ארבעה עשורים אחרי מבצע משה וכ־35 שנה אחרי מבצע שלמה, עת ציינו השבוע את חג הסיגד, ראוי לשאול גם שאלה פחות חגיגית: האם מדינת ישראל כבר השלימה את תהליך קליטתם של יוצאי אתיופיה? הנתונים השנתיים שפרסמה לרגל החג הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים שהתשובה, לצערנו, עדיין שלילית.
חשוב לומר, בהחלט חלה התקדמות. שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב יוצאי אתיופיה עלה לאורך השנים, וגם במספר מקבלי התארים האקדמיים נרשמה עלייה, כאשר יוצאי אתיופיה היו 1.24 אחוזים מכלל מקבלי התארים, ומספרם אף גדל בשנה האחרונה ב־6.8 אחוזים, וזאת דווקא בשנה שבה מספר מקבלי התארים בכלל האוכלוסייה ירד ב־0.4 אחוזים.
אלה נתונים מעודדים, אבל אסור שהם יסתירו את הפערים שעדיין קיימים. כך לדוגמה, לצד העלייה בזכאות לבגרות, שעומדת כיום על 75.9 אחוז, כאשר משווים זאת לשיעור הזכאים בכלל האוכלוסייה שעומד על 86 אחוז, נחשפת תמונה אחרת, תמונה של פערים, שככל שמתקדמים במעלה הסולם האקדמי, נעשים בולטים יותר. בקצה הדרך, בזכאות לתואר שלישי, בעוד בקרב כלל מקבלי התארים השיעור עומד על כשני אחוזים, בקרב יוצאי אתיופיה הנתון צונח ל־0.3 אחוזים. תמונה עגומה בהחלט.
אבל גם מספרים אלה אינם מספרים את הסיפור כולו, שכן אין מדובר רק בשאלה של כמה לומדים, אלא גם מה לומדים. וגם כאן התמונה לא מעודדת. רק 6.4 אחוזים ממקבלי התארים יוצאי אתיופיה למדו במקצועות ההנדסה, לעומת 10.8 אחוז מכלל האוכלוסייה. המשמעות של הפער הזה חורגת הרבה מעבר לבחירת חוג באוניברסיטה. תחום הלימודים משפיע על אפשרויות התעסוקה, על רמת ההשתכרות ועל היכולת להתקדם כלכלית וחברתית במשך עשרות שנים. כאן נמצא בעיניי המבחן האמיתי של הקליטה, שכן כשאוכלוסייה שנמצאת בתת־ייצוג מוסללת בעיקר לתחומי לימוד שבהם אפשרויות ההשתכרות מצומצמות יותר, היא אומנם רכשה השכלה גבוהה, אך הפער הכלכלי והחברתי נותר.
אולי יעניין אתכם
אין פירוש הדבר שכל צעיר יוצא אתיופיה צריך ללמוד הנדסה. אקדמיה צריכה לאפשר לכל אדם לבחור את התחום שמתאים לכישוריו ולשאיפותיו. אבל בחירה חופשית אמיתית קיימת רק כאשר נקודת הפתיחה אינה סוגרת בפניו מראש מקצועות מסוימים.
לכן העבודה צריכה להתחיל הרבה לפני הקמפוס. אם רוצים לראות יותר יוצאי אתיופיה בהנדסה, במדעים, בטכנולוגיה ובתארים מתקדמים, צריך לחזק כבר בבית הספר את לימודי המתמטיקה, האנגלית והמקצועות המדעיים, לחשוף תלמידים לאפשרויות שנפתחות בפניהם ולוודא שפערים שנוצרו בגיל צעיר אינם הופכים למסלול שנקבע מראש. כאשר אותם צעירים מגיעים לאקדמיה, עצם הקבלה ללימודים אינה סוף המשימה אף היא.
לפני כשבוע השתתפתי בחתונתו של אחד מבוגרי התוכנית, וכמה מחבריו לתוכנית ציינו בפניי שאילולי הליווי שהתוכנית מציעה, הם לא היו מכהנים כיום בתפקידי קצונה ביחידות טכנולוגיות. הם לא דיברו רק על המלגה או על הסיוע בלימודים, אלא על המעטפת, על מי שדחף אותם קדימה, ועל החיבורים שנוצרו עבורם לעולם המקצועי. המפגש הזה הזכיר לי שוב שמוביליות חברתית אינה נוצרת רק באמצעות תעודת תואר. היא נוצרת כאשר צעיר מצליח להיכנס לתחום שיש לו אופק, להתמיד בו, לצבור ניסיון ולהתקדם לתפקידים משמעותיים.
יש מי שעשוי לשאול מדוע, עשרות שנים לאחר גלי העלייה הגדולים, עדיין יש צורך בתוכניות ייעודיות ליוצאי אתיופיה. בעיניי, הנתונים עצמם מספקים את התשובה. כל עוד נקודת הפתיחה אינה שווה, כל עוד קיים תת־ייצוג באקדמיה ובמקצועות מסוימים, וכל עוד הפער הולך וגדל בדרך לתארים המתקדמים, אי אפשר לומר שעבודת הקליטה הסתיימה.
השקעה בחינוך ובהשכלה גבוהה אינה רק מדיניות קליטה, היא השקעה במוביליות חברתית. היא הדרך להפוך את העלייה לישראל לא רק להצלחה ציונית והיסטורית, אלא גם להצלחה חברתית וכלכלית של הדורות שגדלו כאן. כמי שעומד בראש תוכנית שנועדה לסייע ליוצאי אתיופיה להשתלב ולהצליח באקדמיה, יש לי משאלה אחת לקראת חג הסיגד: שיגיע היום שבו התוכנית הזאת כבר לא תהיה נחוצה, וגם התפקיד שלי יהפוך ללא רלוונטי. זה יהיה היום שבו לא נצטרך עוד לדבר על צמצום פערים, משום שהם פשוט לא יהיו שם.
הכותב הוא רכז התוכנית ליוצאי אתיופיה במרכז האקדמי לב
