עם פרוץ המלחמה והכאב המטלטל התחלתי לחפש אוויר. בין "הותר לפרסום" למשנהו נברתי אחרי בשורות טובות. קשורות למלחמה, לא קשורות למלחמה, איכשהו הכול קשור למלחמה.
מבקשת ללקט רגעים מחזקים, מי יבשרנו טוב. נאחזתי בכל בשורה על לידה, חייל שניצל בנס מקליע, עולים שהגיעו, זוג שהתארס, חמ"ל תרומות שנפתח, גילוי ערבות מרגש – כל סיפור קטן היה יקר מאוד, מלאי של חמצן. אחרי כשנה החלו לצוץ תמונות מרגשות של "מזל טוב" ופסוקי הודיה עם בני זוג מחויכים שהעניקו לי ולכולנו אוויר, מקום להניח את הלב שהתכווץ כבר מכאב.
"זיהיתי את הנופל מאתר השידוכים"
שמחת תורה, בוקר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, בית משפחת הומינר במעלה גלבוע. בעלה של רחלי קם וגייס את עצמו עוד לפני שגויס רשמית. היא מוצאת את עצמה עם תינוק קטנטן שהם אימצו רק חודשיים קודם לכן ועוד חמישה ילדים נוספים. הכול כאוטי ולא ברור. רחלי הומינר (45), נשואה ואמא לשישה, מתוכם שניים מאומצים, מנהלת ביומיום את אתר השידוכים 'הבאר', שדכנית בעיקר לפרק ב' ומלווה זוגות. "ככה פרצה המלחמה. אני עם תינוק קטנטן בבית, בעלי בעזה. מבחינה עסקית האתר שלי, 'הבאר', קפא. כל הגברים גויסו או היו הורים למגויסים, האתר היה באפס פעילות, ובמקביל ביטולים רבים של מנויים".
אולי יעניין אתכם
נקודת המשבר של רחלי הייתה כשזיהתה חייל שנהרג. "הוא נרשם לאתר רק כמה ימים קודם לכן, איש שחיפש אהבה, שילם על מינוי לעשרה חודשים. התקשרתי להורים שלו כדי להחזיר להם את הכסף. אמא שלו לא הפסיקה לבכות, היא לא ידעה שהוא נרשם וחלם להתחתן. היא ביקשה שהכסף לא יוחזר ויעזור למי שצריך. מאז נהרגו עוד חיילים מהאתר. בכל פעם זה טלטל אותי. נשמות גדולות, אנשים שהיו חפצים בחיים, חיפשו אהבה, וזה נגדע".
אחרי שבועיים של התכווצות והלם כללי, החליטה הומינר לעשות מעשה. "פתחתי קבוצות ווטסאפ של 'נעבור את זה יחד' מפולחות לפי גיל, להתייעצויות, חיזוקים ונתינת כוח למחפשי זוגיות במלחמה".
אחד הפוסטים שלה, שהגיע לתפוצה עצומה, ביטא מצוקה מהשטח: "כתבתי אותו רועדת ומזועזעת אחרי שיחת טלפון שקיבלתי. רווק לוחם שגר לבד בירושלים, חזר בפעם הראשונה לדירה שלו אחרי כמה חודשי לחימה. הוא חוזר לבית ריק, שומם, הדגים באקווריום מתים, האוכל שהכין לשמחת תורה הרקיב, והוא לוחם במגלן, גיבור ישראל! והנה כאן הוא לא יודע מאיפה להתחיל לנקות ולבשל, וביום ראשון הוא יורד בחזרה לעזה. כתבתי מיד פוסט שינער את כולנו, הרי כשיש בקהילה אישה מגויסת – ברור שכולם יחבקו אותה, אבל מה עם הרווקים? בעקבות הפוסט הזה כמה רשויות ועיריות לקחו רשימות של חיילים גרושים ורווקים ודאגו למרק חם או פשטידה שיחכו לחייל שחוזר, לשלט על הדלת, לחיבוק".
פרט לשבר ולכאוס שהביאה המלחמה, הומינר מתארת שאנשים גם התביישו לצאת לדייטים באותה תקופה. "אני גם לא מגויס וגם אשב בבית קפה לדייט? אבל אחרי חודשיים־שלושה התחילה תנועה טובה, אנשים התחילו להתנער. דווקא מתוך החורבן אנשים ביקשו חיים. רווק שאני מלווה 15 שנה וכל פעם היה מתחמק, פנה אליי: אני רוצה לבנות בית, עכשיו ברצינות. בכלל הורגשה תנועת נפש של רצון לריפוי, רצון לבנייה והקמה של משהו חדש, בקשת חיים".
ביקוש גבוה לאלמנות המלחמה
בתוך כאב המלחמה שהולכת ומתארכת, התחיל להופיע בשנה האחרונה גל מרגש של אלמנות מלחמה שהתארסו ונישאו מחדש. הומינר ליוותה לא מעט מהן, ואת חלקן גם שידכה בעצמה. השמחה העצומה שבה מתקבלת כל בשורה על אירוסיה של אלמנת מלחמה או אלמני טרור כדוגמת חננאל גז שהתארס לאחרונה, רק מספרת כמה השמחה הזאת היא הרבה מעבר לאירוע פרטי. עם ישראל כולו מרגיש חלק מהשמחה. לא רק מי שמכיר את בני הזוג באופן אישי, אלא בעיקר הרוב שלא מכיר אבל מרגיש שותף בשמחה הזאת, ברפואת הלב הזאת.
יש איזו מגמה של גברים שמבקשים לצאת עם אלמנות מלחמה, מאיפה זה מגיע?
"אכן יש לא מעט פניות, אולי כי רואים בהן גיבורות, גדולות ואצילות. יש כאלה שנחשפות בתקשורת והן מוכרות, אבל בכל פעם אני מנסה להבין מה עומד מאחורי הבקשה. לפעמים זה משהו ילדותי ובוסרי. הרי אלמנה שבעלה נפטר מתאונה או מסרטן והתמודדה עם זה במשך שנים היא לא פחות גיבורה בעיניי, אבל לא מכירים אותה. יש נשים רבות בסטטוס פחות הרואי לכאורה – אלמנות משכול אזרחי, גרושות ורווקות – שהן גיבורות לא פחות, אצילות נפש, חיות את היומיום בלי הרבה תהילה ותמיכה מסביב, והן בוחרות בחיים יום יום, שעה שעה".
הומינר מופתעת מדגש נוסף בבקשות לשידוכים עם אלמנות מלחמה: רווקים שמעוניינים לצאת דווקא עם אלמנות שהן אימהות לילדים. נתון שבדרך כלל מאתגר מול משודכים, בעיקר רווקים, הפך כעת להיות מעלה בעיניהם: "לא ראיתי דבר כזה לפני המלחמה, בטח לא בהיקף כזה. זו מציאות שה' יצר. קיבלנו מכה מאוד גדולה, וחלק מהריפוי זה שה' יוצר פתרונות שהם לא רגילים".
הומינר מתייחסת לכאב שהופיע ברקע נישואי אלמנות המלחמה, בקרב אלה שעדיין לא מצאו את אושרן. "גרושות הרגישו בודדות יותר כי הגרוש הלך להילחם והן החזיקו את הילדים ממש לבד. אלמנות שכול אזרחי – מתאונות, ממחלות וכדומה – גם חוו בדידות, כי נוצרה מסה גדולה של אלמנות מלחמה ואיפה אני בתוך כל הדבר הזה, ומה יהיה איתי. וזה צף גם בקרב רווקות מאוחרות – התחושה שכאב המלחמה נמצא בפרונט, וכאבים אחרים נדחקים כרגע הצידה".
כמי שקיבלה הרבה הודעות כאובות כאלה, היא לא הודפת את הכאבים הללו ומבינה אותם, אבל ברור לה שהשמחה הגדולה עם כל אלמנת מלחמה שנישאת לא באה על חשבון אף אחת אחרת, ואין סיבה לטשטש או למזער את השמחה הזאת. "אין מלכות נוגעת בחברתה", היא נחרצת, "כל אחד והמסע שלו. שום דבר לא בא על חשבון מישהו אחר". היא חוזרת על האני מאמין שלה: "אצל ריבונו של עולם יש שפע בלתי מוגבל, וכמו שהמכה ממנו, גם הרפואה והמתנה והשפע הם ממנו".
היא שומעת את הטענות שדואגים להציע שידוכים רק לאלמנות מלחמה, אך שוללת זאת מכול וכול. "זה לא נכון. רבים רבים עמלים להציע לכל מי שבדרך – לאלמנות שכול אזרחי כמו לגרושות, לרווקות ולכל מי שמבקש לבנות בית, גברים ונשים כאחד, וברוך ה' גם יש לא מעט חתונות. ההבדל הוא שעל החתונות של אלמנות המלחמה שומעים יותר וזה מתוקשר יותר. ולא סתם, אחרי שעם ישראל ביכה את השבר עם אישה שבעלה מסר את חייו למענו – אז יש גם נחמה כללית להתבשר טוב בהמשכו של הסיפור. עם ישראל מבקש רפואה כזאת, אחרי כל כך הרבה מכות כואבות אנחנו מייחלים לבשורות טובות. וזה לא סותר ולא פוטר אותנו מלחשוב ולהתאמץ לחפש ולהציע לכל מי שבדרך".
לא מיסיונרית של פרק ב'
"אי אפשר לספור בכלל את המניות שיש לך בשמיים", אני אומרת להומינר בהערכה כנה, אבל היא רחוקה מלנוח על זרי הדפנה, והעיניים שלה מתכסות דוק של דמעות. "כל יום אני מתפללת להיות ראויה, צינור. וככל שזה יותר מצליח אני יותר ברעד פנימי מגודל המשימה. נסעתי לרב אידלס מתל אביב לפני שבוע להתברך ולקבל כוח", והיא מפרטת מהמורות שבשבילן היא זקוקה להרבה כוח. "לא תמיד זה מצליח, אנשים לפעמים כועסים, וזה כרוך גם בכאבים. והרב נתן לי ברכה שממש חיזקה אותי – זו שליחות של ה', להיות ממוקדים ומכוונים, גם כשיש רעשים חיצוניים. לא פעם אני סופגת, אבל כשאני נמצאת בחופה כזאת אני אוספת כוחות גם לשנים קדימה". פרט לברכתו של הרב אידלס היא גם חבה תודה לרב חיים סבתו ולרב יובל שרלו, שמלווים אותה בהתייעצויות בנושא כבר שנים.
לא מזמן נערכה החופה של שלומית קלמנזון, אלמנתו של אלחנן קלמנזון הי"ד, עם שמואל פירר, זוג שהומינר הייתה השדכנית שלו. "אבל לא רק החופות מחזקות אותי, בעיקר הדרך. מספיק לי שאלמנה אומרת שעצם ההצעה החזירה לה את האמון שזה אפשרי וקרוב. הערך הוא לא רק בתוצאה, גם בדרך. התוצאות זה לגמרי של ה'".
מתי בעצם התחלת ללוות את אלמנות המלחמה?
"ראיתי את היקף האלמנות, בלי סוף גיבורים נפלו. זה ממש טלטל אותי. את שומעת את הסיפורים, רואה את האלמנות, הילדים. הלכתי לנחם בלא מעט שבעות, גם בלי שהכרתי".
אחרי שהתבקשה להעביר שיחת חיזוק לאלמנות, נפתחה קבוצת מפגשים להכנה לפרק ב' דרך עמותת קרן קובי מנדל. שם פגשה הומינר אלמנות ממלחמת חרבות ברזל, ואת חלקן היא ליוותה אחר כך באופן אישי לקראת פרק ב'. בהמשך החליטו בארגון one family להרים את הכפפה בגדול ולהשקיע בנושא. הם פנו אליה וביקשו ליצור קבוצות מפגשים קבועות לאלמנות המלחמה במרכז, בירושלים, ובקרוב בצפון. המפגשים נוצרו בעקבות בקשות של האלמנות. "והם ממש על זה", הומינר מבטאת הערכה רבה, "נענים לצורך. מגיע להם יישר כוח עצום שהם משקיעים בזה באופן מעורר התפעלות".
בקבוצת הווטסאפ הנלווית למפגשים הומינר שולחת סרטונים של אלמנים ואלמנות רבים משכול אזרחי וטרור שכבר נישאו בשנית, בהם הרב יגאל לוינשטיין, מוריה דורות בן ארי, דוד חטואל, הרב אבי בלידשטיין, נתן מאיר, מאיה אוחנה מורנו, הרב ליאו די ורבים נוספים. הומינר מבקשת מהמצטלמים לדבר בכנות. "אל תציגו משהו מושלם, תביאו את המורכבות, תיתנו כלים מהדרך שעברתם, אבל בעיקר תיתנו את התקווה".
מאחורי התמונות הוורודות והמרגשות של אלמנה עם טבעת, חשוב להומינר לשקף את המציאות. "במהלך המפגשים יש מורכבויות. בסוף יש גם היסוס טבעי, לא הכול תמיד חלק. יש ערפל פנימי וגעגוע גדול. לפני ההצטרפות לקבוצת הליווי יש לי שיחה אישית עם כל מי שרוצה להצטרף ולהבין איפה היא מונחת. טבעי שיש התלבטות אם נכון לעבור שלב, אבל מבחינתי התנאי הוא אם הלב רוצה לשמוע. באותה מידה קרה שמישהי פנתה וזיהינו ביחד שהיא עוד לא שם. המלצתי לה בחום שתיקח את הזמן".
"אני לא מסיונרית של שידוכים ופרק ב'", היא מבהירה. "אני לא משכנעת אנשים לצאת. הפוך, זה חייב להגיע מהאדם עצמו, מהרצון שלו. אני מנסה לעזור למי שכבר מבקש ורוצה. וכשהוא רוצה – הנני כאן. להפך, לפעמים אני מאיטה את הקצב – את בטוחה? זה טוב לך? את מרגישה שאת רוצה? לא למהר. לא בלחץ. חייבים לקחת את הזמן, לבנות לאט. לפעמים יש כזה הד ציבורי וצריך להיזהר מהלחץ החברתי שכולן מתחתנות. לא להתניע קשר כי כולן עכשיו מתחתנות, זה לא בריא בשום צורה וזה עלול להזמין בעיות לא קלות".
הומינר מספרת על אלמן שפנה אליה זמן קצר אחרי שאשתו נפטרה. "אני לא שופטת את מי שממהר מדי או מחכה. אני רק שואלת: אתה מוכן לזה? אתה רוצה? החברה לפעמים מאוד שיפוטית כלפי גרושים או אלמנים שמבקשים מיד לצאת. אנחנו לא יכולים לשפוט כלום, לא יכולים לעמוד במקום שלהם. אם אלמן איבד את אשתו אחרי תקופת מחלה ממושכת, בעצם הוא כבר איבד את אשתו מזמן, וכבר היה תהליך ארוך של פרדה. ולעולם לא נדע מה היא לחשה לו לפני שהיא נפטרה ומה היא ביקשה ממנו. כמו שאף פעם לא נדע מה גבר שנפל במלחמה אמר לאשתו בטלפון רגע לפני שהוא נכנס לעזה. אישית שמעתי מכמה אלמנות שהבעל אמר להן: אם אני לא חוזר, אני מתחנן בפנייך שתמשיכי הלאה וכמה שיותר מהר.
"כחברה אנחנו חייבים להיזהר בשיפוטיות הזאת. אני מציינת את זה כי מי שרוצה להתחיל פרק ב' חווה לא פעם הסתרה ובושה ומה יגידו. ולכן אני אומרת לאלמנות: תתעלמו מרעשי הרקע, תקשיבו פנימה. את החברה לא נצליח לחנך. תעשי רק מה שנכון לך באופן אישי. תהיי נאמנה לעצמך".
בקבוצות הליווי הומינר מניחה על השולחן את התקווה והנחמה, אבל גם את המורכבויות והקשיים. "בנייה של פרק ב' זה תמיד מורכב יותר. מגיעים לשם אחרי קשר שכבר היה, אחרי שבר גדול, ולרוב גם עם ילדים. יש עבודה לפתוח את הלב מחדש אחרי זוגיות שהייתה טובה. להמשיך לאהוב את הבעל שנהרג, ולפתוח דף חדש במקביל לאהבה למישהו אחר. אנחנו עובדות על ההשוואות – אנחנו לא מחפשים מישהו כמו הבעל, כי האלמנה היא כבר לא אותה רווקה שהייתה, היא עברה דברים בנישואין ובאלמנות, היא כרגע במקום אחר. ומישהו כמו הבעל לא יהיה, וגם לא דומה לו. לכן לרוב מחפשים דווקא מישהו אחר בכיוון אחר".
נושא נוסף שעולה בקבוצה הוא עניין הילדים, איך לתווך להם את זה ומתי, איך משלבים כשיש ילדים משני הצדדים, האם מחברים את הבתים או מפרידים, ואיך לבשר למשפחת הבעל שנהרג, שבשבילם זה לא תמיד קל. "יש גם משפחות שכולות של לוחמים שעושות דרך מופלאה עם הליווי של כלתן", מציינת הומינר בהערכה, והתמודדות כזאת היא חוותה על בשרה. אחותה אודליה נהרגה בתאונה פתאומית, בהיותה אמא צעירה לתינוק קטן. "בסוף השבעה ההורים שלי פנו לאלמן של אודליה עם בקשה: תמשיך קדימה, אנחנו רוצים שיהיה לך ולנכדים שלנו הכי טוב שיש. הערכתי את תעצומות הנפש. המילים של אבי מורי הם נר לרגליי. כשגיסי התארס מחדש שמחנו איתו מכל הלב. כאב לנו כי אחותי נהרגה, אבל לא כאב לנו שהוא מתחתן. שמחנו בשבילו, היינו שותפים בשמחה, והיה לנו חשוב להמשיך את הקשר בין המשפחות.
"לצד כאב וגעגוע, צריכה להיות תנועה של חיים. כמו גוף שנפצע ונחבל – הטבע שלו הוא לנסות להתרפא ולהחלים. ככה זה בטבע שלנו. להרבה אנשים קשה לעכל את זה, כי אולי זה מתפרש בעיניהם שהאלמנה חס וחלילה מזלזלת בבעלה ושכחה אותו, אבל אני מאמינה שלהתנער מהעפר זה רצון ה' וזה רצון הגיבורים האלה. הם נלחמו כדי שנוכל לחיות".
כל אחד יכול להיות שדכן
מאגר ההצעות של הומינר מתרחב בזכות אכפתיות ויוזמות שמגיעות מתוך הקהילה. "רכזות קהילה, רבני יישובים וגם פשוט שכנים טובים שולחים לי הודעות, לפעמים אנונימיות, עם הזמנה לחשוב על גרושים ואלמנים בסביבה שלהם".
כך למשל התקשרה אליה אישה מיישוב מסוים ומסרה לה פרטים על אלמן. הומינר החלה לברר עליו, אך השכנות טענו כי הוא "התאלמן לא מזמן" וככל הנראה לא יסכים. הומינר לא התייאשה, ביררה ושאלה ולבסוף החליטה להשיג את מספרו ולברר את העניין ישירות. "כששאלתי אותו אם הוא מוכן להכיר, ענה: בשמחה רבה! התפלאתי, ושאלתי אותו למה אומרים עליו שהוא לא מוכן. הוא אמר: אנשים מדברים מעצמם, אף אחד לא שאל אותי". מהסיפור הזה היא למדה על האחריות הגדולה של החברה: "אם הייתי מקשיבה לשכנות לא הייתי מציעה לו, והנה ברוך ה' הוא התחתן. יש לנו אחריות עצומה כחברה. אל תדברו בשם מישהו, אנחנו לא יודעים יותר טוב ממנו מה הוא צריך. בלי שמועות ובלי לחשושים. תשאלו ותבררו".
אחד השידוכים הטריים שעשתה הומינר הוא של דנה כהן – אלמנתו של אביעד כהן, גיבור ישראל שנחלץ להגן על היישוב פרי גן – ועמיחי שטיינמץ, בן היישוב שבו הומינר גדלה. "עמיחי הוא גרוש ואב לילדים מירושלים, והוא הסכים להיפגש רק עם נשים מירושלים והסביבה. כשהצעתי לו את דנה הוא סירב בהתחלה כי היא גרה הרחק בעוטף עזה, למרות שמצאה חן בעיניו. מזל שהתעקשתי איתו והוא הסכים. הרבה פעמים אנחנו מקובעים בכל מיני הגדרות, גבולות וכללים שמגבילים אותנו ויכולים למנוע מאיתנו להיפגש עם האדם הנכון לנו. כדאי ומומלץ להרחיב את הלב ואת הגבולות, ולהבין שדברים יכולים לקרות גם אם הם לא בתוך מה שסיכמנו לעצמנו", ממליצה הומינר.
הומינר נושאת איתה כל הזמן את כאב הרווקות שטרם זכו לחופה, רווקות גיבורות מדהימות ששנים נמצאות בתוך המסע הזה. "אין לי הסבר, אלה חשבונות שמיים, אבל אנחנו צריכים להתעורר כחברה. אני רוצה לבקש מכולם, נשואים ולא נשואים כאחד: בואו נשים לב ונטה אוזן לנשים הגיבורות האלה ששנים־שנים הולכות בדרך הזאת. גם אם אני לא טוב בשידוכים – להביע חברות, אכפתיות, ערבות, לחבק ולעטוף את מי שבדרך".
היא מספרת על ילד בן תשע מתלמוד תורה ביישוב עלי שלא הרפה עד שהפגיש בין דוד שלו למורה שלו, מה שהסתיים באירוסין. לתפיסתה, אם מישהו באמת רוצה להיות שליח לדבר הזה, ה' מזמן גם למי שחושב שהוא לא יודע לשדך. "איך פעם מישהו אמר לי: אני גרוע בזה, בטעות עשיתי שידוך. זו לא טעות! בחוויה שלך זה בטעות, ה' נתן לך את הזכות הזאת. ותמיד יש מה לעשות – לתרום למיזמי שידוכים, לארח, להתקשר ולהתעניין, לשאול מה אפשר להציע. נדרשת מודעות של כולנו! אי אפשר שאנשים ירגישו שהם מתהלכים לבד בעולם הזה".
הטלפון של הומינר על השולחן לא מפסיק לרטוט. במקביל, היא שופעת לא מעט סיפורי ניסים, ואנחנו עוברות מסיפור לסיפור והדמעות מתגנבות לעיניים. רק לאחרונה קיבלה מכתב מרווקה שנישאה בגיל ארבעים, וכבר מצפה לילד ראשון: "האמת שרציתי לכתוב לך מזמן, גם כדי לומר לעולם שיש סיפורים משמחים! שאת האיש שלי פגשתי בגיל ארבעים. שעוד רגע ויש לנו ילד. כל החלומות יכולים להתגשם, ולא רק אצל אחרים. וגם רציתי לכתוב כדי להכיר תודה על כל מה שאת עושה: על החשיבה עבור רווקים, על הבמה שאת נותנת לסוגיות שמעסיקות את עולם הרווקות, על הבמה שנתת לי כרווקה שעוד מחפשת. מסתכלת היום, בט"ו בשבט, שנה וחצי לאחור, וחושבת לעצמי, רגע לפני שהתינוקת בזרועותינו, שזו נקודת ציון בדרך. ומקום של הודיה גדולה. כי כל קשר הוא נס. בסוף, הסיפור שלנו היה היכרות של שנה וחצי באי אלו אירועים משותפים, וכך כשנפגשנו יכולנו לצלול הישר לקשר מעמיק. אבל זה הסיפור שלנו. זה יכול לקרות גם באתר היכרויות, בליינדייט או כל פורמט מקרי או מתוכנן אחר. אני יודעת שבלידה הקרובה, בין ציר לציר, אתפלל על כל אלו שעוד מחכים, שיבוא בטוב, בשלמות, בשלווה ובמהרה".
הומינר נרגשת מכל מכתב כזה, וחותמת את הריאיון בדברי חיזוק מתוך הניסים שהיא רואה יום יום: "ישועת ה' כהרף עין. ההבדל בין המצב הקיים בהמתנה ובין הטוב הוא רגע של אלפית שנייה, מבט אחד, פגישה אחת. ידיעה עמוקה שבכל רגע נתון הכול יכול להשתנות. צריך לחזק את הכלי לקבל את השפע האלוקי".
היא מספרת על עצמה, שלאחר שהשלימה עם כך שיהיו לה רק בנות, הגיעה ברגע אחת שיחת הטלפון שבישרה שמצפה לה תינוק באומנה. "בשנייה אחת, משום מקום, יש תינוק. באותה מידה יש חתן, יש דייט. זה יכול לקרות ככה לכל אחד ואחת. זה יכול לבוא מהמקומות הכי לא צפויים, מהאנשים הכי לא קשורים, מהסיטואציות הכי לא ברורות. זה יכול לבוא! רק להאמין, לשמוח ולבטוח".
