מלחמתה של תורה

תמונתו המחייכת של הבן עמיחי הי"ד ניצבת בולטת על אחד המדפים בארון הספרים של סלון משפחת ויצן, ארון מלא וגדוש מרצפה ועד תקרה בספרי קודש. הציר הזה שבין השכול ולימוד התורה, ובין השותפות במלחמה למען כלל עם ישראל לצד העיסוק היומיומי ברבנות והוראה, מעניק לרב ויצן זווית מיוחדת ובהירה על הסוגיות הבוערות, והוא לא מהסס להשמיע אותה גם כשיש מולו רוחות שכנגד.

הרב שלמה יוסף ויצן הוא אחד הרבנים הוותיקים בהתיישבות. הוא מכהן כרב היישוב פסגות וכר"מ בישיבה הגבוהה בבית אל. אנחנו נפגשים לשיחה כדי לדבר על חוק הגיוס שהוא תומך בו, על התנהלות המלחמה בשנתיים האחרונות וגם על בנו, עמיחי הי"ד, שנפל בקרבות בכרם שלום בשמחת תורה.

הרב ויצן נולד לפני 66 שנה בארגנטינה. שני הוריו הגיעו מאירופה. המשפחה של אימו, במקור מפרנקפורט, הצליחה לצאת מגרמניה ממש לפני פרוץ המלחמה ולברוח לארגנטינה. "סבא וסבתא שלי שמרו מאוד על אמא שלי. היה להם חשוב שהיא תתחתן עם בן תורה, 'אחד שיודע ללמוד דף גמרא', וזה היה דבר שקשה מאוד למצוא". אביו ניצול שואה. "המלחמה תפסה אותו בגיל הנעורים והרסה לו את הלימודים, אבל הוא היה באמת אוהב תורה. במלחמה הוא עבר כמה וכמה דברים, ואחריה הגיע לדוד שלו בצ'ילה".

בני הזוג התחתנו וגרו בסנטיאגו שבצ'ילה, שם נולד שלמה יוסף, אבל הם לא נשארו שם לאורך זמן. "אבא שלי לא היה מרוצה מהחינוך היהודי שקיבלנו, אז כשהייתי בן שש ההורים שלי עשו איתנו חסד ענקי ועלו לישראל". המשפחה הגיעה לשכונת קריית משה בירושלים כמה שנים לפני מלחמת ששת הימים, "בדיוק בשנה שבה ישיבת מרכז הרב עברה לשכונה". משם הוא כבר נכנס למסלול הדתי־לאומי. "צמחתי במוסדות הרגילים – חורב, נתיב מאיר ואחר כך ישיבת מרכז הרב. הייתי בישיבה בשנים המאוד משמעותיות של גוש אמונים, עם העליות לסבסטיה והמאבק בימית. אפילו זכיתי קצת להיות שמש של הרב צבי יהודה, משהו שהולך איתי כל החיים".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת בנימין שינברג "תפסיקו להשתיק, בואו נתעורר על הבנות שלנו"

עוד מאת בנימין שינברג אהבת נפש

אחרי החתונה הוא חיפש את השלב הבא. "באותו הזמן במרכז הרב לא היה כל כך מצוי שלומדים הרבה מאוד שנים, זו תופעה שהתפתחה עם השנים. הגעתי כבר לשיעור ח', ואז עלה הרעיון לעבור לפסגות". כמה שנים קודם לכן הוקם היישוב ובתוכו נוסד גם כולל. "אחרי שלוש שנים רצו להביא עוד מחזור ואני הצטרפתי אליהם. הגעתי ליישוב כשהייתי בערך בן 26 ומאז אני שם". אחרי כמה שנים היישוב ביקש למנות רב ובחר ברב ויצן, ומאז הוא משמש כרב היישוב.

מה זה אומר להיות רב יישוב? מה האתגרים ומה המשימות?

"לרב יישוב יש הרבה תפקידים, זה תפקיד מאוד מגוון. זה תלוי גם באופי של הקהילה וגם באופי של הרב. ביישוב קהילתי נכנס גם הנושא הקהילתי, שגם הוא לפעמים קשור מאוד לרב". הוא נותן דוגמה מהשבועות האחרונים. "מזכירות היישוב ביקשה ממני לבוא לישיבה עם שכונה שיש בה שאלה של פינוי ובינוי. תושבי השכונה לא רוצים בזה והמזכירות כן רוצה. ביקשו ממני לנסות להוביל את זה. סוגיה כזאת כוללת כמה רבדים. צריך לתת גם את העצה ההלכתית, גם את העצה המוסרית, וגם לעזור לאנשים להיות מפויסים עם דבר מעין זה. אם לרב יש סוג מסוים של כישרונות וסוג מסוים של אמון, אז הוא יכול לעזור מאוד גם בדברים כאלה".

הוא מסביר שלכל רב יש את היכולות שלו, "העיקר הוא שהרב צריך לנסות למצות את הכישרונות שלו בשביל התפקיד". הדבר נכון תמיד, ועוד יותר בדורות שלנו. "אנחנו מאמינים שלעם ישראל יש ייעוד גדול, ובזמן של גאולה כמו שלנו הייעוד נהיה עוד יותר גדול. התפקיד של הרב הוא לדאוג כל הזמן שנעמוד בייעוד הזה כמה שיותר, כפרטים וכקהילה. כמובן גם לדאוג שלאנשים יהיה טוב, מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית, ולהתפלל על הציבור שלו".

עם השנים לקח על עצמו משימות נוספות. "אחרי כמה שנים התחלתי להיות ר"מ בישיבת בית אל, ובהמשך ביקשו ממני להיות אחראי על הכולל בפסגות. אז עכשיו אני עסוק בעיקר בשלוש משימות בחיים שלי: רב קהילה, ראש כולל דיינות ור"מ בישיבת בית אל. בשנתיים האחרונות נוספה לי עוד משימה – להיות אב שכול".

3,500 סיומי מסכתות

עמיחי ויצן, בנו של הרב, התגורר בכרם שלום עם אשתו וחמשת ילדיו. בשמחת תורה תשפ"ד נלחם בגבורה כחלק מכיתת הכוננות ביישוב, עד שנפל בקרב. כשאני מבקש מהרב לתאר את עמיחי, הוא משתנק. דמעות עולות בעיניו וניכר שקשה לו לדבר.

"עמיחי הוא הבן החמישי שלנו מתוך שמונה ילדים. הרגשנו גאווה וזכות להיות ההורים שלו – בבחירות שהוא בחר, בדברים שהוא עשה, במשפחה שהוא הקים. גם עכשיו, כשהוא התרחק מאיתנו, אנחנו מכירים במעלה העצומה שיש בצורה שבה שהוא הסתלק. פטירתו מן העולם לא הייתה פטירה סתמית, היא הייתה פטירה עם משמעות עצומה וזה נותן לנו הרבה כוח. אנחנו משתדלים כמה שיותר להתנחם".

מה זה אומר להתנחם?

"למצוא את המבט, לעשות מעשים ולבחור בחירות שיביאו אותנו בסופו של דבר למצב שבו, כמה שאולי קשה לשמוע, נוכל להיות מפויסים ולהגיד: כן, אנחנו מבינים שזה היה שווה וזה בסדר שהוא הסתלק. אני תמיד אומר שיש מצווה לנחם אבל יש גם מצווה להתנחם, וגם האומה צריכה להתנחם כמו שאומר הנביא, נחמו נחמו עמי".

איך עושים את זה?

"זה דורש הרבה התבוננות. אנחנו מאמינים שהגאולה של עם ישראל אמורה להתקדם והיא מתקדמת מכוח הרבה דברים, חלקם גם דברים קשים. הלוואי והיינו זוכים שהגאולה תבוא בדרך שנקראת 'זכו', זאת אומרת שהיינו מצליחים להיות אנשים ענקיים שמחברים את השמיים ואת הארץ ומגיעים למצב שבו כל האומה מלאת אמונה. אבל אנחנו לא במצב הכללי הזה בצורה מלאה. ברוך ה' אחרי אלפיים שנות גלות אנחנו כבר מספיק זכאים לגאולה, הקדוש ברוך הוא העביר אותנו אלפיים שנה שבהן הלכנו והזדככנו, עד שהיום עם ישראל ראוי לגאולה. אבל בינתיים זו גאולה שנקראת גאולת 'לא זכו'. האור לא יכול לבוא במכה אחת. הוא צריך לבוא קמעא קמעא, שלב אחרי שלב, וההתקדמות היא לפי הכלים שלנו. חלק גדול ממה שעוזר לנו להתקדם הם הקדושים האלה שמוסרים את הנפש. הכוח של מסירות נפש באומה הוא חלק מבניית הכלים שלנו לאור הגדול הזה שקוראים לו אור האמונה. אז זה בוודאי דבר שהוא גדול ומנחם".

פרט להשפעה הרוחנית של הנופלים, יש גם פעולות ממשיות לזכרם שמרוממות את האומה. אחד ממפעלי ההנצחה המרגשים של משפחת ויצן נוגע ליוזמה שהחל עמיחי עוד בחייו. "עמיחי היה מחנך בישיבה התיכונית 'חלוצי דרור'. זו ישיבה חקלאית של חבר'ה שיש להם קושי להופיע את הכוחות שלהם דרך האותיות ודרך הכיסא. לקראת פורים עמיחי איתגר אותם לגמור מסכת מגילה והם באמת עמדו בזה. מכוח המפעל הזה אנחנו עושים מרתון מסכת מגילה בישיבות תיכוניות. השנה זו כבר השנה השלישית". מעמד הסיומים המרגש התקיים לפני פורים באירוע גדול בבנייני האומה שבו השתתפו 3,500 מסיימים.

פעולות ההנצחה של משפחת ויצן אינן רק ברובד המשפחתי, אלא פרצו החוצה גם למישור הציבורי: בעקבות נפילתו של עמיחי הפכה המשפחה לפעילה בפורום הגבורה. "אנחנו שמחים על התופעה הזאת, שאנשים שעברו זעזוע אישי ורגשי עמוק מצליחים לעסוק גם במצב הלאומי. זה בהחלט לגיטימי כמובן לעסוק בעולם הרגש שלנו ובחוויות שלנו, גם אנחנו מאוד עסוקים בזה. אבל יש אנשים שמצליחים לצאת מהמבט האישי המקומי, להתרומם ולראות את המבט הגדול יותר של מה האומה צריכה. ככה אני רואה את המשפחות הגיבורות של מאהל הגבורה ואני שמח להיות חלק מזה".

לדבריו, פעילות הפורום תרמה לא מעט למהלך המלחמה. "אני רב, לא פוליטיקאי. אני לא יכול לדעת בדיוק מה קורה, אבל אני מכיר מספיק אנשים במאהל הגבורה שאני סומך עליהם, והם אומרים שהפעילות שלנו בהחלט נתנה הרבה כוח להמשיך והעניקה עמדה מוסרית של צדק, לעמוד איתנים ולא להיכנע".

עם זאת, לדעתו המצב כיום רחוק מלהיות מושלם, "כל עוד נשארת בעזה הטומאה הנוראית שהתגלתה. לאורך השנים רצינו להאמין שהבעיה היא רק עם ההנהגה שם שלוקחת את האנשים למקומות לא רצויים, אבל עכשיו ראינו איך אוכלוסייה שלמה הייתה חלק מהדבר הזה. לכן כל הדיבורים על שיקום של עזה הם הבל ורעות רוח, זה לא יצליח. ארץ ישראל לא יכולה לסבול טומאה כזאת, ועד שלא תהיה ריבונות ביטחונית ישראלית והתיישבות לא תהיה מנוחה בארץ".

הוא מודע כמובן לאילוצים הבין־לאומיים שקיימים כרגע. "אומנם המעמד של עם ישראל כאומה וכמעצמה הוא לעילא ולעילא ממה שהיה לפני שנתיים, אבל אחרי הכול יש עוד מעצמות, ואנחנו כנראה לא יכולים לעשות הכול. עם זאת, אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא יכול לסובב את כל האחשוורושים של העולם ולהפתיע אותנו לטובה".

ואם זה היה תלוי רק בנו, מה היינו עושים בעזה?

"אנחנו, תלמידי הרב קוק, מאמינים בתהליך קיבוץ הגלויות. התהליך הזה אומר שארץ ישראל, שהייתה שממה בלי הרבה שפע וברכה, נהפכת להיות ארץ מבורכת מכוח זה שעם ישראל חוזר אליה. הארץ יכולה להיות ברכה לכל גויי הארצות בתנאי שירימו את הדגל של גאולת ישראל. כל מי שיהיה טפל לנו, כמו הדרוזים למשל – מה טוב. מי שלא, אני חושב שהוא תוקע אותנו ולא מביא לנו ברכה. אנחנו לא ששים למלחמות, אבל מצד שני אנחנו רוצים להתקדם בגאולה. מי שמעכב את ההתקדמות שלנו מפריע לנו ולעולם כולו".

"מבקשים צבא יהודי יותר"

המאבק הציבורי סביב חוק הגיוס נמשך כבר חודשים ארוכים ומעורר לא מעט דיונים גם בתוך הציבור הדתי. לאחרונה התפרסם מכתב רבנים שתומך בחוק, שעליו חתום גם הרב ויצן. אני מבקש לברר איתו את הנושא, קודם כול ברמה העקרונית והאידיאלית.

איך אמור להיראות היחס הנכון בין לומדי תורה למשרתים בצבא?

"הרב קוק כותב ב'אורות המלחמה' שבדורות הראשונים היה סוג של אנשים מופלאים, שהיו גדולי ישראל בתורה ובהופעת הקודש שלהם וגם היו לוחמים גדולים. דמויות כמו אברהם אבינו, משה רבנו ודוד המלך", מתאר הרב, "אור הגאולה שאנחנו מחכים לו יתבטא בין השאר בהופעה של נשמות כאלה. זה כבר מתחיל לקרות, יש לנו קצת נשמות כאלה, אבל בינתיים לא הרבה".

הוא מסביר כי אנשים עליונים כאלה מסוגלים להיות גם ענקים בתורה וגם ענקים בצבא, אבל אנחנו עדיין לא שם. במציאות שלנו, הדברים באים הרבה פעמים זה על חשבון זה. "כרגע אנחנו עדיין נמצאים במצב שבו הקדשת כוחות בחזית אחת באה על חשבון חזית אחרת. אנשים אומרים 'מה הבעיה לשלב' ומביאים כל מיני דוגמאות של רבנים צבאיים – זה לא מספיק. אנחנו צריכים גדולי תורה! אתה רוצה שגם הרב שלמה זלמן אוירבך יהיה בצבא? שהרב אלישיב יהיה בצבא? אנחנו רוצים אנשים ענקיים".

לדבריו, גם במצב האידיאלי יש חלוקת תפקידים באומה. "יכול להיות שגם בזמן דוד המלך היו תלמידי חכמים שונים עם תפקידים שונים. נכון שיש כהן משוח מלחמה, אבל הוא עדיין לא הכהן הגדול, והכהן הגדול ממשיך לעבוד בבית המקדש גם בזמן מלחמה".

לכן הוא חושב שצריך להיות חלק מסוים בעם שמקדיש את עצמו לגמרי ללימוד תורה. "אנחנו לא מאלו שחושבים שהצבא הוא חזות הכול. אנחנו צריכים להקים אומה, עם כל הצרכים שלה. לכן אני חושב שהגיוני מאוד שיהיה מעשר של אנשים שהתפקיד שלהם הוא להעשיר את האומה בתורה כל הזמן. אנשים שבאמת מסוגלים להעשיר את האומה מבחינה רוחנית ומהם אנחנו רוצים להסיר גם את העול של דרך ארץ וצבא. כך זה צריך להיות לכתחילה".

הרב מדגיש שכל זה לא קשור בכלל לשאלת הציבור החרדי. "העשירית הזאת צריכה להיות לפי הכישרונות והנטיות, לפי הצימאון וההתאמה לדבר הזה, ולא לפי מגזרים". שאר האנשים שאינם מתאימים לזה צריכים כמובן להתגייס, "להיות אנשים ששייכים גם לספרא וגם לסייפא". הוא מתנגד נחרצות לגישה שמבקשת להפריד ולומר שהצבא יהיה של החילונים ובית המדרש יהיה של הדתיים. "זו תפיסה עקומה, זה לא צבא ישראל. צבא ישראל הוא צבא של אנשי קודש".

לכן הוא סבור שהציבור החרדי צריך לעבור שינוי. "הציבור החרדי צריך לשלוח לבית המדרש את אלו שמותאמים לבית המדרש, אבל אדם שנמצא בתוך בית המדרש ולא ממצה את הכוחות שלו ולא שמח שם, זה רע לו ורע לאומה. ברור שצריך לקרות שם שינוי שיביא את רוב החרדים לצבא. כולנו צריכים להשתנות – גם החילונים, גם אנחנו וגם החרדים. זו מהות הגאולה, שכולנו משתנים". אבל בניגוד לרוח השולטת כיום, הוא לא מאמין ששינוי כזה יכול לקרות בבת אחת. "השינוי הזה דורש מאמץ גדול ולכן אנחנו צריכים להיות בעלי סבלנות".

לרב ויצן מפריע בעיקר היחס שאנשים במגזר הדתי־לאומי נותנים לציבור החרדי. "כלפי הכפירה הייתה לנו סבלנות, נכון? האם הכפירה היא לא דבר נוראי? זו לא מחלה? ובכל זאת חינכו אותנו שאנחנו צריכים לפתח סבלנות ולהחזיר בעבותות של אהבה. ככה לימדו אותנו – אמונה ואהבה. אמונה שהחילוניות היא דבר חולף, ומתוך האמון ניסיון ליצור חיבור ולהגיד להם 'יש לנו אוצרות גדולים שכדאי להתחבר אליהם, זה ייטיב לכם וייטיב לכולנו'. ככה אנחנו נוקטים עשרות שנים מול הציבור החילוני. נכון? אז למה זה לא כך לגבי החרדים?" הוא מתקומם.

"גם אם אתה חושב שכל האור נמצא אצלך ואצל החרדים יש פחד לא מוצדק מהתמודדות עם אתגרי השעה, צריך לנקוט באותה הגישה של אמונה ואהבה. אנחנו מאמינים שהבריחה והפחד הם זמניים, אנחנו מאמינים שזה ישתנה ואנחנו כבר רואים שינויים. צריך המון אמונה ואהבה וככה לבנות את האומה".

יש מי שאומר שסבלנות ואמונה זה טוב במישור החינוכי, אבל בסוף צריך חיילים. בינתיים החרדים לא מתגייסים ואנחנו טוחנים ימי מילואים.

"קודם כול, כל אחד צריך לעשות מה שהוא מסוגל. אם יבוא אליי מישהו ביישוב ויגיד לי 'אני מצטער מאוד, עשיתי כבר מאה ימי מילואים וזה מפרק את המשפחה שלי', אני אבקש ממנו לא לעשות יותר מילואים", הוא מפתיע. "אם המשפחה שלו תתפרק זה יפגע באומה עוד יותר. אז מה יהיה עם האומה, איך היא תסתדר? אנחנו נסתדר עם מי שיכול. כמובן שנעשה את כל המאמצים כדי שיהיו כמה שיותר שיכולים".

המאמצים הללו כוללים התאמה של הצבא לאורח החיים החרדי. "אנחנו נמצאים במציאות קשה. המדינה קמה לא מתוך אמונה ונאמנות לקודש. הרוח של הצבא, ההתנהגות בצבא, הרבה פעמים אפילו הקוד האתי של הצבא, לא תמיד מותאמים למה שחייל ישראלי צריך להיות". המצב הזה איננו פשוט ומאיים על תפיסת העולם החרדית. "הציבור החרדי בא ואומר: 'אני עומד נבוך מול הכפירה והחילוניות. מבחינתי, לשמור י"ג עיקרים ולשמור על חוקי התורה – זה ייהרג ובל יעבור. זו האחריות שלי, ומבחינתי זו שמירת האומה'. אני בטוח שהם מאמינים שהצבא זו מצווה ענקית, אבל הם אומרים: 'אני לא יכול בשביל מצווה אחת לאבד את כל שאר המצוות'. מבחינתם, אם בחור חרדי ייכנס לצבא ויהפוך להיות לא מאמין, זה הורס את הצבא ואת האומה".

הרב מסביר שהחרדים חוששים מאוד מהחילוניות, ולפעמים הם בהחלט גם צודקים. "הציבור שלנו מנסה לייצר חברה שאיכשהו מצליחה לעמוד מול הדבר הזה, אנחנו מנסים לגדל בחורים שיהיו גיבורים ויבינו גם את הערך העצום שיש בצבא, אבל גם לנו אין מאה אחוז של הצלחות. אז האם אין לגיטימיות לפחד שלהם? בהחלט יש. האם אני מצדיק את הדבר הזה? בוודאי שלא, אבל אני מבין שצריך תהליכים. אני מבין את הקושי של מי שיגיד שזה מסובך, לכן אנחנו ממש משתדלים ומבקשים שהצבא יהיה צבא יותר יהודי ויותר מותאם".

בעניין חוק הגיוס הנוכחי הוא רוצה קודם כול להרגיע מעט את הסערה ולתת לתהליכים להמשיך לפעול. "הקטטה הזאת שהגענו אליה נוצרה מחוסר ברירה בעקבות בג"ץ. יש לי הרבה בני משפחה חרדים, הם מכירים אותי ואת משפחתי ואת הילדים שלי. אני יודע שבתחילת המלחמה, כשעמיחי נפל, זה פתח להם את הלב. כמו שאנחנו אומרים על חילונים שהם לא אנשים רעים, גם החרדים הם לא רעים. הם מלאי טוב וצדק ומוסר. אלא מה, ברגע שמתחילה קטטה כזאת אז מגיעים לכל מיני אמירות קיצוניות". לכן המטרה המרכזית כרגע מבחינתו היא להנמיך את הלהבות. "כל הקטטות האלה על גיוס בכוח רק לוקחות אותנו אחורה. אנחנו צריכים להתאמץ מאוד להשתיק את המריבה הזאת, היא לא תורמת. צריך להיות סבלניים ורק בדרך הזאת בעזרת ה' נצליח להתקדם. אני מסכים שלפעמים צריך איזה חוק כי גם הוא מעודד תהליכים, בשביל זה מנסים גם לנסח איזשהו חוק מידתי, אבל זה לא יעבוד בכפייה". הוא מסביר שהצורך העיקרי הוא בחיילים קרביים, וחיילים כאלה חייבים לבוא עם מוטיבציה. "כדי להיות חייל קרבי אתה צריך שתהיה לך רמה מסוימת של שייכות ונכונות לדבר הזה. אתה לא יכול לכפות על אדם חילוני להיות קרבי וכך גם לא על חרדי".

ישיבות נקים בכל הגבול

אז איך כן מביאים את החרדים לצבא? הרב ויצן מבקש לחשוב על פתרונות יצירתיים. "חטיבת חשמונאים היא רעיון נהדר, צריך לחשוב על עוד רעיונות. אפשר למשל להקים ישיבות בגבולות ואז החרדים יהיו חיילים בגבולות. צריך בהחלט גם לתת תמריצים חיוביים, להעלות על נס את הצבא, את מסירות הנפש, את המילואימניקים – זה הכיוון הנכון". מעל הכול צריכה לבוא הבנה שהצבא צריך להשתנות. "אם אנחנו באמת רוצים שהם יהיו חלק רציני מהצבא, אז זה צריך להיות צבא אחר, צבא עם אקלים אחר ורוח אחרת. האם החילונים מוכנים לדבר הזה? אני מבין גם את החילוני שחושש מזה".

האם לדעתך הדיון הזה התעורר עכשיו מסיבות אמיתיות, או שזה סיבוב פוליטי שמטרתו הפלת הממשלה?

"כמו כל דבר, התשובה היא גם וגם. העולם שלנו מורכב. חלק מזה בהחלט אמיתי, אבל באופן כללי אפשר לומר שבשנתיים האחרונות מאוד מעצימים בעם ישראל את הרגש האישי והחווייתי של האדם, ולא זו הדרך לבנות את האומה".

הוא מביא לדוגמה את הדיון הציבורי האם לקרוא לאירועי שמחת תורה "טבח" או לא. באופן אישי אין לו עמדה חד־משמעית בנושא, אבל הדרך שבה הדיון מתנהל שגויה בעיניו. "שמעתי ברדיו כמה פעמים שהעלו מישהו שנפגע בפרעות האלה ושאלו אותו: 'מה ההרגשה שלך מזה שלא מוכנים לקרוא לזה טבח?'. האם הרגשה אישית היא הקריטריון לשאלה אם להגדיר את זה כטבח?"

אותו הדבר ביחס לחטופים. "כל התקשורת הייתה סביב השאלה 'מה אתה מרגיש? מה הוא מרגיש?'. ככה מנהלים מדינה? ככה מנהלים מערכה?" הוא זועק. "אפילו ועדת שמגר (שבחנה את המדיניות ביחס לשחרור חטופים, ב"ש) אמרה את הדבר הזה – כדי לבנות מדיניות אתה צריך לחשוב איך בונים אומה. אנחנו לא מזלזלים ברגשות, אנחנו רוצים שכל אחד ואחד מעם ישראל ירגיש טוב. אנחנו לא דוחים את הכאבים, אנחנו יודעים שיש בתוכנו המון אנשים שבורי לב, אבל לא בגלל זה משנים מדיניות. זה בדיוק מה שפורום הגבורה אומר: בואו לא נקבע את הקריטריונים שלנו לפי הרגשות. ברגשות צריכים לטפל, אבל זה לא קשור להחלטות איך אנחנו מקדמים את האומה".

אז מה התפקיד שלנו כציבור וכפרטים בתקופה הזאת כדי לקדם את האומה?

"נחמו נחמו עמי, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. לחפש את המקומות שבהם אנחנו מתנחמים, לחפש את המקומות שבהם אנחנו נותנים אמון. להקרין אמונה ואהבה, נחמה וגבורה. ככה נבנה את האומה".