שנת בחירות היא הזדמנות לא רק לשאול מי ינצח, אלא גם להבין מאיפה צומחים מנהיגי מדינת ישראל בכלל ושל הציונות הדתית בפרט. הקדנציות האחרונות היו סוערות כמעט בכל קנה מידה. אך בתוך הרעש, המאבקים והקמפיינים, אפשר לזהות תהליך עמוק ושקט בהרבה: שינוי האופן שבו נבנית וצומחת ההנהגה הפוליטית בציונות הדתית.
במסגרת הפורום לחברה האזרחית ערכתי מיני מחקר ובו מיפיתי את כל חברי הכנסת שנבחרו במפלגות הימין הדתי (להבדיל ממפלגות שבהגדרתן העצמית הן רק דתיות או רק ימניות) ב־30 השנים האחרונות. ביקשתי לבחון מה היה הרקע המרכזי ששימש להם מקפצה לכנסת. הממצאים מצביעים על מגמה ברורה. בעבר הגיעו רוב חברי הכנסת מתחומים מסוימים מאוד: עסקנות מפלגתית, הנהגה מוניציפלית, רבנות, חינוך והתיישבות. כשהשתנו הזמנים והביאו עימם טרנדים חדשים, ניתן היה לראות בהנהגה הפוליטית גם את מי שהגיעו מעולמות הביטחון (אפי איתם, רפי פרץ), התקשורת (אורי אורבך, ינון מגל) והאקדמיה (דני הרשקוביץ).
מבחירות 2013 ואילך, ניכר שינוי מובהק. יותר ויותר נבחרי ציבור מגיעים לפוליטיקה לאחר שנים של פעילות אינטנסיבית בחברה האזרחית: בארגונים, בתנועות, במאבקים ציבוריים וביוזמות רעיוניות.
המגמה אינה מתבטאת רק בשורות חברי הכנסת אלא גם בצמרת ההנהגה. אם בעבר הובילו את המפד"ל דמויות כמו זבולון המר וזבולון אורלב, שצמחו מתוך עסקנות מפלגתית, או אורי אריאל וצבי הנדל שצמחו עמוק מעשיית ההתיישבות, הרי שבדור האחרון בולטים מנהיגים שהגיעו מהחברה האזרחית: בצלאל סמוטריץ' ('רגבים'), אורית סטרוק ('זכויות האדם ביש"ע') ושמחה רוטמן ('התנועה למשילות ודמוקרטיה').
אולי יעניין אתכם
צריך להדגיש שחלק מהדמויות עשו מספר דברים בו זמנית, וקשה לקבוע בוודאות איזה סוג פעילות היווה את המקפצה לכנסת, אבל על דרך רוב בחרתי בתפקיד המרכזי האחרון שסייע למועמד להשתלב בפוליטיקה. דוגמה מובהקת לכך הם נפתלי בנט, שעשה שימוש במועצת יש"ע כמסלול המראה להנהגת הבית היהודי, ואיילת שקד, שהקימה את ישראל שלי.
לא מדובר רק בביוגרפיה שונה של נבחרי הציבור, אלא בתודעה אחרת של הנהגה. הנהגה שצמחה מהשטח, מארגוני החברה האזרחית ומהמאבק על צביונה של המדינה עוד מחוץ לשורות הכנסת. תודעה שמביאה עימה את הכלים, הרשתות והתפיסות הללו אל תוך מוקדי קבלת ההחלטות. זו אינה רק מקפצה או עוד דרך להגיע לפוליטיקה, אלא תפיסה אחרת של בניין כוח ציבורי.
מובן שאין מדובר בתהליך אחיד או חף ממתחים: לא כל תחום בחברה האזרחית של הציונות הדתית התחזק באותה מידה, ולא כל מעבר מהעשייה האזרחית לפוליטיקה מצליח לשמר את יתרונות המועמדים וכישוריהם. אף על פי כן, עצם העובדה שהנהגה פוליטית רחבה צמחה מתוך פעילות אזרחית ממושכת מלמדת על שינוי עמוק באופן שבו נבנים כוח והשפעה בציונות הדתית.
זו אולי הנקודה החשובה ביותר: המסקנה מן התהליך הזה אינה פוליטית אלא אזרחית. הכנסת אינה נקודת המוצא של ההשפעה אלא אחד מביטוייה. מוקד הכוח האמיתי מצוי בחברה האזרחית – בחינוך, בקהילה, בארגונים וביוזמות הציבוריות. מי שמבקש להשפיע על המרחב הציבורי בשנים הבאות, צריך להשקיע קודם כול שם. משם צומחת ההנהגה, וגם העתיד.
הכותב הוא רכז ההכשרות של הפורום לחברה האזרחית