שצריך מקרא למה התחפשת. התחפשת למלך – תתחפש למלך. רוצה להיות נסיכה? תהיי נסיכה. לא להיות כמו אלה שבאים אליך: אני אורניום מועשר. מה, אתה לא רואה?"
איזו דמות מהמגילה היית רוצה שתהיה אומן אורח במופע שלך?
"נראה לי שחרבונה הוא אחלה. כי הוא כל המגילה שותק, ואז בסוף הוא אומר: 'דרך אגב, המן הכין פה איזה עמוד שהוא מתכנן לתלות עליו את מרדכי. תעשו עם זה מה שאתם רוצים, אני לא אומר כלום, כן?'. נראה לי שיש לו חוש הומור טוב".
