דרוש אדר שני. הישיבה בשבת זכור הייתה בתפוסה מלאה, וכך המקלט מול ביתנו הפך לבית כנסת וחדר שינה וחדר אוכל לעשרות רבות של בחורים תוססים, והכול בסדר מופתי. בין כל התלמידים הרגשתי כמו אמא של שבת בגן. השתתפנו בשירת הזמירות, וגם באכזבה שלהם מכך שהתוכניות לשבת זכור וליל פורים ירדו לטמיון, בלי לדבר על יום ספורט של תלמידים נגד מורים, שמחכים לו כל השנה. אני מתכוונת לבקש מהרבנים הראשיים להוסיף השנה אדר שני, אחרת יפרוץ מרד בישיבות התיכוניות.
שבע מסכות ואמא אחת. ומה בין הימים האלה לזמנים ההם, של מלחמת המפרץ? עברו מאז שלושים וחמש שנה. היה זה ערב חורפי במיוחד בחודש אדר. כמעט סיימתי להשכיב את שבעת ילדינו. הגדול בן תשע, הקטנה בת שנה. שיחת טלפון משבשת באחת את תוכניותינו ומשאירה אותי לבד. בעלי לובש בגדי חאקי ויוצא בטרמפים. רק לפני חודשיים הוא הוצב בפיקוד העורף כרב צבאי במילואים. במשך שנים היו שבועות שלמים שבהם הוא יצא למילואים בהרי הגולן כמפקד שריון, ואני מצאתי את עצמי מלהטטת בין העבודה בבית החולים, תורנויות לילה והריונות תכופים, לילות לבנים מבית ומחוץ, וילדים קטנים שמתעוררים ורוצים לראות את אבא (או את אמא). ואומנם הייתה לנו מטפלת מופלאה שהצילה אותי, ובכל זאת היה קשה מאוד.
אבל במלחמת המפרץ הייתי לבדי. בעלי היה מגויס שבועות שלמים, אחותי הגיעה אליי עם היריון תאומים ותוך כדי אזעקה התעלפה לי בידיים. בעלי לא הרשה לי לפתוח מראש את מסכות האב"כ וכך, בערב שבו הוא יצא, עם האזעקה הראשונה, הייתי צריכה לגייס את כל היצירתיות כדי לעטות לילדיי הקטנים שבע מסכות, אחת עם מפוח ועריסה אחת לתינוקת. לולא אברכים נחמדים שהגיעו לעזור לי, אז אבדתי בעוניי.
במלחמת המפרץ הייתי צמודה לבית החולים שערי צדק שבו עבדתי, למרות שהמטפלת לא הגיעה כדי לטפל בשבעת הילדים שמחכים לי בבית. ובזמנים המועטים שזכיתי לשהות בבית, נאלצתי במהלך שעות ארוכות, בין אזעקה ו"נחש צפע" ברדיו (אז לא היו פלאפונים), לשבת בחדר האטום עם הילדים ולנסות לשעשע אותם. היו גם תורנויות שבת, שאליהן הבאתי איתי את הילדים. במהלך אחת האזעקות ירדתי איתם למקלט, וגערו בי קשות על כך. זה היה הקש ששבר אותי יותר מכול.
אולי יעניין אתכם
מלחמת ניירות הדבק. מה נשתנה בין מלחמת המפרץ שחווינו לפני ל"ה שנים למלחמת 'שאגת הארי' של היום? הרבה. נתחיל בדמיון בין המלחמות. בשתיהן מדינות חזקות ותקיפות הטילו אימה על כל המזרח התיכון, אז עיראק והיום איראן, הפגינו את ידן החזקה באלימות משטרית פנימית וחיצונית, ולא הפסיקו לאיים על העם היושב בציון. לכאורה זה פלא, שהרי אין לישראל גבול משותף עם מדינות אלו. בשני המקרים, לאחר ניסיונות רבים של פיוס בין־לאומי, הגיעו האמריקאים למסקנה שחייבים להשמיד את הצורר.
אבל כאן נגמר הדמיון. לפני ל"ה שנים האמריקאים מנעו מישראל להשתתף במערכה, ואנחנו ישבנו בחדרים אטומים עם חלונות מרושתים בניירות דבק שתי וערב כדי להינצל מהטילים. לא היה לנו שום אמצעי למנוע את ההתקפה הצפויה שהייתה אמורה להכיל גז קטלני, ובאמת ל"ט (!) טילים כאלה נפלו בארץ והרגו יהודי אחד ופצעו כמה עשרות. האמריקאים סיימו לבדם את כיבוש עיראק, שלמעשה לא השתקמה עד היום, הרגו את הצורר סדאם חוסיין, ועם ישראל יצא סוף סוף מהחדר האטום שמח וטוב לב. האירוע הזה נגמר בפורים.
עברו ל"ה שנים, והמסך עולה על חיל האוויר הישראלי, שעושה בעצמו את רוב העבודה בעזרת ה', הורג את הצורר חמינאי ועוד עשרות מראשי השלטון, משמיד חלק ניכר מהיכולות הצבאיות של איראן, והאמריקאים מוחאים כפיים וקצת מסייעים מהצד. מאות רבות של טילים נשלחו אל ישראל, רובם נבלמו בדרך, מיעוטם נפלו והרגו מעטים לצער כולנו, ה' ייקום דמם, ופצעו עשרות, ה' ישלח להם רפואה שלמה. וגם כאן, לקראת פורים רווח והצלה עומד ליהודים, כאשר אנחנו במרכז הבמה, שולטים במזרח התיכון וניסים ונפלאות גדולים ועצומים מקיפים אותנו מכל צד.
האריה השואג באדר. מלחמת המפרץ הראשונה לא דמתה לשום דבר שהציבור הכיר קודם. האויב סדאם חוסיין היה רחוק, האיום נתפס ככימי, בלתי נראה. המדינה חילקה ערכות מגן לכל אזרח, וההוראות כללו אטימת חדרים בניילונים וסרטי הדבקה. פתאום כל בית הפך למעבדה קטנה. בפועל לא נעשה שימוש בנשק כימי, אך החשש היה ממשי. שידורי דובר צה"ל הופסקו באמצע הלילה, אזעקות פילחו את השקט, ואנשים מיהרו לחדר האטום עם מסכות על הפנים. היו גם תקלות: קשישים שהתקשו להרכיב את המסכה, ילדים שבכו מהתחושה החונקת, ואף מקרי חנק שנגרמו משימוש לא נכון בערכה. במלחמת המפרץ האזרח היה שחקן פעיל מאוד במערכה ההגנתית. היה עליו לאטום חדר, להרכיב מסכה בזמן, להאזין להנחיות.
כיום, במערכות מול איראן ושלוחותיה, רוב ההגנה מתבצעת הרחק מעיני הציבור. היירוטים מתרחשים בשמיים, לעיתים במרחק מאות קילומטרים, והקרבות המרכזיים מתנהלים במודיעין, באוויר ובמרחב הדיגיטלי. האזרח שומע עליהם בחדשות ולא חווה אותם ישירות. אז בדקנו אם יש לנו מספיק ניילון לאטימת החלונות, היום אנחנו בודקים אם יש קליטה טובה בנייד לעדכון הבא. במקום לשבת עם מסכות על הספה ולהמתין לפיצוץ, העימותים מתרחשים בזירות טכנולוגיות. אבל היכולת שלנו להסתגל למצב נשארה יציבה להפליא.
ובכל זאת, יש קווי דמיון. כאז גם היום, ישראל מצאה את עצמה מתמודדת עם איום שמקורו במדינה רחוקה יחסית, בעלת אידאולוגיה עוינת מוצהרת. בשני המקרים ארצות הברית מילאה תפקיד חשוב: במפרץ כראש הקואליציה נגד עיראק, ובעימות עם איראן כשותפה אסטרטגית. ההבדל הוא שבמלחמת המפרץ ישראל התבקשה לא להגיב כדי לא לפגוע בקואליציה הבין־לאומית, ואילו בעימותים הנוכחיים מיוחסות לישראל יוזמות התקפיות, לעיתים הרחק מגבולותיה, ושאגת הארי נשמעת מסוף העולם ועד סופו. המשותף לשני האירועים הללו הוא חודש אדר וחג הפורים, שבו התהפך הכול לטובה. במקום מסכות אב"כ אנחנו חובשים מסכות של אריה שואג. בימים ההם ובזמן הזה.
לתגובות:
